תפארת יעקב חושן משפט חלק א סה

עדיף הך דשוחטו על פיו מטימא את הטהור דעשה מעשה מיד בדיבורו וקם דינא ולפי זה דלרבנן וודאי פטור א"כ תקשי הא דפריך על הך משנה לימא תנן סתמא דלא כרבנן והוי ליה לאקשויי ארישא דהך משנה דנהי דעל פיו קתני לרבנן וודאי פטור ועל זה תרצו דלרבנן באמת בקם דינא חייב הילכך התם אף דאילו לא נשחוט היה מותר כיון ששחטו. על פיו שהוא אמר לו שישחטנו א"כ בוודאי יסמוך עליו ואם ישחוט שוב לא יחזור חייב לשלם אפילו לרבנן משא"כ מראה דינר לשולחני דאף אם יקח המטבע לא קם דינא ויוכל לחזור לא חשיב כמו קם דינא לרבנן אף דלקח על פיו כיון דעדיין יוכל לחזור ולפי זה לר"מ באילו הואי הוי' הדר אפילו לאו על פיו חייב ולפי זה לפי האמת דקיימא לן כר"מ דדאין דיני דגרמי וקשה באמת על פיו למה לי ועל זה כתבו התוס' דהך דמי שאינו מומחה ונשחט על פיו לאו דוקא אלא בעצמו שחטו שלא על פי הדיין ואפ"ה חייב דקיימא לן כר"מ דדאין דיני דגרמי אפילו באילו הואי הוי הדר ובזה מדוקדק לשון התוס' ונשחט על פיו לאו דוקא דלא דוקא בזה חייב לשל' אלא אף בלא זה חייב משא"כ אם נפרש דהדיין שחטו א"כ על פיו אינו חייב כלל והאיך שייך לו' דעל פיו לאו דוקא הא על פיו ליתא כלל ופטור ודו"ק. ולפי זה ממילא אין מקום לדברי הש"ך בזה ולפי שיטתו קשה טפי עד שנצטרך לומר דהדיין שחטו אף גם שלא יתיישב קושית התוס' דמאי לא פריך עלה לימא תנן סתמא כר"מ דליכא למימר דהדיין שחטו דכיון דלא אסיק אדעתיה נו"ב פשיטא דלא ידע מהך דהדיין שחטו ומה שתירץ הש"ך דעל פיו אפילו לרבנן חייב לא נהירא כיון דלפי שיטתו בקם דינא פטרי רבנן האיך יהא הך דעל פיו עדיף מהך דקם דינא ואדרבא זו היא באמת קושית התוס' לפי מה דהוי ס"ד דלרבנן בקם דינא פטור כמו שפרשתי למעלה לכן דברי הש"ך אינן מבוררין כלל בזה:

ז ומה שכתב באות ד' וז"ל אבל לפע"ד יש דרך אחרת בסוגיא זו אשר בזה יסתלקו כל קושי' התוס' והרא"ש ומרדכי הנ"ל וכבר השיגו הרב מהרח"י דכי בשביל שזה יועצהו לרע יתקיים המקח ובספר נ"מ רוצה ליישב דסבירא כדעת ליה הרב בי"ד סי' רמ"ב דחכם שהתיר אין חכם חבירו יכול לאסור ע"ש שהאריך ובאמת הש"ך בעצמו שם ס"ק נ"ט השיג על הרב ופסק כדברי התוס' שם והיש"ש דמפרשים להתיר מה שאסר דוקא וזהו פי' הירושלמי שם ע"ש וכן מבואר בלשון הש"ך שכתב ונודע שטעה ופסק שלא כדין ש"מ דעל פי אחר נודע] אבל לפע"ד נראה ליישב דברי הש"ך דבפ"ק דסנהדרין פריך למ"ד שנים שדנו אין דיניהם דין מהך משנה דדן את הדין ומשני דקבליה עליה ופריך אמאי ישלם ומשני דאמרי ליה דיינית לן דין תורה וקשה במה נפשך אי נימא דהאי דטעה בשק"ה לאו דין תורה דן א"כ יחזור הדין דהא אינו מומחה בלי קבלה אין דינו דין כלל והם לא קיבלוהו אלא לדין תורה ולא לטעות ואי נימא שזה הטעות בשק"ה דין תורה הוא כיון דלא איפסקא הלכתא בהדיא להיפוך א"כ מאי ישלם הא הם קיבלוהו לדין תורה ודין תורה דן ומ"ש דלענין חזרת הדין אמרינן דקם דינא ולענין תשלומין חייב לשלם וצריך לומר דוודאי אינו מומחה עלול לטעות בטעות בשק"ה א"כ כיון שהם באו לפניו וקיבלוהו שיסלק הסיכסוך מביניהם אם איתא דלא קיבלוהו אלא לדין ולא לטעות שיחזור הדין אפילו בשק"ה א"כ ביאתם לפניו לא מעלה ולא מוריד והרי הוא כמו שלא דנו כלל דעדיין הם מסופקים אי כדין תורה דן והם צריכין לבוא לפני מומחה לשאול וא"כ מה צורך היה להם לדון לפניו כלל וע"כ כיון שבאו לפניו לדון וקבלוהו על זה קבלוהו שיסלק הסיכסוך מביניהם ויסתלקו זה מזה ולא יהא להם זה על זה כלום ככל מה שיאמר הדיין רק מפני היראה שמא יטעה והוא עלול לטעות בשק"ה קיבלוהו לדין תורה אבל בטעות יתחייב לשלם אל מי שהפסיד אבל הם אין להם זה על זה כלום ולפי זה ה"ה בטיהר את הטמא שהם באו לפניו לשאול אי טהור או טמא א"כ אי ביאת' לפניו היה דוקא לדין ולא לטעות דהיינו שלא יהא המקח קיים אפילו יטעה בשק"ה א"כ כיון דאינו מומחה הוא וכ"ש באו"ה פשיטא שאסור לסמוך עליו בהוראה א"כ עדיין אינן יודעין אם לא שישאלו לפני תורה הוראה מומחה א"כ ביאתם לפני זה לא מעלה ולא מוריד כלל ומה טיבה של קבלה זו וע"כ דהוא היה רוצה ליקח ממנו וסמכו על זה שעל פיו יקח אם יאמר טהור או טמא לא יקח ושוב לאחר מאמרו של זה יסתלקו זה מזה ויהא המקח קיים לענין זה שהמוכר בחזקת טהורים מכרם על פיו של הדיין רק הדיין יתחייב לשלם דלא קיבלוהו רק לדין ולא לטעות כיון דהוא עלול לטעות כנ"ל. וכן מבואר בלשון הש"ך וזה ברור:

ה אמנם בלא"ה דברי הש"ך תמוהין בזה לפענ"ד חדא לפי מה שכתב בסוף אות ב' לחלק בין שולחני לדיין שהוא סובר להורות איסור שלא יבוא מכשול משא"כ שולחני ולפי זה בטיהר את הטמא דלא שייך האי טעמא פשיטא דבלא"ה לא קשה קושיית התוס' דהוי כמו שולחני ומיירי באמת לר"מ שעל פיו עירב בפירותיו ומה צורך להרב הש"ך לכל החרדה הזאת. גם קשה לי על פירושו דהא וודאי ע"כ צ"ל דמיירי שלקח זה על פיו וכן כתב הש"ך דאל"כ עדיין אילו לא לקחם היה חוזר וע"כ דעל פיו לקח ממנו והוי כמו שולחני א"כ האיך כתב הש"ך דלרבנן בנו"ב לא שייך לאוקמא בהכי דהא פשיטא דגם לרבנן מצי לאוקמא בהכי דהא הש"ך עצמו כתב באות ה' דלרבנן גבי בכור חייב כיון דשחטו על פיו ולא דמי לשולחני דהתם אף שקיבל הדינר היה יכול לחזור אבל בכור מיד ששחטו שוב אין לו תקנה וכיון שעל פיו שחטו הוי כאלו הוא עצמו שחטו א"כ הוי מצי לאוקמא כרבנן נמי באופן הנ"ל דהא כגון שלקח ממנו שוב אין לו תקנה דהא מה שעשה עשוי וכיון דעל פיו לקח חייב לשלם אפילו לרבנן לשיטת הש"ך. אך בעיקר סברא זו כבר בארנו לעיל מדברי התוס' דאי לרבנן בקם דינא פטור פשיטא דלא עדיף על פיו מאי קם דינא ואפילו בהך דבכור פטור לרבנן ולפי זה בלא"ה לא קשה קושית התוס' מהך דטיהר את הטמא דלר"מ שפיר מצי לאוקמא דעל פיו עירב בפירותיו משא"כ לרבנן אפילו על פיו פטור כמו מראה דינר לשולחני צריך לאוקמא בנו"ב דוקא וזה פשוט והרב רח"י הקשה דאי סוגיא א דהכא רבנן הוא ולא ר"ח א"כ טיהר הטמא בנו"ב מוקי לה א"כ מאי קא מותיב ליה ר"ה לר"ש לימא דר"ט נו"ב הוי דומיא דטיהר את הטמא ולמה ליה לישנויי חדא ועוד קאמר ע"כ ואם קושייתו קושיא אשאלהו לפי תירוצו דר"ה ור"ש מוקי ליה לכולה מתניתין בלא נו"ב כר"מ א"כ עדיין יקשה מאי קא מותיב ליה לימא דר"ט נו"ב הוי ואי משום דומיא דטיהר את הטמא קתני הא ליתא דבשלמא אי מתניתין דינא קתני יש לומר כן אבל שם הביא התנא הך עובדא להורות דמומחה לרבים פטור א"כ מאי איכפת לן אי בנו"ב מיירי ומעשה שהיה כך היה וכי בשביל זה לא יוכיח התנא דמומחה לרבים פטור [וגם בנו"ב אתיא כר"מ דבלא נו"ב אפילו לר"מ פטור שם לשיטת מהרא"י ודו"ק] ואדרבא הך סיפא דקתני מומחה פטור וודאי אפילו נו"ב כמו שהסכימו כל הפוסקים ועלה מביא הך עובדא א"כ פשיטא דיש לומר דבנו"ב מיירי וע"כ כמ"ש הרמב"ן דלאו אורחיה דר"ט בהכי א"כ גם לשיטת התוס' והרא"ש לק"מ ועוד דהא בהך סוגיא דבכורות דפריך עלה לימא תנן סתמא כר"מ משני ר"א א"ר בנו"ב אח"כ פריך ותיפוק ליה טעה בדבר משנה חוזר וא"כ אמאי לא מוקי, לה דומיא דאידך מתניתין בנו"ב ונהי דר"ש דמוקי בלא נו"ב לא ניחא ליה לאוקמא בהכי כמו שכתב הרב הנ"ל אבל שם דמוקי רישא בנו"ב הוי ליה לאוקמא סיפא נמי בהכי ומאי קושיא וע"כ דלאו אורחי' דר"ט בהכי וא"כ ממילא אף אי נימא דגם ר"ש בנו"ב מוקים לה אתי שפיר ולק"מ ותימה על הרב הנ"ל שנעלם ממנו סוגיא דבכורות הנ"ל. ובתומים ס"ק ד' הקשה על מה שכתב הרמב"ן דלאו אורחיה דר"ט בהכי דהא לר"ת דבלא נו"ב הדר דינא עכצ"ל כן ותירץ דלר"ח הכי קאמר חדא דלא נו"ב ועוד אפילו נו"ב מומחה לרבים אתה ע"כ ואין תירוץ זה נכון דא"כ תקשי ליה להרי"ף דפסק כר"ח דהא סתמא בגמרא בבכורות דלא כר"ח דלר"ח הכי הוי ליה למימר חדא דלא נו"ב וכו' אבל באמת כבר כתבתי לעיל ס"ק ג' אות ה' יישוב נכון לזה ועוד יתבאר סוף ס"ק זה. גם מה שכתב בתומים ליישב דברי התוס' ב"ק וחולין דלא סתרי אהדדי ותורף דבריו דהתם וודאי בקבליה מיירי רק לפנים משורת הדין חייביה ר"א ולזה הקשו התוס' הא טועה בדבר משנה אף לפנים משורת הדין פטור דאל"כ תנחומין של הבל ניחם ר"ע לר"ט ועל זה תרצו דנו"ב ודבריו תמוהין דא"כ למה להו לתוס' להכריח קושיתם משום טועה בדבר משנה הא ר"ע תרתי קאמר א"נ מוכח דאפילו בשק"ה מומחה פטור לפנים משורת הדין ואי נימא דר"ט לא נפטר רק מן הדין א"כ בדבר משנה נמי לא מוכח מידי ובאמת לא הוזכר חיוב לפנים משורת הדין גבי דיין ועוד קשה מאי פריך לר"ש מהך דר"ט נהי דאילו הואי הוי הדר פטור היינו מדינא אבל אי לאו מומחה היה לפנים משורת הדין הוי חייב לכך פטרו מטעם מומחה אפי' לפנים משורת הדין ואי נימא דפשיטא ליה דבדבר משנה אפילו לאו מומחה פטור אפילו לפנים משורת הדין מלבד דזה דוחק אבל בלא"ה לפי זה פשיטא דבשק"ה עכ"פ מומחה פטור אפילו לפנים משורת הדין דהא קאמר חדא ועוד קאמר ליה והעיקר בכוונת התוס' כמו שכתבתי לעיל ס"ק זה:

ט אך מה שהקשו הש"ך ומהר"י הנ"ל דמאי פריך לר"ש מפרה של בית מנחם נימא ר"מ הוא בהא וודאי צל"ע ובתומים כתב ליישב דא"כ תקשי לר"א א"ר דמוקי בנו"ב כרבנן ולא ידענא מאי קאמר דכי בשביל זה מקשה לר"ש כאן גם מה שכתב דדוחק שיחלקו ר"מ ורבנן במציאות לא ידענא מאי קאמר דאנן הכי קאמרינן ר"ט ור"ע כר"מ ורבנן פליגי עלייהו. ומה שנראה ביישוב קושיא זו על נכון הוא על שני פנים חדא דוודאי יש להבין דמעיקרא פריך התם פרק אד"מ ולימא ליה טועה בד"מ חוזר ומשני חדא ועוד קאמר ופריך רנב"י מאי קא מותיב ליה הא ליתא דתיהדר ומשני הכי קאמר אי אמרת בשלמא קם דינא היינו דקא מפחיד ר' טרפון וכו' וקשה מה זה שהוסיף אח"כ מאי קא מפחיד ר"ט דמבואר מזה להדיא דהקושיא הוא על פחד ר"ט ומ"ש דקודם קושית ר"נ בר יצחק לא הזכיר בקושיא מפחד ר"ט כלל והיה הקושיא על ר"ע בעצמו שלא השיב לו טועה בדבר משנה אתה. לכן נראה ברור דוודאי עיקר קושית רנב"י היה כך דוודאי אי איתא לפרה שפיר מקשה דבין לר"מ בין לרבנן חוזר בדבר משנה אמנם עכשיו דליתא דתיהדר מאי קושיא הא לר"מ דדאין גרמי חייב כקושית הש"ך ומהרח"י הנ"ל ועל זה השיב לו דעיקר הקושיא כך דוודאי יש להבין וכי לא ידע ר"ט דמומחה לרבים פטור גם ר"ע לא היה לו להשיב דרך תשוב' גילוי דעת לפטרו היה לו להקשות עליו דרך קושיא דכי לא סבירא לך דמומחה לרבים פטור אמנם ר"ש