תפארת יעקב חושן משפט חלק א עט

דינא דקנסוהו כיון שאסרו לו להורות כנ"ל ואין כאן ראיה דבמומחה שוויה חתיכה דאיסורא ושפיר יש לומר דבמומחה דלא שייך קנס כיון דמחוייב להורות שפיר חוזר כמו שבאמת סובר הרב בי"ד ולכך הוצרך להביא ראיה מהך דחכם שטימא אבל בדבר משנה כ"ש דמוכח דחוזר וזה ברור. אך הא וודאי דמדברי הראב"ד הנ"ל מבואר דאפי' במומח' באו"ה דלא הדר דינא ואפילו ע"י גדול דלא כהרב בי"ד הנ"ל דשוויה חתיכה דאיסורא והנה הר"ן הקשה שם מהא דמשני הכא לר"ח בנגע בשרץ ולהראב"ד בלא"ה קם דינא וכתב הש"ך דלק"מ דהראב"ד לא פסק כר"ח רק כר"ש ולר"ח באמת בלא נו"ב הדר דינא ואפילו באו"ה ואחריו נמשך מהרי"ו ודבריהם תמוהין דכמו לר"ח בלא נו"ב הדר דינא כן לר"ש כל שלא נעשה מעשה ומ"מ באו"ה אפילו לא נעשה מעשה קם דינא א"כ ה"ה לר"ח באו"ה אפילו לא נו"ב שהרי אתה אומר שלענין זה חלוק ואף לר"ח חלוק דמ"ש ובאמת אי משום קושיא זו בלא"ה בע"כ לק"מ דאל"כ תקשי בלא"ה דהא ר"ט מודה היה שטעה ואפילו בשק"ה חוזר להר"ן וע"כ משום דאו"ה שאני אי לאו מומחה קנסוהו כדי שישלם א"כ לר"ח נמי למה לי נגע בשרץ הא מיירי באינו מומחה ובלא"ה קנסוהו באו"ה ואפילו לשיטת הרי"ף דר"ח פוטר בדיני ממונות משום אין לך אדם שאינו מומחה אבל באו"ה דאסור להורות קנסוהו וע"כ דאגב אחריני מפרש להו כמו שכתבו התוס' והרא"ש א"כ גם להראב"ד לק"מ:

אך הא קשיא לכאורה מה שהקשינו דהא בסוגיא דסנהדרין מבואר דאין חילוק בין דיני ממונות לאו"ה דאל"כ לא הוי מקשה עליה דר"ש מפרה של בית מנחם. לכן נראה דהראב"ד ג"כ לא אמר אלא באם אינו מודה שטעה אבל במודה שטעה וודאי חוזר דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ולא שייך שוי' חתיכה דאיסורא והשתא פשיטא דלא קשיא קושית הר"ן וכן הרב בי"ד קאמר יכול לישא וליתן עם המורה עד שיחזור בו והיינו עד שיודה שטעה ואף שהר"ן לא הכריע במודה ג"כ היינו מפני שדעתו שנאמרו דברי הראב"ד אפילו במודה אבל לפי מה שבארנו דבמודה שטעה גם הראב"ד מודה דחוזר הכי נקטינן וכדעת הרב בי"ד גם מתוך דברי רבינו ירוחם שהביא הש"ך מבואר כדברי הרב בי"ד הנ"ל דאי כמו שפירש הש"ך כוונתו למה לי כל האריכות הזה שיאמר לו איני מתיר מה שאסרת מאחר שיצא מפיך ואיני יכול להוכיח מתוך משנה או אמורא וכו' בפשיטות הוי ליה לומר שהדין קיים ואינו יכול להחזירו אלא ברור דכוונת רבינו ירוחם דוקא באינו מודה ועל זה אמר שישא ויתן עמו ויאמר שאינו יכול להוכיח ואינו מתיר רק דמ"מ אומר אני שהוא מותר עד שיחזור בו וזה ברור לפע"ד בכוונת רבינו ירוחם. גם מה שהקשה הש"ך על הראב"ד והרשב"א דאי נימא דפסקו כר"ח כהרי"ף בלא נו"ב אמאי לא יחזור הא איכא פסידא לבעל דין ובאמת הא לאו קושיא הוא כלל דבאו"ה ליכא פסידא דבעל דין דאי קם דינא לא יפטר הדיין דבאו"ה לא שייך טעמא דאין לך אדם שאינו מומחה כמו שבארנו לעיל ס"ק ג' ועוד דעל כרחך לא פטרינן מהאי טעמא רק הגורם אבל בקם דינא באיסור והיתר דהוי כמזיק כמו שבארנו לעיל ס"ק ג' בראיות ברורות חייב לשלם ואפילו מומחה בלי קבלה לא נפטר משום דהוי כסמוך אפילו לשיטת הרב לעיל ס"א היכי דהוי מזיק כמו שהוכחתי לעיל ס"ק ה' אות ב' ע"ש] וליכא פסידא לבעל דין אך הא קשיא במומחה וקבליה או נקיט רשותא דפטור מלשלם יחזור הדין משום פסידא דבעל דין אבל באמת לק"מ דא"כ אף אי נימא דפסקו כר"ש תקשי הא בלא נעשה מעשה מודה ר"ש דחוזר ובאו"ה לא נעשה מעשה וע"כ דשאני או"ה מדיני ממונות דשוי' חתיכה דאיסורא א"כ אף לענין זה חלוק דע"כ חיישינן לפסידא דבעל דין רק בדיני ממונות אבל באו"ה אי אפשר לחזור ולהתיר דשוי' חתיכה דאיסורא ומשום פסידא דבעל דין נאכילנו איסור וזה ברור. אך לענין דינא כבר בארנו דהיינו דוקא באינו מודה אבל במודה לכ"ע חוזר אפילו באו"ה ואפילו אין גדול כל שהוא מומחה גם מה דמשמע מדברי הש"ך דדין זה תלוי אי הלכה כר"ש או כר"ח ובאמת הרמב"ן פוסק כר"ח ומ"מ פסק כהראב"ד וראיתי למהרא"י שהאריך בענין זה ואין דבריו נכונים כלל כמבואר להדיא בראב"ד דהעיקר הוא שאינו דומה דין הממון לאו"ה כמו שביארנו:

ולפי שנתחדשו בס"ק זה הרבה דינים אכתוב כלל הדינים העולים מס"ק זה בקצרה:

[א] דיין שטעה בשק"ה בדיני ממונות אם היה מומחה גמיר וסביר ולא קבלו עליה בעלי דינים או שלא היה מומחה רק קבליה עליה בעלי דינים או ג' הדיוטות ולא קבליה או ג' הדיוטות וחד בינייהו גמיר וסביר ולא קבליה בכל אילו אם יש גדול ממנו חוזר הדין ואי ליתא דתיהדר פטירי) ואי אין גדול מה שעשה עשוי וישלמו מביתם ודוקא בלא נו"ב אבל בנו"ב אפילו יש גדול מה שעשה עשוי וישלמו מביתם:

[ב] היה הטועה מומחה וקבליה עליה או ג' הדיוטות וקבליה או חד בינייהו מומחה וקבליה או אינו מומחה וקבליה בפי' בין לדין בין לטעות בכל אלו בין יש גדול בין אין גדול מה שעשה עשוי ופטורין מלשלם אבל מומחה דלא קבליה רשותא ואפילו נו"ב אם יש גדול חוזר ואם אין גדול מה שעשה עשוי ופטור מלשלם [ובזמן הזה לא משכחת לה סמיכה]:

[ג] במה דברים אמורים כשטעה בדיני ממונות אבל באו"ה אם טעה בשק"ה אם הוא אינו מומחה וקבליה או אפילו ג' הדיוטות ואפילו קבליה דבאו"ה אין חילוק מה שעשה עשוי וישלם מביתו ואפילו יש גדול ממנו ואם היה מומחה אף שלא קבליה אם יכול החכם האחר לישא וליתן עמו עד שיחזור בו הרי הדין חוזר ואפילו בקבליה חוזר דבזה לא שייך קבלה בין לדין בין לטעות שלא יחזור רק בדיני ממונות ודו"ק] ואם לאו מה שעשה עשוי וחייב לשלם [דלא הוי גורס רק מזיק ובזה לא הוי אינו סמוך כסמוך כמו שכתבתי לעיל ס"ק ה' ע"ש] ואם קבליה או נקיט רשותא מה שעשה עשוי ופטור. ואם טעה בדבר משנה נתבאר בס"ק א' ב' ג' ע"ש:

(יא) וג' הדיוטות דינם כיחיד מומחה. עש"ך שהאריך להשיג על זה דג' הדיוטות אפילו בקבלה חייבין לשלם והביא ראיה מדברי רש"י סנהדרין דף ג' ע"א בד"ה אלא מעתה שפירש דהוי להו כמומחין וכל המומחין פטורין כדלקמן פרק אחד ד"מ הא שאינו מומחה חייב והא התם בקבלי' מיירי ש"מ דאף בקבליה ג' הדיוטות חייבין ודבריו תמוהין דמה שכתב שדוחק גדול לומר בלא קבליה הוא תמוה דהא אמרינן התם דלמ"ד עירוב פרשיות מן הדין ג' מומחה בעינן אלא משום נ"ד תקנו דסגי בג' הדיוטות ופירש"י דאיכא נ"ד שלא ימצא מומחין לכופו לדון הרי להדיא דבלא קבליה מיירי ועוד דאי בקבליה אפילו אחד יכול לדון כמו שכתבו התוס' והרא"ש שם ד"ה אלא פשיטא שידונו בכפיה מיירי ועוד קשה אי ס"ד דאפילו בקבליה חייבין קשה באמת קושית המקשן טעו לא ישלמו בקבליה כיון דיהבי להו רשותא כמומחין הן ואי משום כ"ש שאתה נועל בפני לווין ופירש"י דחייש דילמא טעו בי דינא ופטרי ליה ומפסידנא דהא מ"מ ליכא נ"ד שאם לא ירצה לשלם יכול לכופו לדון לפני ג' הדיוטות ואז באמת יתחייבו לשלם וליכא למימר שהדיינים לא ירצו לדון בכפיה שמא יטעו הא ליתא דהא השתא דמחייבת להו אפילו בקבליה פשיטא שלא ירצו לדון כלל אלא וודאי דכל הסוגיא דהתם בלא קבליה אבל בקבליה וודאי פטירי:

א ואדרבא נראה לי ראיה ברורה מפירש"י דהתם דוקא בלא קבליה אבל בקבליה וודאי פטירי כדעת הרא"ש דהא שם דף ה' גרסינן דיני ממונות בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי ופירש"י דאתיא כמ"ד אין עירוב פרשיות כתיב כאן עכ"ל ואע"ג דלעיל ריש פרקין מסקינן דאפילו למ"ד עירוב פרשיות מודה דמתקנתא דרבנן יכולין ג' הדיוטות לדון סבירא ליה לרש"י דיחיד מומחה לא והטעם דמן התורה ג' בעינן וגם מומחין א"כ משום נ"ד שלא ימצא מומחין עקרו רבנן דין תורה דאפילו הדיוטות יכולין לדון אבל ג' וודאי בעינן כיון שאין צורך לעקור בזה דין תורה דג' הדיוטות שכיחי הילכך יחיד מומחה לא ועיין בתוס' שם ולפי זה יש לתמוה על פירש"י שם ד"ג דקאמר הא שאינו מומחה חייב וצריך לומר דדייק כמו שכתב הש"ך מדקתני מומחה ש"מ אינו מומחה לא וקשה מנא ליה הא דילמא הא דקתני מומחה רבותא קמש"ל דאף דבלא קבלה אינו יכול לדון [דלפירש"י הנ"ל] אהני קבלה למיפטרי' כ"ש ג' הדיוטות דבלי קבלה יכולין לדון כ"ש דאהני קבלה למיפטרינהו ואין כאן ראיה כלל ובע"כ צריך לומר דוודאי בקבליה ג' הדיוטות פטירי רק דקושית המקשן דאפילו בלי קבלה יפטרו כיון דיהבי להו רשות ועל זה הביא ראיה משם דקתני מומחה פטור והתם בקבליה מיירי ואם איתא דג' הדיוטות פטירי אפילו בלי קבלה הוי ליה למימר רבותא טפי ואם היו ג' אפילו לא קבלום פטירי וזה ברור בכוונת רש"י [ומהאי טעמא לא הביא רש"י מרישא דקתני דן את הדין חייב ש"מ דאינו מומחה חייב ולמה לו להביא מסיפא מדיוקא ובע"כ דמרישא אין ראיה דאיכא למימר דיחיד הוא אבל ג' אפילו בלי קבלה פטירי לכך הביא מסיפא דלא קאמר רבותא טפי דאפילו בלי קבלה פטירי ש"מ דחייבין. ולפי זה אף שהתוס' שם השיגו על רש"י דיחיד מומחה דן בע"כ לכ"ע מתקנתא דרבנן כמו ג' הדיוטות מ"מ מודו דג' הדיוטות לא גריעי מיחיד מומחה וכיון דיחיד מומחה וקבליה פטור פשיטא דג' הדיוטות פטירי. ומה שהביא מדברי בעה"מ כבר הוכחתי לעיל בראי' ברורה שאין דעת בעה"מ כן ע"ש ס"ק ו' ומה שהביא ראיה מהרי"ף דלא ביאר דין דג' הדיוטות ש"מ דסבירא ליה דאין חילוק כלל אלא אם הם מומחין דינם כמומחין ואם אינן מומחין דינם כיחיד שאינו מומחה ולפע"ד להיפך מוכח מהרי"ף דאי ס"ד דג' אינן מומחין דומין ליחיד שאינו מומחה א"כ קשה הא כתב ביחיד שאינו מומחה ולא קיבלוהו דאפילו לא נו"ב חייב לשלם כדין כל גורם להזיק א"כ בהא פשיטא דלא הוי כיחיד שאינו מומחה דהא בזה שייך טעמא דאין לך אדם שאינו מומחה שהרי על זה הקשו אלא מעתה טעו לא ישלמו ואי משום דמשני כ"ש שאתה נועל להרי"ף ע"כ בנו"ב מתוקמא וכן כתב הש"ך גופא דכך לי הדיוט וקבליה לג' ולא קבליה וא"כ כיון דהדיוט וקבליה פטור להרי"ף בלא נו"ב ה"ה ג' ולא קבלי' והשתא כיון דבהכרח יש הפרש להרי"ף בין יחיד לג' הוי ליה לאתויי בבא ששית ג' ולא קבליה דפטירי אף בלי קבלה בלא נו"ב ומזה דייק