תפארת יעקב חושן משפט חלק א פט

כדקתני מקודם אלא וודאי שאין בזה חייוב דלא שמענו מלקות בלאו שאין בו מעשה רק בשם המיוחד בלבד דהא השם הנכבד והנורא כתיב וזו היא כוונת הראב"ד שכתב דכן מוכח בירושלמי דחבריי' פטרו ממלקות משום לאו שאין בו מעשה ונהי דר' יוחנן אהדר להו מממיר ונשבע לשקר מ"מ היינו דוקא בשם המיוחד דילפינן מקרא אבל בכינוי דמהאי טעמא פליגי רבנן במיתה מדלא כתיב רק ונוקב שם ה' וזה ברור לכן דינו של הטור ומחבר צ"ע גם לשון הסוגיא בתמורה המקלל בשם משמע בכינוי לא כדתנן במשנה קילל בשם קילל בכינוי ש"מ דשם וכינוי תרתי הן:

(ג) אל יהי פלוני ברוך לה' אינו לוקה היינו משום דלא אמרי' מכלל לאו אתה שומע הן. והקשה בתומים דהא בגמ' ס"פ שבועת העדות מוכח דבאיסורא גרידא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן לכ"ע ופענ"ד דלק"מ דבוודאי בירושלמי מבואר להדיא דלא מהפכינן רק ר"מ מחייב דאזיל לטעמיה דסובר בלקרבן לא אוכל לך דחייב ומפרש ר' יוסי בשם ר"י דאית ליה מכלל לאו אתה שומע הן כיון דהוי איסורא ולפי זה יקשה קושית רבינא בבבלי לר"מ משתויי יין וצריך לומר דסובר הירושלמי בעיקר הקושיא משתויי יין דוודאי פשיטא דאפי' מאן דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן מ"מ פשיטא שלא יכחיש דמכלל לאו נשמע הן רק דסובר דאין זה כאלו פי' הן בהדיא רק מחשבתו לכך ולא מהני דבעינן שיזכיר בפה התנאי וכן הקללה מה שהיה במחשבתו לא מהני אבל פשיטא דמודים כ"ע שהיה מחשבת האיש הזה להן שהרי בהכרח הוא נשמע מלשונו הילכך התם דילפינן מקרא דכתיב ולא תמותו הא אם ישתו ימותו מה שייך להקשות הא מכלל לאו הוא סוף סוף מוכרח שהקפיד הכתוב לחייב מיתה על שתויי יין ומאי נפקא מינה אם הוא מוכח מכלל לאו ובכמה מקומות ילפינן מקרא בדיוקים שונים ומחייבינן עלה וכ"ש בזה וזה נראה לרמב"ם ג"כ לכך פסק בפשיטות כהירושלמי כדרכו בכל מקום כנ"ל:

(ד) וה"ה המקלל את המת עסמ"ע ס"ק ח' ותמה בתומים דהא גמרה ערוכה הוא בסנהדרין דף פ"ה ביוצא ליהרג ובא אחר וקיללו פטור משום שאינו עומד להתקיים וכ"ש מת ובאמת יש לתמוה על הרב ב"י אשר עינו כעין הבדולח האיך נעלם ממנו גמרא ערוכה ומה שנראה דוודאי אינו דומה קללת המת לקללת החי כי קללת החי בחיבור הנפש עם הגוף הוא על מצב האנושי כגון יככה ה' וכדומה שהוא נוגע לגופו של אדם לעקור מצבו ממה שהוא אמנם קללת המת פשיטא שאינו שייך לגופו של אדם הקבור ומונח כאבן דומם רק הוא קללת הנפש כמו את נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע. וזהו שחידש הרמב"ם שאינו חל קללה על הנפש כלל להתחייב רק בחיבורו עם הגוף כנ"ל ולפ"ז לק"מ דוודאי פשיטא אם קלל אדם הנוטה למות ועומד למות בוודאי קללו קללת החי אם כן האיך שייך קללה שהוא מקולל ועומד ויוצא ליהרג ולהתעקר מן העולם אמנם אם מת וקללו קללת המת שהוא על הנפש לבד היה מקום לומר שיהא חייב על זה למדו בספרי מה לחרש שהוא בחיי' אף כל בחיים אבל מסוגי' הנ"ל לא מוכח זה ונראה פשוט קלל החי קללת הנפש שהוא לאחר הפרד נפשו מגופו אינו חייב כיון שהוא עדיין מחובר בגוף לא שייך קללה זו ואפילו אי נימא דחייב בכהאי גוונא מ"מ לא מוכח מהתם דיש לומר דמיירי בקללה השייך לגוף וביוצא ליהרג הא גופו מקולל ועומד כנ"ל ואין להקשות דמאי משני בש"ס מידי דהוי לאחר מיתה הא לא דמי לפי הנ"ל הא ליתא ואדרבא לפי פשוטו קשה למה קאמר מידי דהוי הא ק"ו הוא למה ס"ד להקשות וע"כ דהכוונה כך דאין להקשות בנו נמי דהא חזינן בלאחר מיתה בקללת הנפש יש חילוק בין בנו לאח' והיינו לפי דבבנו עיקר הקפידה על הבזיון ה"ה מחיים אין לדמות בנו לאחר ואף דאחר פטור בנו חייב וזה ברור ועיין תומים מ"ש בזה והמעיין בזוהר פרשת קדושים יראה שאין דבריו נכונים:

(ה) אפילו מחל המתחרף. רבים תמהו בזה דדוקא במקום שיש מלקות או איסור דאורייתא שייך זה אבל בחירף שאינו אלא לכבודו אם מחל פשיטא דכבודו מחול אפילו בת"ח וכ"ש בע"ה וכן מבואר להדיא בטור דאפילו הפקיר בב"ד ונתחייב נידוי ומחלו על כבודם הרשות בידם. וראיתי מי שהגיה המתקלל והגה' זו שייך לעיל ואינו נוח לי ומה שנראה פשוט בכוונת הרב דוודאי בחירף ת"ח ונתחייב נידוי מפני כבודו ת"ח שמחל על כבודו כבודו מחול וכן ב"ד אמנם בע"ה שנתחרף פשיטא דאין כאן לא נידוי ולא מלקות כמו שכתב הב"ח רק דהב"ד עונשין כפי מה שהשעה צריכה שרואין שהעם מבעטין זה בזה ומחרפים ויש לחוש שלא יבוא לידי חירוף אנשים מהוגנים וכן משמע בלשון המחבר דגבי ת"ח כתב מנדין אותו ובע"ה כתב לפי מה שהשעה צריכה והיינו דאין לחוש לכבוד ע"ה רק לצורך תיקון השעה ולפי זה כיון שאין העונש לכבוד המתחרף רק לצורך שעה האיך שייך מחילה על זה שהרי אין אנו דנין על כבודו וכן מבואר להדיא בטור ומחבר אם הפקיר בב"ד אף שיכולין למחול אם יש בזה צורך שעה אינן רשאין למחול וה"ה בחורף ע"ה דהכל הוא לצורך שעה ולא לכבודו לא מהני מחילתו וכן הדין בת"ח אם השעה צריכה לכך וזה שציין הרב בהגה' על מה שכתב המחבר ואם חרף ע"ה עונשין אותו כפי שהשעה צריכה ועל זה כתב הרב דאפי' מחל המתחרף לא מהני בזה כנ"ל:

הלכות עדות כח (א) כל מי שיודע עדות לחבירו עסמ"ע בשם מהרי"ו דאם שום עד יאמר שאין רשאי לגלות הדבר מחמת שקיבל עליו בסוד שלא לגלות אותו בעל דין בעצמו יתיר לו ע"כ ולא נתפרש בסמ"ע אם בעל דין אינו רוצה להתיר לו מה דינו גם לא נתפרש אי מיירי בנדר או בשבועה ונראה פשוט דמהרי"ו מיירי בנדר שהוא חל על דבר מצוה כברשות ואם אינו רוצה להתיר לו נראה דתליא בפלוגתא שהביא הר"ן נדרים דף ס"ה בנדר על דעת חבירו להנאת חבירו דלמ"ד בדיעבד אם התיר שלא מדעתו מותר וילפי לה מצדקיהו שהתירו לו סנהדרין שלו בלא דעת נבוכדנצר ולפי זה צריך לומר דלדבר מצוה מותר אפילו לכתחילה כמבואר בר"ן שם דאל"כ האיך התירו לכתחילה א"כ הכא נמי אפילו בעד אחד דלא שייך בי' אם לא יגיד מ"מ מצוה להעיד ואם אינו רוצה מתירין לו לכתחילה בלא דעת בעל דין אבל לדעת הראב"ד שם דאפילו אם הותר בדיעבד אינו מותר א"כ אפילו לדבר מצוה אין מתירין כמבואר בר"ן שם ומה שהתירו סנהדרין לצדקיהו לאו שפיר עבדי א"כ הכא אם אינו רוצה להתיר אין מתירין לו אמנם נראה לפע"ד פשוט דהיינו דוקא בנדר אבל בשבועה לפי מה ששנינו פ"ג דשבועות (דכ"ט) דאם אמר לעדים באו והעידוני שבועה שלא נעידך וכו' זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות וכו' א"כ דבר פשוט הוא שהן פסולין להעיד לעדות זו ולכל עדות שבעולם ואפילו לא התרו בהם כלל כמו שכתב הרמב"ם ז"ל להדיא ריש פרק י"ב מהלכות עדות וז"ל כל הנפסל בעבירה וכו' אעפ"י שלא התרו בו וכו' כגון שנשבע לשקר או לשוא וכו' א"כ אם נשבעו שלא להעיד אף דאין השבועה חלה לבטל המצוה מ"מ פסולין להעיד מפני רשעתם שעברו על שבועת שוא ודינם כדין כל פסול לעדות ולפי זה ה"ה בע"א בנסכא דר"א אם נשבע שלא להעיד דהוא בכלל אם לא יגיד דפסול לעדות כנ"ל. ונראה פשוט דאפילו התיר שבועתו לא מהני ועיין בי"ד סי' רט"ו ודו"ק [ובתומים ס"ק א' כתב בפשיטות דבשני עדים אין השבועה חלה ולא הרגיש במה שכתבתי דמ"מ פסולין להעיד כמו כל עובר עבירה שיש בה מלקות כנ"ל] ונראה עוד דאפילו נשבעו בפני עצמן ואין איש יודע מהם אפילו אי נימא דכל אחד בפני עצמו יכול להעיד כיון שיודע שהעדות אמת ולא נתברר רשעתו אבל מ"מ אינו יכול להעיד כיון שיודע בחבירו שהוא רשע אסור לו להעיד עמו אפילו עדות אמת כמו שכתב הרמב"ם פ"י מה"ע והטור ומחבר סי' ל"ד וא"כ הכא נמי פסולין להעיד עד שיודע בבירור שחזרו לכשרותם כמו כל הפסולין וכל זה ברור לפע"ד:

(ב) וראוי להעידו. עסמ"ע ס"ק ג' דבא לאפוקי קרוב ופסול ואפילו למ"ד החרם חל על הקרובים כל זמן שלא נתנו חרם אינם בכלל נשיאות עון כיון דאף אם יעיד אינו מחייבו ממון עכ"ל ונראה ביאור דבריו דקשיא ליה למ"ד החרם חל על הקרובים ולדידהו יש תועלת בעדים קרובים כמו שכתב המרדכי בשם ריב"א הביאו הב"י א"כ ממילא אפילו בלי חרם כיון שיש תועלת בהם יתחייבו להעיד ועל זה תירץ דדוקא בראוין להעיד סגי בתועלת ואפילו ע"א לשבועה משא"כ באין ראויין להעיד לא מהני כל שיש תועלת כיון שאין מוציאין