תפארת יעקב חושן משפט חלק א נה

פליגי על הריטב"א ולפעד"נ דיש להוכיח מדברי הריטב"א גופא דלא פליגי כדעת הש"ך שפי' הקושיא ארישא למה לן לנאמנותו של דיין ניחזי זכותא מאן נקיט ונסמוך עלה ויש לתמוה מאי קושיא הא אי נימא דאין לדיין נאמנות אף קודם שנסתלקו א"כ פשיטא דזכותא לא מעלה ולא מוריד כיון שקודם הזכות לא היה נאמן והא גופא קמש"ל דנאמן קודם שנסתלקו וזכות שלו מועיל אבל בלא"ה אינו מועיל הזכות תדע שהרי יש בידו ליתן עכשיו זכות ותו קשה מאי קושי' מאן לימא לן שכבר נתן זכות הא מיירי בעומדין לפניו א"כ מיירי מיד אחר הפסק קודם שניתן זכות והוא רוצה ליתן זכות לזה וחבירו מכחישו וקמש"ל דנאמן והוא תמוה לכאורה וצריך לומר דכוונת הריטב"א כך דוודאי קודם שניתן פסק דין והם עומדין לפניו אין צריך להשמיענו דפשיטא דנאמן דבזה לא שייך לומר כלל לא רמי' אדעתיה כיון שעדיין לא ניתן הפסק פשיטא דרמי אדעתיה לזכור למי חייב ולמי זיכה ואי נימא שאינו נאמן כלל דשמא משקר הא לא אפשר כיון שקבלוהו עליו לדיין א"כ פשיטא דנתנו לו נאמנות ג"כ למי שיאמר שחייב או זיכה וע"כ דמיירי שכבר נתן פסק דין והא קמש"ל דס"ד כיון שכבר ניתן הפסק שוב לא רמי' אנפשיה לזכור למי חייב או זכאי קמש"ל דמ"מ כיון שעומדין לפניו נאמן ועל זה פריך מה צורך לנאמנותו כיון שיש כאן הפסק ניחזי ביה ואהא משני שנקרע הפסק א"כ שפיר סלקא דעתך כיון שכבר נתנו לו שוב לא רמי' אנפשיה משום שמא יקרע קמש"ל כיון שעדיין עומדין לפניו נאמן ולפי זה מבואר להדיא מדברי הריטב"א דאפילו לאחר שנסתלקו מודה הריטב"א דסומכין על הפסק דין דאל"כ תקשי מאי פריך ארישא הא שפיר קמש"ל דאפילו לאחר פסק דין נאמן כשעומדין ולולי זה ס"ד דכל שיצא ממנו הפסק שוב אינו זוכר ומאי קושיא ליחזי זכותא מ"מ הא אח"כ אפי' יש כאן זכות שנכתב קודם לא מהני א"כ הוצרך לאשמועינן דקודם שנסתלקו אינו כן וע"כ דמודה הריטב"א דאפי' לאחר שנסתלקו מהני הפסק דין שנכתב קודם משום דכיון דנכתב קודם מאי איכפת לן שנסתלקו אח"כ ושפיר קשיא ליה דקוד' שנסתלקו אין צורך לנאמנותו כיון שנכתב קודם וזה ברור ודו"ק:

אך אמנם יש לדון דכוונת הרב מהרש"ק להיפך דסבירא להו להטור ומחבר דאפילו נכתב הפסק אחר שנסתלקו מהני דלא כהש"ך ודייק לה מדכתבו בפשיטות אם אין בידו פ"ד משמע דכל שיש בידו פ"ד מהני אפילו נכתב אח"כ ועל זה כתב דהריטב"א חולק והיה נראה לכאורה ראי' לדבריו דאל"כ תקשי לדידהו קושית הריטב"א דאמאי לא. מקרי כשנכתב אחר שנסתלקו דמהאי טעמא הכריח הריטב"א דארישא פריך וכיון דהם מפרשים אסיפא קשה אמאי לא משני כן דבהא גם הש"ך מודה דבפי' הסוגיא פליגי רק לא בדינא] ומזה דייק מהרש"ק דהם סוברים באמת דאפילו לאחר שנסתלקו מהני זכותא ושפיר פריך אך לפי זה צריך לומר דהטעם בזה דאף אחר שנסתלקו כל שלא נכתב פסק דין רמי אנפשיה לזכור כדי שידע האיך לכתוב אבל כשכתב ונקרע לא סליק אדעתא שיקרע עד שישים על לבו אבל באמת זה אינו דא"כ האיך כתבו הטור ומחבר דאם אין בידו פסק דין הא בגמרא לפי הנ"ל דוקא כשנקרע מחלקינן בהא אבל בלא כתב כלל פסק' דין נאמן והקושיא בגמרא במה נפשך אי אין כאן פסק דין פשיטא דנאמן הא רמי אנפשיה ואי יש כאן ניחזי מה כתיב ביה ואהא משני שנקרע א"כ הוי להו לכתוב גם כן שנקרע כיון דבש"ס בדין נקרע אמרינן והאיך כתבו בפשיטות אם אין בידו משמע דכל שאין בידו אינו נאמן ולפי הנ"ל זה אינו [דכשאין בידו אז נאמן רק כשהיה בידו ונקרע וע"כ דכוונת הטור ומחבר דדוקא קודם שנסתלקו בעינן והיינו כדעת הש"ך דלא כמהרש"ק:

(ב) ודוקא בשודא דדייני'. עש"ך ס"ק ג' בשם הש"ג דלאו דוקא אלא ה"ה נמי שקיבלוהו עליהם לדון אותם כפי אומד דעתו אינו יכול לחזור ולדון אותם פעם שנית שמא יהפך לבבו באומד דעתו והרי כבר זכה הזוכה בדינו והש"ך השיג עליו דלדעת התוספות שם דדבר התלוי באומד דעת לא חיישינן שיהפך סברתו ובאמת בטור מבואר להדיא כדעת רש"י שכתב וז"ל ודוקא בשודא דדייני שאינו תלוי בטענות אלא בראות הדיין ליתנו למי שיראה לו שדעת הנותן היתה קרובה אליו הרי להדיא כדעת רש"י ובתומים הביא מדברי הטור לקמן סי' רמ"ב ונעלם ממנו דברי הטור כאן. אך מ"מ נראה לפענ"ד דאפילו לדעת התוס' יש מקום לדינו של הב"ח והוא דדוקא בדבר שאינו תלוי רק בשודא ואין כאן הכחשה וחילוף טענות בהא וודאי כיון שכבר נטה דעתו פעם אחת שהיתה דעתו קרובה לזה מאיזה צד יהפך סברתו משא"כ שהיה הדין באמת בהכחשות ובחילוף טענות רק שבחרו אותו שלא ידון על פי הדין רק לפי אומד הדעת לפי מה שיראה לו עם מי האמת ופשיטא דבזה לאו כל אפין שווין פעמים שנראה לו לפי הענין שהאמת עם זה ואח"כ נראה לו להיפך כיון שאינו פוסק רק מלבו משא"כ כשהכל תלוי לפי ראות הענין למי היתה דעתו קרובה לא יהפוך דבריו משא"כ בסברא מלבו פשיטא דמצינו כמה פעמים אדם אומר סברא וחוזר בה וזה פשוט וכן עיקר (ג) לא שייך. עש"ך ס"ק ד' וז"ל ואפי' בעודן לפניו וכ"כ הסמ"ע וכן משמע בפוסקים וכן הוא בריטב"א שם ובתשובת בן לב סי' קי' ס"ג להדיא והוא פשוט עכ"ל ומאי דפשיטא לי' להרב הש"ך ולהפוסק הנ"ל לדידי מבעי לי טובא ונראה לפע"ד ברור דרש"י חולק בזה וכן הר"ן כמו שאבאר והנה ז"ל רש"י והר"ן ניהדר ונידייניה למ להו כ"ה למימר אינו נאמן ניהד הוא עצמו או אחר וידונום לפי טענותם ויש לתמוה מי הכריח לפרש דהקושיא אאינו נאמן דניהדר ונידיינינהו הא אכל הברייתא קאי למה לן לנאמנותו ניהדר ונידוינוה וטפי הוי הקושיא ארישא דקתני נאמן למה נאמנוהו שמא יהא הדין בהיפך משא"כ בסיפא יש מקום לומר דבאמת הפי' אינו נאמן רק חוזרין ודנין והדבר מבואר שהכריחו להרב ז"ל לפרש הקושיא אסיפא ויש להבין מה ההכרח שלו. והנה לכאורה היה נראה בפשיטות דסובר הרב דברישא כיון שנאמן אין צורך לחזור ולדון כיון דאמרינן דוודאי רמי אנפשיה לזה הוכרח לפרש דהקושיא אסיפא אך יש להבין רש"י גופא מנ"ל ולמה לא פי' בפשיטות דאכולא ברייתא פריך. לכן נרא' בוודאי יש להבין מאי קושיא ניהדר ונידייניה הא איכא נ"מ טובא כגון טעות כעובדא דריב"י ור"ח דלכ"ע לא הדרדינא ואו טעות בשק"ה דקם דינא לשיטת הפוסקים לקמן סימן כ"ה [ועיין מה שכתבתי שם ס"ק י' ואמת דבזה יש מקום ליישב והוא דקתני נאמן הדיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי משמע דבין שחייב את הנתבע לשלם בין שפטרו לנתבע [גם לשון חייבתי משמע כן] א"כ קשה תינח כשפטרו לנתבע א"כ אם טעה בשק"ה וכהאי גוונא אין הדין חוזר ושפיר יש נ"מ בין אם נאמן הדיין או לא משא"כ כשחייב את הנתבע לשלם א"כ קשה במה נפשך אם כבר שילם פשיטא דאינו נאמן דוודאי הדיין חייב אותו שהרי שילם על פיו ואם עדיין לא הוציא הא כתב הטור בשם הרמ"ה לקמן סימן כ"ה דכל שלא הוציא מיד המתחייב אפילו בטעות בשק"ה אינו מחוייב לשלם [וכ"ש בטעות דליכא לברורי טעותא ע"ש בש"ך לקמן סימן כ"ה שהכריח כן לדינא דלא כהרא"ש שחולק שם] ושפיר פריך וניהדר ונידייניה דבטעות אין נ"מ דבלא"ה אינו חייב אך מ"מ אכתי קשה לי הא נ"מ לענין טוען וחוזר וטוען ונתחייב מתוך טענתו דכיון דהדיין לא רמי אנפשיה יש לחוש שמא יחליפו טענותיהם ויצא הדין בהיפך ואף דפעמים כותבין הטענות מ"מ פשיטא דמצי לאוקמא כגון שלא כתבו דכמה פעמים אין כותבין וזה נוח יותר לאוקמא ברייתא משנאמר בשודא דברייתא סתמא קתני נאמן הדיין משמע בכל הדינים [ונראה שמטעם זה הוכיח בש"ג דלאו דוקא שודא רק כל כעין שודא]:

לכן נראה ברור דפשיטא דאין הקושיא דמאי נפקא מינה בנאמנותו של דיין דהא בלא"ה יכולין לחזור ולדון ונראה הדין עם מי דטובא נ"מ איכא בזה כמו שכתבתי רק דעיקר הקושיא דבברייתא לא קתני רק אינו נאמן דמשמע דהדין עם המוחזק ואהא קשיא לן מה בכך דאין הדיין נאמן מ"מ למה לא יחזרו וידונו ואמת דיש נ"מ בזה מ"מ שמא יזכה חבירו באמת ואילו היה כוונת הברייתא דחוזרין ודנין לא היה לו לומר רק חוזר הדין ומדקאמר אינו נאמן משמע דהדין עם המוחזק בלי חזרה כלל ואהא משני בשודא א"כ יכול לומר אני כבר זכיתי על פי הדיין ואפשר בחזרה יפסוק להיפוך כיון שהדבר תלוי ברצונו וזו היא דוקא בשודא מה שאין כן בטעות בשקול הדעת אם עכשיו אינו נאמן א"כ ממילא אם יחזרו וידונו יהא הדין עמך והא ליכא למימר שפסק וזיכה אותו וטעה ועכשיו לפי מה שהדיין אומר הוא הדין האמת ולזה חושש שאם יחזרו וידונו ויפסקו כמו שהדיין אומר עכשיו הא וודאי ליתא דפשיטא דבזה היה הדיין נאמן שלא טעה ופסק כדין וע"כ שנאמר להיפך דהדיין אומר שטעה בשק"ה והוא מכחישו א"כ מה יש לו לירא מחזרת הדין משא"כ ברישא פשיטא דלא קשיא כיון דנאמן אין לחזור ולדונו וטובא קמ"ל דאין צריך לחזור ולדון רק הדיין נאמן וזה הכריחו לפרש כן נמצא דעת רש"י והר"ן דברישא דהדיין נאמן אפילו בלי שודא דדייני אין הדין חוזר דלא כהש"ך הנ"ל אך יש לומר דוודאי כל היכי דיש נפקא מינה בחזרה כנ"ל נאמן הדיין ואין חוזרין אבל בלי נפקותא חוזר הדין ולא ניחא לי' לרש"י לפרש הקושיא ארישא דהוי מצי לאוקמא בגוונא דיש נ"מ כנ"ל ולכך מוקי הקושיא אסיפא אבל לדינא היכי דליכא נפקא מינה מודה וצ"ע דברש"י לא משמע כן ולפי זה נראה פשוט דכ"ש בשני דיינים ונסתלקו פשיטא דאין חוזרין ודנין דלא כהש"ך לקמן ס"ק ח' וצ"ע לדינא אבל היכי דיש נ"מ פשוט הוא דגם הש"ך מודה דאינו חוזר כמו שכתבו הטור ומחבר ובלבד שלא יסתרו טענות הראשונות ועיין ש"ך ס"ק ה' שהביא דעת מהר"ם דאם כופר שלא קיבל אותו נאמן הדיין דאל"כ מאי פריך וניהדר ונידייניה הא יכול לומר לא קבלתיו עלי מקודם ואין כאן ראיה כלל והמעיין ברש"י יראה דאין הקושיא דהוא ידון אותו רק אפילו אחר וכן כתב הר"ן והיינו כמו שכתבתי מקודם דעיקר הקושיא דמשמע שאין חוזרין ודנין כלל ולפי זה אין כאן ראיה כלל:

(ד) אבל שנים נאמנים לעולם ואפילו ב' עדים מכחישין וכו' דין זה תמוה מאוד ותמהני על האחרונים