תפארת יעקב חושן משפט חלק א פז

משכון ובדיני ממונות ג"כ כהאי גוונא בלי משכון אינו חוזר והאיך נקיט דיני ממונות קיל לחזרה מדיני נפשות הא אינו חוזר כמו בנפשות וזהו ראיה נכונה לשיטת הרמ"ה אך לכאורה יש להוכיח להיפך דוודאי יש להבין הא דמשני פטור אתה כמי שנו"ב ומקשה לחובה היכי משכחת לה וסלקא בקושיא עד דאתי רבינא ופריק כגון שהיה לו משכון ונטלו ויש להבין למה לי לישני בפשיטות לעולם פטור אתה כמי שנו"ב ומתניתין דסנהדרין לחובה במשכון ולא נטלו לכך לא הוי כמי שנו דמחוס' גוביינא המשכון וצריך לומר דוודאי יש להבין כיון דע"כ גם ר"ח מודה דיש חילוק בחזרה בין דבר משנה לשק"ה א"כ למה נאדי מאוקימתא דר"ש לחלק בכך וע"כ משום דקשיא ליה האיך פסיק ותני דיני ממונות קיל טפי לחזור מדיני נפשות הא בשק"ה בהיפוך דיני נפשות חוזר טפי כנ"ל לכך תירץ בנו"ב ומתניתין דסנהדרין בלא נו"ב ודיני נפשות לא משכחת לה נו"ב כלל א"כ שפיר קתני מה דבדיני נפשות אין מחזירין רק לזכות בדיני ממונות אפי' לחובה והשתא לא מצי לישנוי' לחובה במשכון ולא נטלו דא"כ בלי משכון אינו חוזר א"כ לא עדיף מדיני נפשות דג"כ אינו חוזר דשם לא שייך משכון כלל וכהאי גוונא גם בדיני ממונות אינו חוזר לכך הוצרך לישנוי' דפטור אתה לאו כמי שנו"ב ולפי זה מוכח דבשק"ה ועדיין לא שילם ג"כ קם דינא דאל"כ אכתי למה נאדי משנוי' דר"ש וליכא למימר דהש"ס מסברא לא ניחא להו לישנוי' כך דלא דמי לנפשות כנ"ל דהא לר"ב ור"י ג"כ לא דמי א"כ יש לומר גם לר"ח כן וע"כ כנ"ל אבל עכ"פ מוכח דלר"ש אם עדיין לא שילם חוזר כמו שכתבתי וא"כ צ"ע על הטור דפסק כר"ש ופסק דאינו חוזר אפילו לא שילם ודו"ק והנה בתומים תמה דהא חייב את הזכאי קתני מה שעשה עשוי וישלם מביתו וקשה אילו לא שילם היה חוזר השתא נמי לאו כלום עביד ולפע"ד לק"מ דע"כ לא אמרינן לאו כלום עביד אלא היכי דהשתא מצד עצמו ליתא דתיהדר כגון דהלך למדינות הים או האכילה לכלבים וכן אמרו בש"ס השתא נמי לאו כלום עביד אבל הכא השתא טובא עביד דהא איתא דתיהדר ומ"מ אינו חוזר מכח פסק הדיין א"כ טובא עביד דאי לא עביד למה לא יחזור ודו"ק ומה שהקשה מהרח"י על הטור והרא"ש כבר תירץ בתומים על נכון:

ג והנה הש"ך הביא דברי הב"י בשם מהרי"ק שורש י' שכתב דע"כ לא נחלק הרא"ש רק בטעה בשק"ה אבל בדבר משנה מודה דחוזר ואין כאן פסק כלל ותמה הש"ך וכתב שטעו בדבר משנה דבטועה בדבר משנה לעולם חוזר אפילו כבר הוציאו ואפילו נו"ב כדמוכח בש"ס ובכל הפוסקי' ולפי שהיה הדבר תמוה מאוד בעיני שיטעו הב"י ומהרי"ק בדבר פשוט כזה עיינתי היטב במהרי"ק וראיתי שאין כאן מקום קושיא כלל כמו שאבאר. והוא דהשאלה היתה בבעלי דינים שבררו להם שני דיינים לדון אותם והדיינים בררו להם שהרב מהרי"ק יכריע ביניהם אמנם לא נתנו לו רשות להכריע רק במה שיהיו הם מחולקים אבל במה שיהיו הם שווים אין כח בידו להכריע ועל זה הסכימו שניהם דשבועת היסת בעי נק"ח וישבע בנק"ח ושוב חזר בו אחד מן הדיינים שאין צריך נק"ח ואמר השני שאין כח ביד הרב מהרי"ק להכריע מאחר שכבר היו שווין פעם אחת וזה עומד בדבריו עדיין ואף שהוא חוזר עכשיו לא מהני שכבר נסתלק ההכרעה מן הרב מהרי"ק בזה ושאלו למהרי"ק גם על זה אם יש בידו להכריע ועל זה השיב מהרי"ק דהדין הוא ששבועת היסת לא בעי נק"ח ומה שטען הדיין שאין בידו להכריע מאחר שכבר היו שווין פעם אחת על זה השיב דהא ליתא שהרי כתב הטור בשם הרמ"ה סי' נ"ה והעתיק לשון הטור וכתב על זה וז"ל הרי, לך שכל שלא זכה התובע בממונא הדר דינא וכו' ואם כן הוא שכל שלא זכה התובע בממונא הדר דינא והוי כאילו לא דנו כלל חזר הדין לתחילתו ונמצא חלוקים בדין שהרי עכשיו לאחר חזרה הדיין האחד אומר דלא בעינא נק"ח והאחד עומד בדבריו הראשונים ויש כאן הכרע ביניהם ואף שנחלק רבינו אשר וכו' משמע בהדיא שאין חולק היכי דטעה בשק"ה אבל טועה בדבר משנה מודה להרמ"ה דהדר דינא ואין כאן פסק כלל ומאחר שכן הוא שבידי להכריע בדבר זה הנני מכריע ואומר דדבר פשוט הוא דלא בעינן נק"ח והשתא לק"מ קושית הש"ך דוודאי כהאי גוונא בהוציא מיד המתחייב לא היה חוזר מכח הדיין השני שעומד בדבריו שאינו טועה כלל ומאחר שכבר היו שווין אין כח ביד הרב מהרי"ק להכריע מה שכתב מהרי"ק דכיון דעדיין לא הוציא הוי כאילו לא דנו כלל ועכשיו הם חלוקין בדין ואפילו להרא"ש דוקא בטעות בשק"ה אבל בדבר משנה מודה דאין כאן פסק כלל ויכול מהרי"ק להכריע כיון שעדיין לא היה פסק כלל אבל אם היה כאן פסק וכ"ש כשהוציא לא היה מועיל מה שלדעת מהרי"ק הוי טועה בדבר משנה מאחר שהדיינים פסקו שניהם בהיפך והאחד עומד בדבריו שאינו טועה כלל והשני ג"כ היה מסכים עמו וכבר נפסק אין ביד הרב מהרי"ק להכריע וזה שדקדק מהרי"ק מודה דהדר דינא ואין כאן פסק כלל שאילו היה כאן פסק אף דבעלמא בדבר משנ' חוזר הכא שאני כנ"ל וזה ברור ועיין היטב במהרי"ק שם והב"י קיצר בהעתקת לשון מהרי"ק:

ד כתב הטור דג' מומחין אפילו לא קבלוהו עליהם מה שעשה עשוי ופטורין מלשלם ותמה הש"ך מאין הוציא כן מדברי הרא"ש ומה שכתב יחיד מומחה לאידך גיסא הוא דאפ"ה בקבלה פטור ע"כ. ותמהני הלא הדבר מבואר בכל דברי הרא"ש מתחילה ועד סוף דג' מומחין פטורין בלי קבלה חדא ממה שכתב ושלשה הדיוטות ויחיד מומחה ולא קבלוהו עלייהו דינייהו דינא ומשלמי עכ"ל הרי להדיא דוקא ג' הדיוטות אבל מומחין לא וכאן אי אפשר דלאו דוקא קתני דהא קאמר ג' הדיוטות ויחיד מומחה ומה זה שחילק בין יחיד לג' היינו הך ואין חילוק בין מומחין להדיוטות בלי קבלה ולמה חלקם הרא"ש יחיד מומחה וג' הדיוטות זהו חדא ועוד דהא כתב הרא"ש קודם לזה ושלשה הדיוטות דלא נקיטי רשותא ולא קבלי' עלייהו בעלי דין וטעו בשק"ה לא שנא נו"ב ל"ש לא נו"ב מה שעשה עשוי וכו' ומשלמים מביתם דלמיפטר אי טעו לית להו רשותא והכי אמרינן ריש מכילתין גבי שלשה הדיוטות אלא מעתה טעו לא ישלמו כ"ש שאתה נועל וכו' עכ"ל והכא ליכא למימר דקמ"ל לאידך גיסא דהא לא מיירי הכא בקבלה כלל ואח"כ זכר דין שלשה הדיוטות וקבלי' בפני עצמו גם שהביא ראיה מהך דריש מכילתין טעו לא ישלמו ולא מוכח רק בהדיוטות ואדרבא הא דמשני כ"ש שאתה נועל דלת ופירש"י דירא דילמא טעו בי דינא ופטרי להו ומפסידנא וזה לא שייך בג' מומחין דאינן עלולין לטעות ואינו ירא דילמא טעו [ואדרבא חזינן ברא"ש כל שהדין ג"כ בג' מומחין זכר בהדיא כמו מתחילה בדבר משנה וכאן כתב דוקא ג' הדיוטות א"כ פשיטא דג' מומחין פטורין] ואדרבא אני תמה על הטור שהביא דעת הרמ"ה דוקא סמוכין ובאמת ברא"ש משמע להדיא דאפילו בלי סמוכין פטורין. גם ברמזים פ"א ד"מ כתב הטור בסתם לדעת הרא"ש דג' מומחין פטורין ולא זכר סמוכין ואילו מה שהביא דברי הרמ"ה הכוונה דחולק באמת על הרא"ש בזה:

(כ) אבל אם קיבלום עליהם בין לדין בין לטעות עש"ך מה שהאריך ליישב שיטת רש"י סנהדרין דף ה' מה שהקשו עליו התוס' והרא"ש ועיין מה שכתבתי לעיל ס"ק י' אות כ"ג כ"ד והקשיתי עליו קושיות חזקות עד שנדחה פירושו ואי אפשר לאמרו כלל ובלא"ה האיך אפשר דכוונת רש"י כן כיון דכל עיקר הראיה משום דקבלה סתם הוי בין לדין בין לטעות א"כ האיך כתב רש"י דקבליה בין לדין בין לטעות ולא ביאר דבסתם קבליה כיון דזהו עיקר הראיה ואדרבא לשונו מורה דבפי' קבליה כן וכן ממה שכתב ולא יתבעוך לכן אין לדבריו קייום אבל לפע"ד נראה ליישב פירש"י בפשיטות ויתיישבו ג"כ קושית התוס' שם מה שהקשו על רש"י שפירש הברייתא כמ"ד אין עירוב פרשיות ויתיישב ג"כ מה דלכאורה דברי רש"י סותרין דמעיקרא דפי' בין לדין בין לטעות משמע בקבלה סתם חייב ואח"כ פי' דון לנו דין תורה משמע בקבלה סתם פטור כמו שאבאר והוא דגרסינן פ"ק דסנהדרין דף ה' דיני ממונות בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי ופירש"י דכתיב בצדק תשפוט וקסבר אין עירוב פרשיות ונראה טעמו אף דג' הדיוטות יכולין לדון לכ"ע אבל יחיד מומחה לא דלא שייך נעילת דלת כמו שכתבתי לעיל סי' ג' ס"ק ד'] והתוס' הקשו על פירש"י חדא דהא ר"י אית ליה עירוב פרשיות פרק המגרש וסובר דיחיד מומחה דן ועוד דהכא קאמר דיניה לאו דינא בדיעבד ש"מ כר' אבהו דיחיד מומחה דן ואין דיניהם דין והנה הרב מהרש"א נתקשה בביאור דברי התוס' הללו והעלה דכוונת התוס' דלרש"י דיחיד מומחה אפילו ברשותא אינו דן ע"ש ודבריו תמוהין וסותר עצמו דכתב להדיא בדף ו' שם בפירש"י דע"כ דמודה רש"י דיחיד מומחה ברשותא דן ור"ח לית ליה דשמואל וקאמר כגון אנא דן ביחידי אבל כוונת התוס' פשוט ומבואר דהא קאמר דר"נ אמר כגון אנא דן ביחידי ור"ת אמר כגון אנא דן ביחידי ועלה בעי בגמרא כגון אנא דנקיטנא רשותא או והשתא אכגון אנא דמאן קא מבעי ליה אי אכגון אנא דר"נ הא סבר לה כשמואל שנים שדנו דיניהם דין וא"כ פשיטא דאפילו אינו מומחה דינו דין והאיך קא. מבעי ליה דאפילו בדיעבד לא יהא דינו דין ואי אכגון אנא דר"ח הא סובר אין דיניהם דין והאיך פושט דיחיד מומחה