תפארת יעקב חושן משפט חלק א פח

דן אלא וודאי דאפילו לר"ח יחיד מומחה דן וזה ברור ובחנם נדחק מהרש"א במה שאי אפשר לפרש כן ללא צורך והכרח כלל אבל לפע"ד נראה ליישב קושית התוס' בפשיטות והוא דכבר כתב הש"ך לחלק בין לכתחילה לדיעבד והיינו דלכתחילה וודאי אין לו לדון ביחידי דבי' לא שייך נעילת דלת ומ"מ בדיעבד דינו דין משום כבודו של מומחה דלא יגרע מג' הדיוטות והשתא כיון דקתני בברייתא דיני ממונות בשלשה דהיינו לכתחילה ועלה קתני ואם היה מומחה דן אפילו יחידי מבואר אפילו לכתחילה ועל זה פי' רש"י דסובר מדאורייתא יכול לדון דלית ליה עירוב פרשיות ועלה בעי בגמרא אכגון אנא דר"ח דסובר עירוב פרשיות אי דוקא דגמירנא וסבירנא ונקטינא רשותא אבל לא נקיט רשותא דיניה לאו דינא אפילו בדיעבד כיון דלא שייך ביה נעילת דלת או דילמא בדיעבד דיני' דינא ואדרבא לפי' התוס' קשה האיך יתפרש לשיטת' או דילמ' דיני' דינא הא אפילו לכתחילה יכול לדון אבל לפירש"י ניחא דכל האי בעי' בדיעבד אי כיון דליכא נ"ד לא מהני או משום כבודו שלא יגרע מהדיוטו' ועל זה פשיט מר"י דלא החזיר למר זוטרא וקאמר אי קבלוך לא תשלם ופירש"י דקבליה בין לדין בין לטעות והוא דוודאי לדידן מהני קבלה סתם משום דבלי קבלה יכול לדון לכתחילה אבל רש"י לשיטתו דלכתחילה וודאי אינו יכול לדון למ"ד עירוב פרשיות ורב יוסף נמי הכי ס"ל א"כ אין ראיה בקבלה סתם לדין ולטעות דקבליה שידון לכתחילה ביחידי ולזה פי' דקבלוהו בפי' לדין וגם לטעות ולא יתבעוהו ומה שפירש לקמן פ"א ד"מ משום דמזליה גרים היינו בנקיט רשותא דבהכי איירי התם לר"י דאל"כ לא הוי פריך התם מסיפא כמו שכתבו התוס' דלר"י אינו חוזר רק בסמוך וע"כ משום דסיפ' מיירי בסמוך לכך פירש"י דפטור משום דמזלי' גרים אבל בלי סמוך רק בקבליה למ"ד עירוב פרשיות בעינן קבלה בין לדין בין לטעות ודו"ק [וכן פירש מהרש"א לקמן דף ו' ברש"י שם דמפרש משנה דדן את הדין בסמוך ורישא בלי סמוך ואמת דיש לפרש כוונת רש"י שם באינו מומחה ממש והיינו מדקתני סיפא מומחה וסמוך פטור א"כ רישא באינו מומחה סתם דאי מומחה טיהר את הטמא דבאו"ה אינו סמוך כסמוך כמו שכתב הנ"י ודו"ק] וזה שפירש אח"כ אי לא קבליה דון לנו דין תורה והיינו דקשיא ליה אי דלא קבליה כלל רק בכפיה דן האיך דן באמת מר זוטרא לכתחילה ביחידי הא לכתחילה אין לו לדון לדעת רש"י וע"ז פי' דהקבלה היה לדון דין תורה לכך היה יכול לדון לכתחילה ומ"מ דייק שפיר דיחיד מומחה בדיעבד דינו דין בלי קבלה כלל דאי אין דינו דין קבלה זו למידן דין תורה האיך מהני ליה שלא יחזור דינו בטעות הא בלי קבלה אינו דין כלל והוא קבליה בפי' לדין תורה ולא לטעות ובשלמא בקבלה סתם היה מקום לומר דהקבלה אף לטעות רק לא לפטרו מה שאין כן בקבלה בפי' לדין תורה וזה דקרי ליה לא קבליה דהכוונה לטעות לא היה קבלה כלל ואם כן חוזר דינו בטעות כמו מומחה בלי קבלה כלל דאין דינו דין כלל וע"כ דבלי קבלה כלל בדיעבד דינו דין וקבלה זו לא מעלה ולא מוריד כלל ומה שעשה עשוי וישלם מביתו והשתא לק"מ מכל קושית התוס' על רש"י דמה שהקשו דר"י סובר עירוב פרשיות והכא סובר דדן לא מוכח מידי דמה שדן מר זוטרא לכתחילה הוא משום דהיה קבלה עכ"פ לדין תורה ומה שקיים דינו בטעות משום דבדיעבד מודה רש"י דיחיד מומחה שדן דינו דין והאבעי' אכגון אנא דר"ח על דיעבד ומה שהקשו על מה שפירש"י דון לנו דין תורה דהאיך מייתי ראיה הא אפילו אינו מומחה מה שעשה עשוי בזה לק"מ דהתם בקבלה סתם לכך חבירו יכול לומר דהיה אף לטעות לכך קם דינא אבל בקבלה בפי' לדין תורה דוקא פשיטא דאי נימא בלי קבלה אינו יכול לדון כלל ואפי' בדיעבד אין דינו דין דלא מהני ליה קבלה זו למידן ד"ת דוקא שיתקיים דינו אף בטעות ושפיר דייק מינה דיחיד מומח' בדיעבד דינו דין ולפי זה מוכח דרש"י מפרש הא דקאמר דאמרו לי' היינו דהשתא אומר כי קבילנא אדעתיה דלידון דין תורה כמ"ש הרי"ף:

כז (א) לוקה משום לא תקלל חרש ואם היה דיין לוקה עוד אחרת משום אלהים לא תקלל עיין סמ"ע ס"ק ה' דהטור חולק בזה דלא כ"כ דחייב שתים. והנה לכאורה נראה פשוט דאינו חולק כלל דוודאי כל מה שהזכיר הטור חייב מלקות אין בו נ"מ לזמן הזה כלל רק שהזכירו לידע פסול לעדות שאינו פסול רק בעובר עבירה שחייב מלקות וא"כ כיון דחייב מלקות פעם אחת שוב אינו נפקא מינה בזמן הזה מה שחייב עוד ולכך השמיטו הטור אך יותר נראה דבלא"ה יש לתמוה ברמב"ם שכתב פרק כ"ו מהלכות סנהדרין וז"ל הואיל והמקלל כל אדם מישראל חייב למה ייחד לאו על . דיין ועל נשיא נמצאת למד שהמקלל אחד מישראל וכו' לוקה אחת ואם קילל דיין לוקה שתים ואם קילל נשיא לוקה שלש משמע בהדיא דטעמא דחייב שתים משום דגלי קרא בכל חד לאו בפני עצמו והיה יכול ללמוד דיין מנשיא מבואר דבנשיא חייב שלש ולפי זה יש לתמוה הא דדייק פרק ד' מיתות אזהרה למקלל אב מנשיא ודיין וחרש ופריך מה להנך שכן משונים ומשני אלהים לא תקלל למה לי בנשיא וחרש סגי ואם אינו ענין לגופא תנהו ענין למקלל אביו וקשה הא איצטרך לאו לדיין בפני עצמו שאז אם קילל נשיא חייב שתים משום דיין ומשום נשיא משא"כ אילו לא קאמר רק חד לאו גבי נשיא נהי דנשמע מינה דיין דדמי לנשיא מ"מ פשיטא דלא היה חייב אפילו בנשיא ודיין אלא חדא כיון שאין כאן רק חד לאו והוא תמוה מאוד וצריך לומר דבלא"ה כתב הכ"מ פרק ה' מהלכות ממרים דסוגיא דשבועת עדות חלוקה עם הסוגיא דסנהדרין והיינו דסוגיא דהתם סוברת דהכל מרבינן מלא תקלל חרש ואדרבא כיון דעל חרש שאינו מצטער הקפידה תור' כ"ש על שאר אדם ולא סבירא לן חרשתו גרמה לו ולפי זה שפיר איצטרך הכל לחייב שני לאווין על דיין מנשיא משא"כ סוגיא דסנהדרין באמת סוברת דאינו חיוב שני לאווין על דיין כיון דמחרש לא מרבינן א"כ איצטרך אלהים לאביו ולא מוכח לחייב על דיין בפני עצמו חוץ מחבירו ונשיא ומה שפסק כן הוא משום דהכי איתא להדיא במכילתא הביאה הרב בעל מגדול עוז שם ולפי זה יש לומר דהטור סובר כהך סוגי' דפרק ד' מיתות דבאמת אביו ילפינן מאלהים וחבירו מאביו וחרש כמו שכתבו התוספות א"כ לא מוכח לחייב בדיין בשתים שהרי נכלל בלאו אחד עם נשיא ודו"ק אך הא קשיא לי דהרמב"ם למד אביו ג"כ מלא תקלל חרש והיינו דלא גרע משאר אדם א"כ תקשי למה פסק בבן נשיא שקילל אביו חייב ארבע שמות הא על חבירו ואביו אין כאן רק חד לאו ולא נתייחד לאו בפני עצמו א"כ למה יתחייב שתים ואין כאן רק שלש ולא ארבע. ואפשר דסובר דמעצמו הוי ילפינן אביו דכיון דעל עצמו חייב סברא דחייב הוא על אחרים כמו שכתבו התוס' פרק ד' מיתות רק הא לא סבירא ליה כדברי התוספות דאי לאו חבירו לא הוי מוקמינן קרא על עצמו דהא קרא להכי אתא כדמוכח בשבועות דמעיקרא דייק עצמו מהך קרא ואח"כ חבירו ולפי זה שפיר יש לחייב בתרתי על אביו וחבירו וצ"ע בזה ודע דיש עוד להבין בסוגי' דפרק ד' מיתות דמחרש לא ילפינן דחרשתו גרמה לו דאם כן היכי יליף חבירו דאי כמו שכתבו התוס' מאביו וחרש דהא איכא למיפרך שכן יש בהן צד חמור כמו שפירש"י שם דלא פריך מעיקרא צד חמור דאביו נמי חמור שהוקש לכבודו א"כ בחבירו שפיר יש ליפרך כך ואפשר דמהאי טעמא נמי פסק הרמב"ם כסוגי' דשבועת העדות:

(ב) ובלא כינוי זו היא דעת הרמב"ם דקילל בכינוי חייב מלקות אבל הראב"ד חולק בהדיא וז"ל א"א אינו לוקה אלא בשם המיוחד וכן הוא בירושלמי וע"ש בכ"מ מה שפירש הירושלמי לדעת הראב"ד והשיג עליו דהפי' בירושלמי דהם היו רוצים לפוטרו מכח לאו שאין בו מעשה והשיב ר"י דהרי הממיר ונשבע לוקה אף שאין בו מעשה ועיין תומים שכתב דלא להירושלמי הזה נתכוין הראב"ד רק אהא דאמר אל יככה לפי גירסת התוס' שם דכן מוכח בירושלמי. ובאמת המעיין בתוס' יראה להדיא דמעולם לא עלה על דעתם דרבנן פליגי במקלל עצמו דהא התם ארישא דמתניתין קאי בשבועות העדות ולא במקלל עצמו ואדרבא אי כך כוונתם מה זה שכתבו דכבר איפלוגי הא טובא קמ"ל אפי' בהך פליגי בכינוי ע"ש היטב ותראה שאין מקום לדבריו בזה גם דברי מהרש"א דחוקין לכל מעיין ע"ש:

אבל לפענ"ד דעת הראב"ד פשוט ומבואר מהירושלמי שהביא הכ"מ דהא מעיקרא קאמר דטעמא דר"מ ורבנן דפליגי במקלל אביו ומברך השם דכתיב ונוקב שם ד' מות יומת דוקא בשם המיוחד ור"מ יליף מאיש איש כי יקלל אלהיו ורבנן סברי בשם המיוחד למיתה ובכינוי לאזהרה. והנה בתמורה קאמר ר' יוחנן דכל לא תעשה שבתורה אם עשה מעשה לוקה חוץ מממיר ומברך בשם ומקלל חבירו בשם וקאמר דנשבע יליף מלא ינקה ומקלל חבירו בשם והפלא ד' וכו' אם לא תשמור לעשות ליראה את השם הנכבד והנורא הוה והשתא פשיטא דלא מוכח רק בשם המיוחד אבל בכינוי לא שמענו שיהא חייב מלקות דהוי לאו שאין בו מעשה כמו דסבירא להו לרבנן במיתה דוקא בשם המיוחד וה"ה במלקות בלאו שאין בו מעשה ובע"כ צריך לומר דוודאי מה שאמר ר' ינאי מקלל עצמו ואחרים בכולן עובר בלא תעשה לדברי הכל היינו בלאו גרידא ולא למלקות. וכן משמע הלשון עובר בלא תעשה והיה לו לומר חייב