תפארת יעקב חושן משפט חלק א פו

דבריו שורש וקייום בזה לדחות דברי הש"ך. גם מה שהשיג על תירוץ הש"ך על רש"י דכל קושית התוס' על רש"י במה דפי' אי לא קבליה דון לנו דין תורה בזו הקשו ופירשו הם בסתם דלא קבלוהו כלל אבל בהך דפי' בין לדין בין לטעות לא הקשו התוס' כלום ועל קושית תוס' לא תירץ הש"ך כלל עד כאן דבריו והאריך בזה ותמהני מאוד דהא דברי הש"ך נכונים וברורים בזה דהא התוס' לא הקשו על רש"י על מה שפירש דון לנו דין תורה רק (דלפי פירושו מאי ראי' מייתי דיחיד מומחה דן בע"כ דהא בקבליה למידן דין תורה אפילו אינו מומחה מה שעשה עשוי וישלם מביתו והאיך דייק מינה דמומחה יכול לכוף לדון וליכא למימר דהראיה היא מרישא דקתני אי קבלי' לא תשלם אלא מה שעשה עשוי הא ליתא דהא בקבלה לא מבעי לן כלל רק בלי קבלה ומזה הוכיחו התוס' דהפירוש לא קבלי' לא קבלי' כלל ושפיר מוכח דיחיד מומחה דן בע"כ ועל זה תירץ הש"ך דאין כוונת רש"י דאמרו בפי' בין לדין בין לטעות רק בקבלה סתם אמרינן כן דמסתמא אף לטעות קבליה ושפיר דייק מרישא דקאמר אי קבלי' לא תשלם בשלמא אי יחיד מומחה דן בע"כ בלי קבלה אהני קבלה אף לטעות אבל אי יחיד מומחה בלי קבלה אינו דן מנא לן דקבלה אף לטעות וכיון דהראיה הוא מרישא ממילא יש לפרש או לא קבלי' דון לנו דין תורה ומ"מ לא קשיא מאי ראיה מייתי דאין הראיה כלל מסיפא רק מרישא כנ"ל. אבל אם נפרש פירש"י ברישא דקבלי' בפירוש לדין ולטעות לא היה מקום להנ"ל והוכרח הש"ך לומר דאין כוונתו בפירוש רק מסתמא אמרינן כן וזה ברור ולק"מ. אך באמת גוף תירוץ הש"ך לא נהירא כלל כמו שכתבתי לעיל ס"ק י' ובעיקר דברי רש"י יתבאר סוף סימן זה בס"ד אך מה שהקשה בתומים דרש"י סותר עצמו דכאן פירש"י אי קבליה דבין לדין בין לטעות קבלי' לכך פטור ולקמן פאד"מ דקתני מומחה פטור פירש"י משום דמזל דידיה גרמי ומה צורך לזה הא איירי בקיבלוהו ופטור משום דבין לדין בין לטעות הוא והא קשיא לכאורה ונראה ליישב דרש"י סובר דהך טעמא דמזלא בישא גרים ליה לא שייך במומחה בקבלה דכמו בלי קבלה לא אמרינן מזלו גרים דהא אינו עלול לטעות כמו כן בקבלה רק בסמוך פטור משום דמזליה גרים ולזה סובר רש"י דהתם בסמוך מיירי כדמוכח ממה שהקשו מסיפא ואי בלא סמוך לא קשיא כלל מסיפא כמו שכתבו התוספות שם דר"י דוקא במומחה בסמיכה קאמר וע"כ משום דסתם מומחה בבכורות סמוך לכך פירש"י משום דמזלו גרים אבל כאן דלא היה סמוך רק קבליה פירש"י משום דבין לדין בין לטעות ודו"ק ואין להאריך בזה כי עיקר דברי רש"י יתבאר על נכון בסוף סימן זה ע"ש. ומה שהאריך בתומים ליישב פירש"י אין דבריו ברורים כלל ואין להאריך. גם מה שהאריך בענין קושית הרמב"ן על הרז"ה כבר השגתי עליו לעיל ס"ק י' אות ל"ב ושם מבואר על נכון ע"ש. ולענין דינא ג"כ מבואר סוף ס"ק י' שם:

(יח) ואין הדין חוזר ואם הדין כן בדיני ממונות מכ"ש באו"ה שאינו יכול להחזירו אם חכם אחד טימא ואוסר וא"כ קשה על הרב בי"ד סימן רמ"ב שפסק דאם חכם אחד אוסר יכול החכם השני לישא וליתן עמו עד שיחזור בו וזה כהר"ן בע"ז דפסק כר"ח אבל להרב דפסק כר"ש אם כן כ"ש באו"ה והח"ץ תירץ דהיכי דלא נעשה מעשה חוזר ותמה בתומים דהא בגמרא תרתי קאמר ועוד אי אפילו בשק"ה טעית מומחה לרבים אתה ש"מ דבשק"ה קם דינא אפי' באו"ה דלא נעשה מעשה דאל"כ אפילו בשק"ה אילו הואי הוי הדר ותמהני על האחרונים ז"ל דהא פשיטא דלק"מ על הרב דסבירא ליה כמו שכתבו הרא"ש וטור להדיא דכל היכי דחייב לשלם לא מחזיר גדול דקנסוהו שיתקיים דינו וישלם מביתו וכל היכי דפטור מלשלם אם מצד הקבלה שהוא בין לדין בין לטעות ממילא ליכא חזרה ולא תמצא חזרה רק בסמוך ולכך לא הזכיר הרב בדיני ממונות כאן שום חזרה על פי גדול הילכך הכא אמרינן שפיר ועוד אי בשק"ה טעית מומחה לרבים אתה דלולי דהי' מומחה היה חייב לשלם דקנסוהו כדי שיתקיים דינו וישלם ולא מיהדר על פי גדול ובדיני ממונות במומחה דלא קבלוהו ג"כ חייב לשלם ולא מחזיר גדול אבל שם בי"ד דמיירי באו"ה דסבירא ליה להרב להדיא ס"א כדעת הנ"י דכיון דמחוייב להורות הוי כסמוך א"כ פשיטא דמחזיר גדול דהא בזה לא קנסוהו דהא פטור מלשלם וגם אינו פטור מצד הקבלה אם כן למה לא יחזור הדין והתם בי"ד מיירי במומחה דהגיע להוראה לכך פסק דחוזר ועיין לעיל ס"ק י"ז אות ד' שהוכחתי מדברי התוספות י"ט בספרו פלפלא חריפתא דסובר בדעת הרא"ש כמו שכתבתי ונראה שגם הרב הח"ץ כיוון למה שכתבתי אלא דקשיא ליה למה לא הזכיר הרב שם דחוזר על ידי גדול לכך כתב כיון דלא נעשה מעשה חוזר בלי גדול משא"כ בדיני ממונות דנעשה מעשה אפילו בסמוך בעינן גדול דוקא אבל באינו מומחה באו"ה אף דלא נעשה מעשה קנסוהו כיון שאסור לו להורות שיתקיים דינו כדי שישלם לכך קאמר חדא ועוד קאמר דאפילו בשק"ה דאם לא היה מומחה היה קם דינא מ"מ פטור דמומחה הוא כנ"ל ומה שכתב בתומים דהראב"ד מודה דאם מודה שטעה דחוזר אמת דיבר וכן הוכחתי לעיל ס"ק י' אות ל"ו מדברי הראב"ד שם. אך מה שכתב דהר"ן ג"כ סובר דהראב"ד מודה במודה שטעה ומה שסיים אבל אין בי כח לחלוק על אבות העולם הוא באינו מודה הוא תמוה דבהדיא מבואר בר"ן דאחר שהקשה על הראב"ד מהך סוגיא כתב ולפיכך נראה דאפילו טועה בשק"ה מחזירין הוראתו בהסכמתו וכי אמרינן וכו' בלא הסכמתו של ראשון קאמר אבל אי שמע הראשון טענותיו של שני והודה לו שטעה בשק"ה וכו' כך נראה לי להלכה אבל למעשה אין בי כח לחלוק על אבות העולם עכ"ל הרי להדיא דאבות העולם חולקין אפילו במודה שטעה אבל מ"מ בזה הנכון אתי דהראב"ד לא אמר אלא במודה ולאו מטעמיה רק כמו שכתבתי לעיל ס"ק י' ועוד הוכחתי במקום אחר מדברי הראב"ד גופא שם ודו"ק. ועיין עוד בתומים שתמה על הרב בי"ד סימן רמ"ב שפסק בחכם שהתיר אין חכם חבירו יכול לאסור אם הטעות בשק"ה וקשה הא משנה שלמה שנינו טיהר את הטמא מה שעשה עשוי וישלם מביתו וקשה הא הטעות בשק"ה ודינו שהתיר קם ומאי תשלומין שייך פה ולק"מ דהתם מבואר באשר"י להדיא דוקא בחלה הוראתו קודם שנחלק אבל בחלה הוראתו לאחר שנחלק עליו לא מהני ויכול לחלוק עליו וכאן מיירי שעירבן בפירות לאחר שנחלק עליו השני לכך משלם דנעשה הכל טמא ובזה מיושב ג"כ קושית התוספות שם ואין צורך לחלק בין פירות מרובין למועטין דמה צורך לאשמועינן דבטל ברוב רק מה שעשה עשוי אם חלה הוראה קודם שנחלק וישלם מביתו אם חלה לאחר שנחלק. ועוד נראה ברור דהרב התם לא מיירי בטעות בשק"ה דסוגי' דעלמא כאידך דהאיך אפשר דחלה הוראתו של ראשון דכיון דכ"ע פוסקין בהיפך הרי חלה הוראה לאסור מקודם בכל תפוצו' ישראל וברור דמיירי בטעות דליכא לברורי טעותא כעובדא דר"י ב"י ור"ח ואם כן לק"מ מהכא דמיירי בסוגיא דעלמא בהיפך:

(יט) א חוזר. כתב הטור בשם הרמ"ה דיינא דטעה ולא הספיק לאפוקי מיניה דנתבע עד דאיתברר דטעה ל"ש טעה בד"מ ל"ש בשק"ה הדר דינא והרא"ש חולק ואין ראיה מריב"י דשם לא היה טועה בשק"ה וכתב ב"י דאין לומר דאיפכא כוונת הרא"ש דאילו היה טועה בשק"ה אף אידך פלגא היה חוזר דהא דעת הרא"ש במומחה וקבליה פטור והתם בקבליה מיירי והש"ך תמה עליו דהא בלי קבלה פשיטא דדעת הרא"ש דקם דינא ולק"מ כי כוונת הב"י דוודאי אם היינו יכולין לפרש בלי קבלה פשיטא דהוי אתי שפיר דהכי קאמר דאם היה בשק"ה היה ריב"י חייב לשלם משא"כ עכשיו פטור ועל זה כתב הרא"ש דפשטא דמילתא מיירי בקבלה א"כ פטור מלשלם והשתא בשלמא לדעת הרי"ף יש לומר דהיה חוזר אבל לדעת הרא"ש מאי נפקא מינה הא אפילו בשק"ה קם דינא ופטור וע"כ דכוונת הרא"ש כמו שהבין הטור [ודייק דמיירי בקבליה מדקאמר אתי לגבי דר"י ב"י וזהו קבלה במומחה) ומה שהקשה הש"ך יציבא בארעא וכו' נראה לפע"ד דלק"מ להמדקדק בטור דבשלמא היכי דנחלקו תנאים ואמוראים וסוגיא דעלמא כחד והוא פסק כאידך א"כ הוא פסק עכ"פ כחד תנא או אמורא רק סוגיא דעלמא כאידך והיינו דוקא לכתחילה אבל אם פסק כהשני אינו חוזר כיון דעכ"פ פסק כחד תנא או אמורא הילכך אפילו לא שילם עדיין חייב לשלם אבל בטעות דליכא ליברורי טעותא רק בסברא נחלק עליו א"כ לפי זה להשני שפסק בהיפוך אין שום צד סייוע לזה הראשון והוא אומר דלדעתי ליכא למ"ד כהראשון דאין הסברא נותנת כן א"כ מה שכבר שילם אין להוציא מכח הראשון ומה שעדיין לא שילם אינו חייב לשלם מכח השני שאומר שאין שום צד לדעת הראשון ולכ"ע בהיפך רק שאינו יכול לברר לכך יכול לסמוך עליו שלא לשלם משא"כ בטעות בשק"ה דעכ"פ פסק כחד תנא לכ"ע א"כ מכח אותו תנא חייב לשלם כיון שכבר פסק ודוקא לכתחילה פסקינן כאידך ודו"ק:

ב ולפע"ד להוכיח מסוגית הש"ס מחלוקת הנ"ל והוא דיש להבין דר"ש משני כאן שטעה בדבר משנה כאן שטעה בשק"ה וקשה הא במשנה קתני הפרש בין דיני נפשות לדיני ממונות דבדיני ממונות מחזירין טפי מדיני נפשות וקשה לר"ש הא בשק"ה בדיני נפשות מחזירין טפי לזכות עכ"פ ובדיני ממונות אין מחזירין כלל בשק"ה והאיך פסיק ותני דדיני ממונות קיל טפי לחזור הא מצד אחד דיני נפשות קיל טפי וצריך לומר דסבירא ליה כל היכי שעדיין לא שילם חוזר אפילו בשק"ה והשתא בשק"ה שניהם שווין דהא דיני נפשות לזכות וודאי עדיין לא נהרג וחוזר ולחובה שכבר נפטר אינו חוזר וה"ה דיני ממונות דאם לזכות בשעדיין לא שילם כמו בנפשות חוזר ולחובה אינו חוזר ובדבר משנה דיני ממונות עדיף טפי לחזרה דדיני נפשות לחוב אינו חוזר אפילו בדבר משנה ובדיני ממונות בדבר משנה חוזר לעולם ושפיר קתני במשנה דדיני ממונות קיל טפי לחזור מדיני נפשות אבל לשיטת הטור קשה כנ"ל. ואין להקשות להיפוך למה ליה לר"ח לאוקמא בדבר משנה לוקמא בשק"ה ומתניתין דסנהדרין כשעדיין לא שילם ואי קשיא לחובה היינו שיש לו משכון ועדיין לא נטלו והוי כמו לא שילם הא ליתא דא"כ אין זה היפוך מדיני נפשות דאינו חוזר לחוב כשאמרו פטור אתה ואין שם