תפארת יעקב חושן משפט חלק א פא

הברייתא דיחיד מומחה דן כמ"ד אין עירוב פרשיות והתוס' שם חולקין וצריך לדעת מאי טעמא ונראה דטעמייהו דהא לעיל שם הקשו אלא מעתה טעו לא ישלמו ומשני כ"ש שאתה נועל וע"ש פי' התוס' ולפי זה עדיין איכא נ"ד שלא ירצו להתמצע עמו בדין רק שלא היו יכולין לתקן זה משום כ"ש שאתה נועל ומהאי טעמא תקנו שיחיד מומחה יוכל לדון ביחידי דהוא אינו ירא מן הטעות שאינו עלול לטעות ולפי זה נראה דהא דיחיד מומחה דן ביחידי היינו היכי דליכא ב' הדיוטות שאינן רוצין להתמצע עמו בדין שמא יטעו ויתקיים הדין בהך תרי אבל היכי דאיכא ב' הדיוטות להתמצע עמו בדין למה נעקור דבר תורה דב' בעינן ולפי זה שפיר כתב הרא"ש ביחיד מומחה וקבליה דלעולם פטור אף בגוונא דאיכא הדיוטות להתמצע עמו בדין דבלי קבלה אינו יכול לדון בע"כ ביחידי ומ"מ פטור משום דאנוס הוא ובאמת אין צורך להשיב על קושיא זו דפשיטא דבלא"ה לק"מ כמו שכתבתי בתירוץ א' אלא דאפי' אין זאת כוונת הרא"ש ארווח לן בתירוץ האחרון ליישב שיטת רש"י שפירש הברייתא כמ"ד אין עירוב פרשיות שכיוון למה שכתבתי דמשמע מברייתא דקתני דיני ממונות בג' ואם הוא מומחה לרבים דן ביחידי דאפילו היכי דאיכא ג' יכול הוא לדון ביחידי ודו"ק וזה פי' דאתיא כמ"ד אין עירוב פרשיות ולפי זה לא קשה ג"כ מה שהקשו התוס' שם על רש"י דהא ר"י אית ליה עירוב פרשיות וסובר דדן ביחידי דהתם מיירי שלא רצו הדיוטות להתמצע עמו בדין ובזה מודה רש"י דיחיד מומחה דן בע"כ משום נ"ד וכן מה שהקשה התוס' שם דמדקאמר דיני' לאו דינא וכו' אפ"ה יחיד מומחה דן ולפי הנ"ל לק"מ ולפי זה ניחא הא דבעי אר"ח ולא אברייתא גופא אי נקט רשותא בעינן וע"כ דמשמע דברייתא אפילו במקום דאיכא ג' יכול לדון ביחידי וא"כ אתיא כמ"ד אין עירוב פרשיות א"כ פשיטא דלא בעינן נקיט רשותא משא"כ לר"ח דסובר עירוב פרשיות שפיר מבעי ליה. ולענין הדין צ"ע כי הפוסקים לא חילקו בזה. ואין להאריך כי לדידן בלא"ה ליכא מומחה לדון ביחידי ודברי הרא"ש בלא"ה נכונים ולק"מ:

(יב) ואפילו אין הרבים מסכימים מטעם אחד כתב הרמב"ם פ"ו מהלכות סנהדרין שנים שאמרו טעם אחד אפילו משני מקראות אין נמנין אלא כאחד וכתב הכ"מ לא מבעי דאם הם ממקרא אחד דלא חשיבי אלא כחד אלא אפילו אמרו טעם אחד משני מקראות לא חשיבי אלא כחד ובזה אין מקום להשגת הרמ"ך ותמה הש"ך על זה דהא פשיטא דטעם אחד ממקרא אחד נחשבין כשנים דאטו אם יחייבו רוב ממקרא לא תרצח נאמר דכחד הוי ואמת דיבר בזה אבל לפע"ד נראה שמעולם לא עלה על דעת הכ"מ דטעם אחד ממקרא אחד באופן אחד חשיבי כחד אבל כוונתו הוא כך דהא וודאי מה שאמרו טעם אחד אין הכוונה שהם שווין בטעמים דהא מפרש התם מר מייתי לה מהעולה על מוקדה כל הראוי לאשים ומר מייתי לה מעל המזבח כל הראוי למזבח והרי מבואר שאין טעמם שוה אלא הכוונה שהם שווין בדין אחד אבל אין טעם הדין והראיה שוה וזהו כוונת הרמב"ם וכ"מ דלא מבעי שאמרו שניהם טעם אחד דהיינו דין אחד וראיותיהם ממקרא אחד זה מביא ראיה מאותו מקרא וזה מביא ראיה אחרת מאותו מקרא ומהפך פי' המקרא לכוונה אחרת והדין יוצא בשוה וודאי דכחד חשיבי דמה שאמרו מקרא אחד יוצא לכמה טעמים היינו לכמה דינים אבל לא לדין אחד על שני פנים והמדקדק בכ"מ יראה שכיוון למה שכתבתי:

א (יג) מומחה ב"ד. פי' הסמ"ע גמיר וסביר ומומחה לבד פירושו גמיר ולא סביר ודעתי שמה שכתב המחבר ס"ב מומחה וקבלי' פטור היינו גמיר אף דלא סביר וזהו דלא כהרא"ש וטור ובעה"מ ודבריו תמוהין דהא מוקמינן הך מתניתין דדן את הדין בקבלי' וקתני סיפא ואם היה מומחה לב"ד פטור ש"מ דגמיר לחוד אף בקבלה חייב ועוד קשה לי טובא מה שכתב בס"ק כ"ב וז"ל בכל הדינים הנ"ל פסק הרמב"ם כהרי"ף רבו זולת בדין זה דלהרי"ף פטור [והיינו כשאי אפשר לחזור דלא דיינין גרמי בדיינא] וקשה הא הרי"ף כתב מומחה סתם ולא קבליה ולא נקיט רשותא וכו' ש"מ דכוונתו מומחה גמיר וסביר דאל"כ אין דינו דין כלל ואפילו לא טעה כר' אבהו דשנים שדנו אין דיניהם הא דנקיט מומחה וקבליה פטור היינו גמיר וסביר הרי אינו פטור רק גמיר וסביר וקבליה ועוד דהא באינו מומחה וקבליה ומומחה ולא קבליה פסק בנו"ב משלם וכיון דמומחה ולא קבליה פירושו גמיר וסביר דאל"כ אין דינו דין כלל אפילו לא טעה א"כ אינו מומחה פירושו גמיר א"כ הרי חולק הרמב"ן על הרי"ף בכל הדיני' ונראה ליישב דברי הסמ"ע דלעיל ס"ב לא נזכר בדברי הרמב"ם ומחבר דאפילו נו"ב פטור לכן סבירא ליה להסמ"ע בדעת הרמב"ם ומחבר דמומחה גמיר וסביר וקבליה פטור אפילו נו"ב כדמוכח מתניתין דדן את הדין דמוקמינן לה בנו"ב וקתני מומחה לרבים פטור אבל מומחה גמיר ולא סביר וקבליה עליה בלא נו"ב חוזר ואי אפשר לחזור פטור מלשלם כיון שאינו רק גורם והוא גמיר וקבליה פטור [כמו שכתב הרי"ף דבדיינא ליכא גרמי משום אין לך אדם וכו'] אבל בנו"ב מה שעשה עשוי וישלם מביתו וזהו כדעת הרי"ף ואינו חולק עליו רק בגמיר וסביר ולא קבליה דלהרמב"ם חייב בלא נו"ב אם אי אפשר לחזור ולהרי"ף גם בזה פטור ובהכי ניחא מה שיש להקשות להרמב"ם כיון דפסק וישלם מביתו כדעת הגאון שהביא הרי"ף דאף בדיין איכא גרמי ובמומחה וקבליה פסק דחוזר ופטור מלשלם ש"מ דסבירא ליה כהרי"ף משו' פסידא דבעל דין א"כ בלא נו"ב למה יחזור הא ליכא פסיד' לבעל דין דאי קם דינא הדיין יתחייב לשלם דהרי עכשיו דהדר דינא חייב בליתא דתיהדר כ"ש בקם דינא א"כ ליכא פסידא דב"ד. ולפי הנ"ל ניחה דוודאי מודה הרמב"ם בדיין ליכא גרמי רק ה"מ בגמיר וקבלי' כטעמו של הרי"ף דאין לך אדם שאינו מומחה שנעשה דיין לעולם אבל גמיר וסביר בלא קבלה דאף דיכול לדון בע"כ מ"מ כבר כתבו התוספות והוא מהירושלמי דאפי' על מומחה נאמר אל תהי דן יחידי אם לא בקבלי' הילכך לא שייך לפטרו מכח שלא יעשה דיין לדון בכפיה וכן בלא גמיר כלל וקבלי' פשיטא דלא שייך האי' טעמא ואף דהרמב"ן השיג על בעל המאור דדינו דין בלא טעה אבל אם טעה מודה דחייב מדינא דגרמי דהלואי שלא יעשה דיין דגמיר ולא סביר שכיח. ונראה שגם הרי"ף מודה בזה וכמו שדעתו בגמיר ולא קבלי' דחייב מדיני דגרמי כמו שכתב בבא חמישאי כמו כן בלא גמיר וקבלי' ואדרבא זה גרע דלדעת בעה"מ לא מהני קבלה כלל אפילו לא טעה למאן דלא גמיר. וצ"ע באמת מה שכתב הסמ"ע ס"ק כ"ב ומשמע מדבריו דבכל הסעיף זה שפסק וישלם מביתו חולק הרי"ף ולפי פי' הסמ"ע דאינו מומחה היינו אף לא גמיר אם כן בזה אינו חולק הרי"ף כלל דלא שייך טעמו של הרי"ף כנ"ל. ואפשר דגם כוונת הסמ"ע רק על החלוקה דגמיר וסביר ולא קבליה ולכך בסעיף זה דמיירי בגמיר וסביר בלי קבלה או דלא גמיר כלל בקבלה פסק דהדין חוזר בלא נו"ב ואי אפשר לחזור ישלם מביתו דבהא לא שייך טעמו של הרי"ף נמצא דלפי זה לא חלק הרמב"ם על הרי"ף רק בחלוקה זו בגמיר וסביר בלי קבלה דלהרי"ף גם בזה פטור כדי שיעשה לכוף לדון. כן נראה לי ליישב דברי הסמ"ע הנ"ל ובאמת כבר בארנו לעיל ס"ק י' דברי הרמב"ם על נכון]:

ב אלא דאכתי קשה לי על דבריו מה זה שכתב וזהו דלא כדעת הטור דס"ל דלא מיפטר מלשלם כ"א יחיד מומחה גמיר וסביר וקבליה וכמ"ש וצ"ע עכ"ל הסמ"ע והוא תמוה דאם נאמר דפוטר המחבר ואפילו נו"ב א"כ הוא דלא כהטור דהא נו"ב להרמב"ן והרי"ף הוא כמו לא נו"ב להטור והרא"ש וא"כ כמו דלדעת הטור בלא נו"ב לא נפטר אלא בגמיר וסביר וקבליה כן להרי"ף ורמב"ם בנו"ב בדין שלא. יפטר רק בגמיר וסביר וקבלי' ושפיר צ"ע על המחבר שפסק בגמיר וקבלי' פטור אפילו נו"ב להרמב"ם והרי"ף. אבל לפי מה שביארנו כוונת הסמ"ע דהמחבר לא פוטר אלא בלא נו"ב א"כ האיך חולק על הטור דהא לא חולק כלל דלדעת הרי"ף ורמב"ן ורמב"ם דלר"מ בלא נו"ב חוזר ופטור דלא דיינין דיני גרמי בדיינא כיון דקבליה עלי'. ולהרי"ף אפילו גמיר וסביר ולא קבליה אם כן אף בגמיר לחוד פטור אי קבליה. אבל להטור והרא"ש דפסקו דלא כר"ח רק כר"ש דר"ח אליבא דרבנן קאמר אבל לר"מ בלא נו"ב קם דינא וישלם מביתו אם כן פשיטא דלא נפטר רק בגמיר וסביר וקבלי' ואין כאן קושיא על המחבר דקאי בשיטת הרי"ף ומזה מוכח לכאורה דכוונת הסמ"ע דלהרמב"ם ומחבר אפילו נו"ב פטור בגמיר וקבלי' א"כ הדרא קושיא לדוכתא על הסמ"ע ס"ק כ"ב דהאיך כתב דהרי"ף לא חלק רק בדין זה הא חולק בכל הדינים כנ"ל לכן אין דברי הסמ"ע מבוררין כלל ועש"ך שהשיג על הסמ"ע בזה. גם השיג עליו במה שכתב לקמן דנטילת רשות מועיל לאינו מומחה דהיינו גמיר ודבריו מגומגמין דמה שהביא ראיה מראב"ן פשיטא שאין ראיה כלל דהא המרדכי סובר להדיא דמהני נטילת רשות לאינו מומחה ומ"מ פסק אם טעה ישלם א"כ הראב"ן דביקש, לומר דפטור מלשלם הוצרך לומר מומחה דוקא גם מה שכתב ולפע"ד אין מהמרדכי ראיה דוודאי נראה דלא עדיף נטילת רשות וכו' והוא תמוה דהא פשיטא דגם דעת המרדכי דלא עדיף נטילת רשות מקבלת בעל דין עצמו שהרי, כתב דחייב לשלם אם טעה כמו בקבלה אלא דמ"מ דינו דין אם לא טעה ודבריו צ"ע ומ"מ נכון הוא לדינא דלא מהני נטילת רשות בין לדין בין ליפטר אלא בגמיר וסביר וכן מוכח בש"ס דקאמר איבעי להו כגון אנא דגמירנא וסבירנא ונקיטנא רשותא או דגמירנא וסבירנא דלא נקיטנא רשותא