תפארת יעקב חושן משפט חלק א עב

דאל"כ לא הוו מקשה לר"ש דדילמא ר"ט כר"מ סבירא ליה רק בהא סבירא ליה כדברי התוס' והרא"ש דאילו הואי הוי הדר חייב כמו מראה דינר לשולחני ולזה צריך לומר דמקשה לר"ש משום דבדיינא ליכא גרמי לזה מקשה על הגאון דסבירא ליה דאף בדיינא איכא גרמי א"כ מאי מקשה לר"ש הא אילו הואי הוי הדר חייב ובספר נ"מ כתב לפרש בע"א והוא תמוה כמו שהקשה הוא בעצמו ואין להאריך בזה כי העיקר בכוונת הרי"ף כמו שכתבתי מקודם ולק"מ ועיין לעיל ס"ק ג' שם מבואר באריכות דברי הרי"ף בזה ועיין תומים סוף ס"ק ה' שכתב שמצא עזר להרי"ף מהא דפרק עשרה יוחסין נאמן הדיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי ופריך וניהדר ונידייני' ומשני בשודא דדייני וקשה אמאי לא קאמר כשטעה בשק"ה דעכשיו קם דינא אבל אם יחזור וידון יהא הדין בהיפוך וע"כ כהרי"ף והשתא במה נפשך אי הדיין משלם מאי איכפת ליה לבעל דין ואי אינו משלם הדר דינא משום פסידא דבעל דין ואין זה נכון דא"כ תקשי להרי"ף ג"כ הא כתב הרי"ף דבהך טעות כעובדא דר"י בר יוסי ור"ח דינא הוא מה שעשה עשוי ופטור מלשלם א"כ לוקמא בכהאי גוונא וע"כ דהתם כיון שעדיין לא הוציא דאי הוציא האיך יאמר אני זכיתי דמי ציוך לשלם) לכ"ע חוזר כמו שכתב הטור בשם הרמ"ה) כל זה טרחנו להעמיד דברי הרי"ף ז"ל ולהצילו מכל קושיות האחרונים ז"ל וכל זה נכון אמנם הא קשיא לי לשיטת הרי"ף דאי ס"ד דטעמא דר"ת משום הפסד ממונו של בעל דין דהא בגמרא פריך אהא דאמרינן פטור אתה כמי שנו"ב ממתניתין דקתני מחזירין לזכות ולחובה וקשה לחובה היכי משכחת לה הא פטור אתה כמי שנו"ב ומשני לזכות שהוא חובה ומקשה דכוותיה גבי נפשות חובה דמאן הא לא קשיא חובתי' דגואל הדם משום חובתיה דגואל הדם קטלינן ליה להאי ועוד מאי בין בין. קשיא ע"כ סוגית הגמרא ויש לתמוה האיך ס"ד דאין מחזירין לחובה בדיני נפשות משום חובתיה דגואל הדם דהא אפילו אי דיני נפשות דמי ממש לדיני ממונות מ"מ הא בלא נו"ב בדיני ממונות חוזר הדין אף שהוא חובה לשכנגדו ולמה יגרע דיני נפשות, שלא יחזור הא פשיטא דאיכא פסידא לבעל דין ולא נו"ב ולמה לא יחזור ועוד דהא במומחה ונקיט רשותא חוזר להרי"ף אפילו בנו"ב ודיני נפשות פשיטא דנקיט רשותא ואפילו נו"ב חוזר והאיך יעלה על הדעת שיהא דיני נפשות קשה יותר לחזור בטעות מדיני ממונות ואדרבא כולה מתניתין להקל בנפשות ולא להחמיר והוא תמוה מאוד [אבל לפי מה שפירש הרמב"ן דנו"ב אלים דיבוריה כיון שעשה מעשה ולפי זה יש לומר דס"ד דדיני נפשות הוי כמו שנו"ב כיון שנשתנה מכח פסק זה לכל הדינים המוזכרין בערכין ונעשה גברא קטילא אבל להרי"ף קשה) אבל לשיטת הרמב"ם בסמוך אתי שפיר כמו שאבאר:

יא והנה הרמב"ם ז"ל פסק בטועה בדבר משנה וליתא דתיהדר פטור ובטועה בשק"ה בנו"ב קם דינא וישלם מביתו ובלא נו"ב חוזר הדין ואי ליתא דתיהדר ישלם מביתו ותמהו עליו כל האחרונים כיון דבלא נו"ב חוזר מ"ש מטועה בדבר משנה דאי ליתא דתיהדר פטור דאילו הואי הוי הדר לאו כלום עביד והש"ך ס"ק ו' כתב ליישב דשאני שיקול הדעת דקם דינא ואינו חוזר אלא א"כ יחזיר הדיין את הדין משא"כ בטועה בדבר משנה דמעצמו הוא חוזר והרב רא"י ז"ל כתב עליו וז"ל ואני תמה אם על הדיין הוא מדבר שיחזיר את הדין יחזיר ביו"ד מבעי' ליה שהוא פועל יוצא מבנין הפעיל ולא יחזור בוא"ו שאינו אלא פועל עומד ואינו נופל אלא על הדין עצמו ולא על הדיין ואינו חילוק בין חוזר ליחזור בדקדוק אלא שמילת חוזר נופלת על ההוה ומילת יחזור נופלת על העתיד ושניהם אינן מתפרשות אלא על הדין ולא על הדיין וקל עכ"ל. ואני אומר אי משום הא לא איריא שמעולם לא עלה על דעת הש"ך לומר שמילת יחזור יתפרש שהדיין יחזיר הדין אלא דכוונתו דמכלל מה שכתב הרמב"ם גבי דבר משנה לשון חוזר שהוא לשון הוה ובשק"ה לשון יחזור שהיא לשון עתיד אתה למד דכוונתו דבדבר משנה הוא חוזר מאליו משא"כ בשק"ה עתיד הוא לחזור והיינו כשיחזירנו הדיין וזה ברור אך עיקר סברת הש"ך הוא מחוסר הבנה דמה נפקא מינה אם הוא חוזר מאליו או ע"י הדיין בין כך ובין כך לאו כלום עביד שהרי היה בידו לחזור גם אם זה היה כוונת הרמב"ם מאי איכפת ליה אם היה כותב יחזיר ביו"ד שזה היה מורה בביאור על הדיין דוקא ולא יחזור בוא"ו שנלמוד מניה בהוכחה לפי שהוא לשון עתיד שהדיין יחזירנו ונראה שזאת היה ג"כ כוונת מהרא"י:

יב לכן נראה לפע"ד ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל בדרך אחר נכון וברור והוא הכרית דינו מן הש"ס מדקאמר ועוד אי אפילו בשק"ה טעית מומחה לרבים אתה וקשה הא לר"מ אפילו בטעות בשק"ה חוזר ואילו הואי הוי הדר וליכא למימר כמו שכתב הראב"ד ז"ל פ"ק דע"ז דשאני או"ה דשוי' חתיכה דאיסורא כמו שהקשה הר"ן שם דהא הכא משני טימא את הטהור דאגע בהו שרץ [ועוד אכתוב לקמן בס"ד קושיא לדעת הראב"ד ז"ל] לכן סבירא ליה לרמב"ם דוודאי יש להבין מ"ט דר"ח דבלא נו"ב חוזר בשלמא לענין תשלומין יש לחלק משא"כ לענין חזרת הדין ומה שנתן הרי"ף טעם משום פסידא דבעל דין לא סבירא ליה כיון דשורת הדין קם דינא וכשנגדו זכה בממונו בדין תורה האיך שייך לומר פסידא דבעל דין שכך דין תורה פטור או חייב ואין זה הפסד וכן מבואר להדיא מדברי הרמב"ם דלא סבירא ליה טעמא דפסידא דבעל דין דלא כהסמ"ע שהרי פסק בלא נו"ב אי ליתא דתיהדר ישלם מביתו א"כ ק"ו הוא ומה עכשיו דהדר דינא מ"מ אי ליתא דתיהדר ישלם מביתו כ"ש אם יהא הדין קם דינא פשיטא דמשלם מביתו א"כ בלא נו"ב אמאי יחזור הא ליכא פסידא דבעל דין דאי קם דינא יתחייב הדיין לשלם וזה ברור ועוד דהא אף באו"ה פסק דאי לא נו"ב יחזור ובהא ליכא פסידא דבעל דין כלל דאי קם דינא יתחייב הדיין לשלם דלא שייך טעמא דאין לך אדם שאינו מומחה כמו שבארנו לעיל באריכות ואף שפסק במומחה וקבליה חוזר הדין ופטור מלשלם הא ליתא שהרי כתב כלשון הזה הואיל והוא מומחה חוזר הדין ואם אפשר להחזיר פטור מלשלם והשתא אם איתא דטעמו משום פסידא דבעל דין האיך הזכיר דין החזרה קודם שהזכיר דין פטור הדיין ותלה החזרה במומחה והפטור אח"כ והכי הוי לי' למימר הואיל והוא מומחה ופטור מלשלם חוזר הדין והסמ"ע ס"ק י"ג נראה שהרגיש בזה ודחק לפרש דאפטור קאי ובאמת הא ליתא כמו שבארנו דהרמב"ם לא סבירא ליה טעמא דפסידא דבעל דין וברור דכך כוונתו הואיל והוא מומחה והפקר ב"ד הפקר כיון שהוא ב"ד גמור לכך חוזר עיין בסמ"ק והגהת מיימוני מבואר שכוון לזה) אבל טעמא דפסידא דבעל דין לא סבירא ליה לכן סבירא ליה בטעמא דר"ח דוודאי שורת הדין דכל שטעה בדברים של שיקול הדעת אפילו לא נו"ב קם דינא דהא לא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר הרי שאין ענין זה בגדר הכרעה להכריע כחד רק שסוגיא דעלמא כחד הילכך כל שפסק הדיין ולא ידע מסוגיא דעלמא דינו דין אלא שיתר על שורת הדין תקנו חכמים שיחזור הדין כי היכי שלא יפסיד הדיין דהוא מפסיד ומאבד מעותיו בחנם חששו לפסידא דידיה כיון שאינו אלא גורם להזיק הילכך תקנו שיחזור הדין רק ה"מ דתקנו שיחזור וחששו לפסידא דידיה היכי דאיתא דתיהדר אבל היכי דליתא דתיהדר שמתוך כך שאתה מפקיעו משורת הדין בא פסידא לבעל דין לא תקנו שיחזור וחזר הדבר לשורת הדין דקם דינא וישלם מביתו ואף דהרמב"ם לא סבירא ליה פסידא דבעל דין היינו משום פסידא דבעל דין לא נפקיע משורת הדין כיון שזכה שכנגדו בדין אבל להיפך להפקיע מן שורת הדין במקום דאיכא פסידא דבעל דין זה לא אמרינן וחזר הדבר לשורת הדין והשתא נימא דבטועה בדבר משנה שהדין חוזר לפי שאין דין זה ראוי להתקיים כלל שפיר קאמרינן דאין לחייבו בשביל דליתא דתיהדר דלאו כלום עביד אבל בשיקול הדעת אין החייוב בשביל דליתא דתיהדר שנאמר אילו הואי הוי הדר אלא דאנן הכי קאמרינן כל כמה דליתא דתיהדר לא אמרו שיחזור וחזר הדין לשורת הדין דקם דינא וישלם מביתו וזה שדיקדק הרמב"ם וכתב בדבר משנה לשון חוזר והטעם שהוא חוזר מעצמו מצד שאין כאן פסק כלל אבל בשק"ה הוא אינו חוזר רק חכמים תקנו שיחזור וה"מ היכי דאיתא דתיהדר אבל אי ליתא דתיהדר לא תקנו כלל שיחזור וישלם מביתו וזה ברור. והשתא ניחא דלר"מ נמי חדא ועוד קאמר חדא דטועה בדבר משנה חוזר ואילו הואי הוי הדר ועוד אי אפילו בשק"ה טעה דאז אינו חוזר מעצמו רק חכמים תקנו שיחזור והיכי דליתא דתיהדר לא תקנו מ"מ פטור אתה שמומחה לרבים אתה והשתא נמי ניחא הא דקס"ד בדיני נפשות דקם דינא דוודאי לא חששו לפסידא דבעל דין במקום ששורת הדין שיחזור רק משום פסידא דדיין א"כ גבי נפשות דליכא פסידא דדיין לא אמרינן משום פסידא דבעל דין נפקיע משורת הדין דקם דינא ועל זה פריך משום חובתיה דגואל הדם קטלינן ליה להאי בתמיה ומה שפסק במומחה וקבליה או נקיט רשותא חוזר לאו משום פסידא אלא משום הפקר ב"ד הפקר כנ"ל ונראה שזאת היתה כוונת הע"ש שלא העתיק בסעיף זה דעת הרא"ש דחולק כמו בסעיף שאחר זה. ועיין תומים שכתב דלא תליא זה בזה ואף דלקמן הכריע כהיש חולקין כאן נראה לו לפסוק כרי"ף ורמב"ם משום פסידא דבעל דין ובאמת מבואר הדבר שיותר יש לקיים דברי הרי"ף כר"ח מהך סברא דפסידא דבעל דין כמבואר ברמב"ן וכל הפוסקים ולפי הנ"ל נימא דכאן נראה לו לפסוק כרמב"ם משום דהפקר ב"ד הפקר ונראה שזאת היתה ג"כ כוונת הרב לקמן שכתב דבזמן הזה שמכריחין הדיינים לדון על פי החרם לא ישלמו אם טעו דמה היה להם לעשות ומ"מ יש להם לחזור אם טעו וקשה הא הוא הביא דעת היש החולקין לקמן דבלא נו"ב קם דינא דלא כהרי"ף א"כ ממילא לא קיימא לן הך סברא דפסידא דבעל דין ולמה יש להם לחזור ולפי הנ"ל ניחא דמ"מ בהא סובר כרמב"ם דמשום הפקר ב"ד חוזר הדין והתם נמי כיון שמינום הקהל לדון הוי כב"ד גמור ויש להם לחזור כמו מומחה וקבליה או נקיט רשותא:

יג ולפי מה שכתבתי מיושבין היטב דברי הגאון שהביא הרי"ף שכתב דהא דאוקמא בבכורות בנו"ב לידחוי' מר"מ אבל אנן דקיימא לן כר"מ אינו מומחה שטעה בשק"ה אם אין הדבר מצוי שיחזור לחבירו ונתברר כי הוא גרם לממונו של זה שיאבד חייב לשלם ע"כ ומכלל דבריו אתה למד דאי איתא דתיהדר חוזר. וקשה הא כמו שהוכיח מהך סוגיא דבכורות דבלא נו"ב ישלם מביתו דבס"ד דאתיא כר"מ מוקמינן בלא נו"ב א"כ כמובן מוכח דבלא נו"ב קם דינא דהא בס"ד דאתיא כר"מ מוקמינן בלא נו"ב וקתני מה שעשה עשוי והוא תמוה מאוד ותמהני שלא ראיתי מי שנתעורר על הגאון בזה וצריך לומר