תפארת יעקב חושן משפט חלק א צ

ממון וכך הם דברי ריב"א שם וז"ל ומיהו ממונא לא מפקינן אלא בכשרים להעיד ולפי זה בראויין להעיד כל שיש תועלת אף שאין מוציאין ממון חייבין להעיד וזה שחילק המחבר בתרתי ראויין להעיד ויש תועלת בעדותן ונסתלקה קושית התומים ס"ק ב'. והנה הוא רוצה לפרש דברי המחבר בקיבל קרוב כבי תרי דאינו חייב להעיד אף שיש תועלת בו כיון שאינו ראוי מצד עצמותו והביא ראיה מירושלמי ורמב"ן פרק שבועת העדות ולפעד"נ דהא ליתא דמה בכך דאינו חייב קרבן שבועה ואינו בכלל לא יגיד דהא ע"א פשיטא דאינו בכלל לא יגיד כמבואר להדיא בש"ס דפריך אי לימא בתרי דאורייתא הוא ופירש"י דקרא דוקא בתרי מיירי ומשני אלא בחד א"כ מבואר דהברייתא לאו מתורת אם לא יגיד אתינן עלה רק מטעם גורם להזיק א"כ כל שגרם לו היזק כמו ע"א חייב וכן מבואר בסמ"ע שכתב דאף אם יעיד אינו מחייבו ממון ש"מ דבלאו הכי חייבין להעיד ואם לא העידו וגרמו לו היזק חייבין בדיני שמים וזה ברור (ג) ויש לחבירו תועלת בעדותו עסמ"ע ס"ק ד' דבא לאפוקי כשלא ראה הלואה רק הודה ואף שיכול להשביעו היסת מ"מ בלי העדים ג"כ יכול להשביעו ואי יטעון להד"ם אף בעדים יפטר ותמה בתומים ס"ק ב' דהא אפילו בלהד"ם חייב היסת כמו שכתב הב"ח סי' ל"ב א"כ נ"מ באינו טוען ברי דבלי העדים אינו משביעו רק על פי העדים עכ"ד. ואין דבריו נכונים כלל ופשיטא דאי טעין שמא רק שתבעו על פי העדים שהודה בפניהם והוא טוען להד"ם ואנו פוטרים אותו מטעם מילי דכדי לא דכירי אינשי א"כ אם נחייבנו היסת פשיטא שאי אפשר לחייבו על עיקר החייוב דהא אין הוא והעדים יודעין מעיקר החייוב רק מחמת שהודה ואם ישבע שאינו זוכר באמת א"כ מאי נ"מ הוא או העדים ולא אוכל לידע מהו כוונתו בזה:

(ד) חייב להעיד כשיתבענו להעיד עסמ"ע ס"ק ה' דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו וכו' ואני תמה דזהו בשני עדים הכובשין עדותם אבל כאן דמיירי בע"א כדמוקמינן הך ברייתא בש"ס ועלה הוא דאמרינן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים והיינו משום דגרם להזיק ולא משום לא יגיד ולא ידעתי למה הביא הסמ"ע טעם זה מה שאינו ענין לכאן גם אני תמה על מה שכתב המחבר כשיתבענו להעיד וכתב הסמ"ע משום דאינו חייב קרבן רק בתביעה וה"ה נשיאות עון ובאמת בברייתא לא נזכר זה גם הטור לא הזכירו רק בפשיטות שאם יודע עדות ואינו מעיד לו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים לפי שגרם לו היזק ולפי זה מה בכך דאינו חייב קרבן שבועה רק בתביעה הא בע"א פשיטא דאינו חייב ומ"מ חייב בדיני שמים א"כ ה"ה בלי תביעה כל שהם יודעין עדות וכובשין וגרמו היזק חייבין בדיני שמים ועיין בס"ק שאחר זה:

(ה) בב"ד דין זה צ"ע לפע"ד כמו שאבאר והנה היסוד הוא מדברי התוס' ב"ק דף נ"ו שכתבו שם ודוקא בב"ד דכשאומרים אין אנו יודעין להעיד שוב אינן יכולין להגיד דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והיינו אם לא יגיד דקרא אבל חוץ לב"ד אין לחוש שיכול לחזור ולהעיד עכ"ל ויש להבין בתוס' דמאי ענין זה לשם דמעיקרא הקשו אהא דקאמר תרי דאורייתא הוא אם לא יגיד דהא ושמעה קול אלה כתיב ותרצו דונשא עונו לא קאי אהך כמו שכתב הסמ"ע ס"ק ה' ובתוך כך כתבו ודוקא בב"ד וכו' והיה להם להזכיר דין זה אברייתא גופא דקתני היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו דחייב בדיני שמים דדוקא בב"ד ולמה העמידו עצמם על הך דמיירי בתרי משום אם לא יגיד ודבר ברור הוא דכוונת התוס' כך דדוקא בתרי דחייבי מקרא אם לא יגיד על זה שפיר מחלקי התוס' בין בב"ד בין חוץ לב"ד דאף שלא רצו להעיד ולבוא לב"ד וגרמו היזק על ידי זה מ"מ אינם בכלל אם לא יגיד כל שלא אמרו בב"ד שאינן יודעין להעיד וזהו שדייקי דקרא בב"ד מיירי דאז שייך כיון שהגיד אבל חוץ לב"ד ליכא אם לא יגיד משא"כ הברייתא דלא מחיוב' כלל מכח קרא אם לא יגיד רק מכח גורם להזיק א"כ פשיטא דאפילו לא בא לב"ד כלל רק שיודע עדות ואינו רוצה לבא לב"ד להעיד א"כ חייב להעיד או לשלם בדיני שמים מה שגרם היזק לחבירו על ידי זה ומה נפקא מינה אם בא לב"ד ואמר איני זוכר או שאינו רוצה לבוא לב"ד פשיטא דכל שגרם לו הזיק כגון דבין כך ובין כך נשתתק ואינו יכול שוב להעיד או דאח"כ אינו יכול להוציא מחבירו ומעיקרא היה יכול להוציא ונמצא שגרם היזק במה שלא רצה לבוא לב"ד להעיד בכל זה פשיטא דחייב רק באם לא יגיד אינו חייב אפילו בשני עדים רק באמרו בב"ד אין אנו יודעין דבהכי איירי קרא כמו שכתבו התוס' ולפי זה הברייתא דלא קאי אקרא רק מטעם גורם פשיטא דחייב אפילו לא אמר בב"ד איני יודע וכן מורה לשון הברייתא היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו משמע שיכול להעיד ואינו מעיד חייב לשלם כל היזק שגרם על ידי זה בדיני שמים וכן משמע להדיא בש"ס דקאמר מי יימר דכי הוי אתינא ומסהדי מבואר דחוץ לב"ד מיירי וכן נראה לפע"ד עיקר לדינא דאפילו לא תבעו להעיד והוא יודע עדות לחבירו וגורם לחבירו הזיק במה שאינו בא לב"ד להעיד ואפילו לא אמר בב"ד איני יודע חייב לשלם כל מה שגרם לחבירו הזיק על ידי זה בדיני שמים אבל באם לא יגיד ליכא חיובא רק בתביעת בעלים ואמר בב"ד איני יודע כנ"ל ברור. והנה הסמ"ע ס"ק ח' פי' דברי המחבר שכתב בין שיש ע"א עמו דאפילו אותו עד אינו בכאן ורוצה להמתין עד שיבוא ויעידו יחד ויחייבו ממון בעדותם קמש"ל דלא אלא חייב להעיד מיד עכ"ל ויש לתמוה דהא לפי דעתו דבכל גוונא בעינן בב"ד דוקא משום דחוץ לב"ד כיון [שיכול לחזור ולהעיד או] שאפילו היה מעיד לא היה מחייב ממון אינו חייב א"כ הכא במאי איירי אי באומר בב"ד איני יודע האיך שייך שהוא ממתין על עד השני הא לא יוכל שוב להעיד וע"כ שלא אמר איני יודע א"כ ממילא אפילו בב"ד הוי כמו חוץ לב"ד שהרי יכול לחזור ולהעיד ולא הפסידו כלום ולפי מה שכתבתי מקודם דאפילו חוץ לב"ד כל שלא רצה לבוא וגרם לו ע"י זה איזה הפסד חייב א"כ יכול להיות דאפילו המתין על חבירו חייב כדברי הסמ"ע:

(ו) בין שהוא לבדו. עיין תומים שהביא בשם ראנ"ח דאם בלא"ה חייב שבועה דאורייתא אינו חייב העד להעיד שהרי אין תועלת בעדותו ועל זה הקשה הוא דהא לדידן לעולם חייב היסת ודוחק לחייבו משום דאורייתא חמיר ועל זה ביקש לומר דהחייוב הוא דשמא לא יוכל להעיד להכחיש העד וא"כ אף דינו של ראנ"ח אינו ולפעד"נ דלק"מ דהא קיימא לן בדרבנן אם אינו רוצה לישבע לא נחתינן לנכסי' ובדאורייתא נחתינן לנכסי' א"כ פשיטא דיש תועלת בעדותו שאם לא ישבע יצטרך בהכרח לשלם משא"כ בלי העד אם לא ישבע לא נחתינן לנכסי' אבל דינו של ראנ"ח אמת דכיון דחייב שבועה דאורייתא בלי העד א"כ אין תועלת בעדותו שאפילו לא יעיד יצטרך לישבע ואם לא ירצה יצטרך בהכרח לשלם וזה ברור (ז) פטור מדיני אדם. עסמ"ע ס"ק י' דאפילו ב' עדים פטורין מדיני אדם ויש להבין דפריך בגמרא אלימא תרי פשיטא דאורייתא הוא אם לא יגיד ונשא עונו כתיב וקשה מאי קושיא דילמא קמש"ל דפטור מדיני אדם וצריך לומר משום דקא חשיב ד' דברים ובכולן הרבותא דחייב לצי"ש א"כ בהא נמי בא לאשמועינן כך דאל"כ לא הוי ליה למיחשבינהו בהדי הך אך יש להבין דפריך פשיטא דאורייתא הוא אם לא יגיד וקשה מה בכך דכתיב אם לא יגיד מ"מ מנין שיהא חייב לשלם אח"כ מה שהפסיד באמת איסורא קא עבר על שלא העיד אבל מנא לן שיתחייב לשלם דהא חזינן דפטור מדיני אדם א"כ פשיטא דהיה מקום לטעות דבד"ש נמי פטור קמש"ל דחייב. ואמת דיש לומר דכוונת המקשן דפריך אחר כך ותו ליכא הא איכא טובא ומשני הך איצטרכא ליה דסלקא דעתך שמא היה נשבע אם כן תינח בעד אחד אבל בשני עדים אי בא לאשמועינן דגורם חייב בדיני שמים הוי ליה למיחשב כל הני ואהא מקשי כיון דאורייתא הוא ורמי' עלי' חייובא להעיד א"כ גורם גמור הוא ולא איצטרך ליה למיתני כמו דלא חשיב כל הני דמייתי התם. אמנם פשיטא דמסוגיא משמע דמעיקרא לא ס"ד הך ע"ש וצריך לומר דהקושיא כך דוודאי אם אינו רוצה להעיד ומשלם מרצונו כל מה שהיה יכול לבוא תועלת בעדותו שוב ליכא חייובא דאם לא יגיד כיון שמשלם לו כל תועלת עדותו א"כ כיון דאורייתא היא ממילא ע"כ חייב לשלם בדיני שמים כדי שלא יעבור על האיסור אך לפי זה למה לא יתחייב בד"א ג"כ דהא ב"ד כופין לאפרושי מאיסורא וצריך לומר דוודאי אם ברצונו משלם לו אינו עובר האיסור אבל על ידי כפיה בוודאי לא יועיל לו לאיסור הילכך בד"ש חייב לשלם מרצונו כדי שלא לעבור על אם לא יגיד אבל בדיני אדם אין כופין ולענין הגרם בעצמו אין לחייבו בדיני אדם כיון שאינו היזק גמור אמנם לפי מה דמסיק בלא"ה חייב בדיני שמים מחמת הגרם אף דליכא לאפרושי מאיסורא דבע"א ליכא אם לא יגיד:

(ח) וחייב בדיני שמים. עש"ך בשם מהרש"ל דאפילו תפס מפקינן מיניה כיון דאינו חייב בדיני אדם והנה בתשובת שבות יעקב דעתו דדוקא בע"א אבל בשני עדים דחייב מדאורייתא לצי"ש מהני תפיסה. ולפע"ד זה אינו דהא כל עדיפותא דשני עדים הוא מכח אם לא יגיד וכבר בארנו בס"ק לפני זה דעיקר מה דקאמר בגמרא דאורייתא הוא הכוונה כיון דעביד איסורא פשיטא דחייב לשלם כדי להסתלק מן האיסור אם כן תינח היכי דבתשלומין נסתלק מן האיסור משא"כ אם אינו רוצה לשלם ועומד במרדו רק חבירו תפס ממנו פשיטא דבתשלומין הללו לא נסתלק מן האיסור דהא מ"מ הוא עבר על אם לא יגיד ולענין תפיסה בע"כ לא עדיף משאר לצי"ש מטעם גרמי דלא מהני תפיסה לנזק גרמי וז"ב:

והנה הרב מהרש"ל בנה יסודו על התוספות פרק הכונס דף נ"ו בד"ה כסויי כסיתיה שהקשו וא"ת הא גלוי וידוע מה היה כוונתו אם לטובה אם לרעה ותרצו דבאמת אפילו כיוון לכסות חייב וקשה הא בלא"ה נ"מ לענין תפיסה ומזה דייק מהרש"ל דלצאת ידי שמים לא מהני תפיסה ותמה בתומים על זה דפשיטא דאפילו אי נימא דמהני תפיסה התם לא מהני דהא טען ברי ותופס שמא א"כ האיך יעלה על הדעת דבשמא יוכל לתפוס וחבירו עומד וצווח שאין עליו חייוב כלל לכך הוצרכו התוס' לומר דבאמת אפילו כיוון לכסות חייב ואז שפיר מהני תפיסה ולא על מהרש"ל לבד תלונה זו כי גם חכם קדמון הביאו מהרש"ל שם דדייק דכופין בדברים לצאת ידי שמים דאל"כ קשה הא