תפארת יעקב חושן משפט חלק א סו

באמת ס"ד דדוקא מדינא דגרמי מומחה פטור אבל כאן ס"ד דקם דינא א"כ הוי מזיק ממש ואז אפילו מומחה לא נפטר ובאמת זו היתה כוונת התנא להביא ראיה מהך עובדא דאפילו בקם דינא מומחה פטור מתשובת ר"ע] ועל זה השיב לו ר"ע דמומחה פטור לעולם ועל זה פריך הש"ס אי אמרת בשלמא דקם דינא אתי שפיר מה שהפחיד ר"ט דסליק אדעתיה דכל היכי דלא הוי גרמי רק מזיק אפילו מומחה חייב ור"ע נמי לא הקשה עליו דרך תימה וקושיא רק גילה לו הדין דאף בזה מומחה פטור אמנם אם טועה בדבר משנה חוזר תקשי על הפחד מה פחד ר"ט ור"ע היה לו להקשות עליו דכי לא ידע דמומחה פטור כיון דאינו רק גרמי אפילו לר"מ ולזה מעיקרא לא זכר מפחד ר"ט כלל רק אחר קושית רנב"י פי' הקושיא מצד פחד ר"ט דוודאי מומחה פטור מדיני דגרמי ועל זה משני דר"ע חדא ועוד קאמר דבאמת זה שאל לו הא חוזר רק אמר לו שאפילו לפי שיטתו דקם דינא מומחה פטור אפילו בזה ובזה מיושב מה דמשני חדא ועוד קאמר ולמה לא נזכר זה בפי' ולפי הנ"ל ניחא דוודאי עיקר הכוונה שהביא התנא הך עובדא להורות דאפילו אי מה שעשה עשוי מומחה לרבים פטור וזה מוכח מתשובתו של ר"ע השני' לכך לא הזכיר מה שפטרו מצד טועה בדבר משנה כי זה אין ענין לדינו היכי דקם דינא מומחה פטור:

י אמנם בתוס' והרא"ש עצמן תרצו על קושיא זו דרבנן היא ולא ר"מ והוא תמוה לכאורה מ"מ מנא ליה להקשות לר"ש דילמא מוקי לה כר"מ לכן נראה ליישב בדרך אחר ותסתיים מזה ראיה ברורה לשיטת התוס' והרא"ש כמו שאבאר. והוא דלכאורה קשה האיך הביא התנא הך עובדא דר"ט להורות דמומחה לרבים פטור וקשה מאי זו ראיה שאני התם דאילו הואי הוי הדר כיון דטועה בדבר משנה הוא אבל היכי דקם דינא אף מומחה חייב ומאי ענין הך דדן את הדין דקם דינא לעובדא דר"ט דהדר דינא וצריך לומר דדייק מדקאמר מומחה לרבים אתה וקשה למה ליה האי טעמא תיפוק ליה דהדר דינא וע"כ דאפילו אי קם דינא מומחה פטור ולפי זה מוכח דע"כ דכל המשנה הכל אליבא דרבנן דידע התנא דר"ע כרבנן ס"ל] דאי אליבא דר"מ מאיזו זו ראיה שאני התם דהדר דינא ואין לומר דא"כ למה לי מומחה הא ליתא דאליבא דר"מ בלי מומחה חייב וע"כ דהכל כרבנן ושפיר מוכח כנ"ל ועל זה מקשה בש"ס דאי ס"ד דטועה בדבר משנה חוזר תיקשי באמת למה לי' לר"ע טעמא דמומחה הא בלא"ה פטור ואי נימא דאתיא כר"מ ובלי מומחה אילו הואי הוי הדר חייב שוב לא מוכח דינו של התנא לפטור מומחה אפי' היכי דמה שעשה עשוי ועל זה קאמר חדא ועוד קאמר חדא דטועה בדבר משנה בלי מומחה פטור ועוד אי אפי' בש"ה טעית מומחה אתה ופטור ולפי זה יש ראי' מזה לשיטת התוס' והרא"ש דלשיטת הש"ך דבקם דינא פטור לרבנן קשה למאי דמוקי לה ר"א א"ר בנ"וב האיך מביא עלה מעשה דר"ט שאני התם דלא נו"ב אבל נו"ב מומחה חייב אלא וודאי דבקם דינא חייב לרבנן ושפיר מייתי ראיה מדקאמר מומחה לרבים אתה דאפילו בקם דינא דהוי כמזיק לרבנן מ"מ מומחה פטור א"כ ה"ה בנו"ב דמ"ש ועיין מ"ש לקמן ס"ק ה' אות ב' עוד יישוב נכון לקושיא זו. ולענין דינא נראה לפע"ד ברור דליתא להא וליתא להא דדעת התוס' והרא"ש ליתא דלדבריהם צריך לומר זיכה את החייב אגב אחריני מפרש להו והוא תמוה דהאיך מקשה אגב אחריני מאי דלא קשיא כלל כמו שכתבתי לעיל גם תירוץ השני דהתם כר"ח הוא תמוה כמו שבארנו לעיל אות א' ב' גם דעת הש"ך ליתא דתקשי טימא את הטהור בנגע בשרץ למה יתחייב לרבנן והש"ך לא תירץ על זה כלום וכבר בארנו אות ב' שאי אפשר לקיים שיטה זו אלא אי נימא דהלכ' כר"ח והש"ך עצמו הכריע לקמן דלא כר"ח תו קש' קושיא עצומה לשיטת הש"ך מהא דפרק עד כמה כמ"ש לעיל ס"ק ג' אות ו' באריכות הילכך נר' עיקר לדינא כמו שהעליתי לעיל ס"ק ג' שם דהיכי דחוזר אפילו לר"מ פטור והיכי דקם דינא לרבנן פטור רק ה"מ בזיכה את החייב שלא עשה הזיק בעצ' הממון של חבירו רק גרס לו שלא ישתלם מזה והוחזק הממון ברשות שהיה קודם אבל באו"ה אי קם דינא הוי כמזיק גמור דבדיבורו חסרה ונעשי' טריפה והוי כמו כהנים שפגלו דחייב לרבנן והשתא לק"מ מכל הנ"ל ובתומי' ס"ק ד' כתב דעת הרי"ף דאילו הואי הי' חוזר חייב לר"מ בעלמא והא ליתא כמו שהוכחתי לעיל ס"ק ג' אות ג' ד' בראיות ברורו' דסבירא לי' כמש"כ מקודם ע"ש היטב וכן עיקר לפע"ד. (ה) א ולענין הוראות או"ה עסמ"ע ולכאורה דבריו תמוהין שהרי הקשה הנ"י על זה מהך עובדא דרבא פרק אלו טריפות דחייבי ר"א לשלם אף שהיה מומחה לרבים ותירץ דדרך צחות אמר לו כן ולא מן הדין וקשה הא שם טועה בדבר משנה הוא כמו שכתב התוס' ואפילו מומחה וקבליה או נקיט רשותא חייב לדעת הסמ"ע ואפילו הרשב"א שם שכתב דרבא טועה בשק"ה הוי היינו כמו שכתב שם שדעת רב אלפס דנו"ב בדבר משנה פטור אבל לפי מה שכתב הסמ"ע דבדבר משנה אפילו לא נו"ב חייב ואפילו מומחה וקבליה וסמוך פשיטא דהתם בדבר משנה מיירי ועוד קשה הא בהדיא כתב . הנ"י וז"ל הילכך נקטינן משמעתין דטועה לעולם חוזר וכו' ואפילו לית ליה לבעל דין לישלומי כיון דאילו הואי הוי הדר לאו כלום עביד וזה שוה בין בדין בין בהוראה עכ"ל הרי להדיא שסובר כדעת הרמב"ם ולא כדעת היש חולקין שהביא הרב. אבל באמת דברי הסמ"ע נכונים והוא דבלא"ה יש לתמוה מה זה שכתב וז"ל כי אם בטועה בשק"ה דדינו הוא דאינו פטור מתשלומין כי אם כשהוא מומחה וכו' וקשה דמשמע דטועה בשק"ה גרע מטועה בדבר משנה והלא כל עיקר דבריו סובב הולך להך שיטה דבדבר משנה אפילו סמוך חייב כמו שסיים אח"כ וברור דכך כוונת הסמ"ע דפשיטא שדעת הנ"י דטועה בדבר משנה לעולם פטור אפילו אינו מומחה וקבלי' או מומחה ולא קבליה אפילו בדיני ממונות כדעת הרמב"ם וסייעתו שהביא' המחבר וכמו שהבאתי לשון הנ"י להדיא כן ולכך לא כתב הנ"י דבריו רק בטועה בשק"ה דאז מומחה בלי סמוך חייב בשק"ה ובלי סמוך. פטור אבל ד"מ לעול' פטור ולפי זה לא הי' לו לרמ"א לסדר דבריו כאן פי' דבשלמא אי היה דעת הנ"י כדעת היש חולקין רק דבהא פליג עלייהו דמומחה וסמוך פטור שפיר יש לומר דרמ"א הגיה כאן לפי שיטת הי"ח לדעת הנ"י אבל באמת הנ"י לא כתב דבריו אטועה בדבר משנה דלדעתו בלי סמוך פטור אפילו בדיני ממונות כדעה א' שהביא המחבר א"כ אין מקום להגה' זו כאן דלדעת הי"ח אף סמוך חייב ולדעה א' אף בדיני ממונות אין צורך לסמוך ולשיטת הנ"י הוא ג"כ כדעה א' כנ"ל והיה לו לסדר דבריו לקמן גבי שיקול הדעת וזה ברור בכוונת הסמ"ע ולפי זה באמת אפילו אי נימא בהא דלא כהסמ"ע דלדעת הי"ח מומחה וסמוך פטור ולפי זה יש מקום להגה' זו כאן מ"מ יש לתמוה על רמ"א דהא הנ"י בעצמו לא כתב דבריו אלא בשק"ה דבדבר משנה אין נ"מ לדעתו כנ"ל א"כ למה לו לסדר דבריו כאן מה דלא נ"מ אלא להי"ח בלבד היה לו לסדר דבריו בשק"ה במקום שהנ"י בעצמו דיבר וגם אליבא דכ"ע יש נ"מ ופשיטא דממילא נלמוד לדעת הי"ח בדבר משנה רק דהסמ"ע עדיפא קא קשיא ליה לפי שיטתו דלא מצי קאי איש חולקי' כלל ולפי זה תבין מה שכתב הש"ך והעתיק דברי הסמ"ע וכתב והאמת אתו ותמהו האחרונים דהא הוא עצמו חולק על הסמ"ע לעיל דמומחה וסמוך פטור אפילו להי"ח ולפי הנ"ל לק"מ והמדקדק בש"ך יראה שהשמיט מדברי הסמ"ע מתיבת נמצא עד גם בדרכי משה והיינו לשיטתו דחולק על זה ומ"מ האמת אתו דיש לתמוה על רמ"א מכח מה שכתב קודם שהנ"י לא דיבר זה אלא בשק"ה והיה לו להגיה במקומו ואליבא דכ"ע ולא כאן להיש חולקין דוקא וזה ברור ותימה על האחרונים שלא ירדו לסוף דעת הש"ך בזה. אך באמת לפי מה שאבאר לקמן בסמוך ס"ק זה לא תקשי מידי על הרב ויפה עשה שהגיה כאן דוקא כמו שיתבאר:

ב והנה הש"ך הרבה להשיב על שיטת הנ"י והנה מה שהביא ראיה מדברי התוס' פרק אלו טריפות שכתבו בידים האכילה לכלבים פשיטא שאין ראיה ואדרבא מדברי התוס' הללו מבואר כדעת הנ"י וכמו שכתבתי לעיל ס"ק ד' דאל"כ תקשי הא אפילו לא נו"ב חייב לדעת התוס' דלר"מ היכי דאילו הואי הוי הדר חייב וע"כ משום דבלא נו"ב הוי אינו סמוך כסמוך באו"ה אבל בנו"ב דאינו מחוייב לזה מן התורה לא הוי כסמוך אך הא קשיא לכאורה מה זה שכתבו התוס' אע"ג דטעה בדבר משנה חוזר בידים האכילה לכלבים וקשה לס"ד דלאו בידים האכילה מה זה שכתבו אע"ג דטעה בד"מ אפילו אי בשק"ה טעה אינו סמוך כסמוך כיון דלא נו"ב אבל באמת לק"מ דבלא"ה הקשה הש"ך מדברי התוס' פ"ק דסנהדרין דף ה' שכתבו להדיא דבאו"ה בעינן נטילת רשות מוכח להדיא דלא כהנ"י אבל באמת נראה לפע"ד דלק"מ ובזה יתיישבו כל הראיות שהביא הש"ך גם לא תקשי על מה שבדרכי משה הניח בצ"ע וכאן הביאו לדינא גם מה שהעתיק דבריו בטועה בד"מ ולא בשק"ה במקומו ואומר אני דע"כ לא כתבו התוס' פ"ק דסנהדרין דלפטר באו"ה צריך נטילת רשות היינו דווקא היכי דקם דינא דלדידהו הוי כמזיק ממש וחייב לשלם מן התורה א"כ אף באו"ה חייב כל שלא נקיט רשות לפטור הרי שהביאו ראיה מפ' ד"מ ד' ל"ג והתם לא מצינו כלל מדבר זה וצריך לומר דסבירי להו מומחה ב"ד היינו הוא מומח' לבד דלא נקיט רשותא ולכך לעיל דמיירי במומחה וקבליה נקיט מומחה לב"ד ומומחה לרבים היינו סמוך שנתפרסם המחאתו בריבים ולזה דייקי התוס' דוקא מומחה לרבים פטור אפילו באו"ה ובאמת הך פטור דמומחה לרבים לא נאמר אלא היכי דקם דינא דבדבר משנה דחוזר בלא"ה פטור כדמוכח התם חדא ועוד קאמר ליה הילכך היכי דקם דינא דהוי מזיק לשיטת התוס' מבואר דאפילו באו"ה מומחה דלא נקיט רשותא חייב אבל היכי דהיה חוזר ואינו חייב לר"מ מדינא רק מדיני דגרמי מ"מ אינו רק מדרבנן וקנסא הוא הילכך דוקא דיין בדיני ממונות חייב דקנסוהו שהגיס דעתו לדון ביחידי אבל באו"ה דחייב להורות לא קנסוהו כלל ופטור אפילו לר"מ אבל בקם דינא חייב אפילו מומחה באו"ה דהוי מזיק לשיטת התוס' וכ"ש בנו"ב ולפי זה שפיר כתבו התוס' פרק אלו טרפות אע"ג דטעה