תפארת יעקב חושן משפט חלק א מו

שנית לפני הדיין שיחקור עוד אם לא טעה אז פשיטא דאין כאן איסור וכן מבואר בלשון אבל מה אעשה שחבריי רבו עלי הרי דמיירי בדבר שאין לו תקנה א"כ הרי אין זה רק לשון הרע והולך רכיל וכן התם דאמרו לו תרתי עביד לך בלי שום פי' ואי כוונתם תרתי לגריעותא כיון שלא אמרו שום טעם רק הולכין ממנו והבהמה נשארת בטרפותה א"כ הרי אין כאן רק הולך רכיל ולפי זה דינו של מהר"א שטיין הוא דוק' ג"כ בכהאי גוונא שאין שום נפקותא אבל כל היכי שעדיין יש נפקותא בזה שיכול לילך אל הדיין או לגלות טעותו לתבוע מן הדיין אם יודה לדבריו פשיטא דמותר וכן הש"ך כתב דאין דברי מהר"א הנ"ל מוכרחין שם ע"ש:

(ג) שאל אחד מבעלי הדין וכו' כדרך שנתבאר לעיל סי' י"ד וכו'. עסמ"ע ס"ק ב' מה שכתב בזה והניח דברי הרב בצ"ע דבגמרא משמע דבכל הדינים ובכל פסק דין צריך שיכתבו כך. ולפעד"נ דאדרבא בש"ס מוכח להדיא כדברי הרב דהא בגמרא פליגי בה ר"י ור"ל דר"י סבר דכותבין פלוני זכאי ור"ל סובר דכותבין פלוני ופלוני מזכאין ופלוני מחייב ומפרש טעמא דר"י משום לא תלך רכיל וטעמא דר"ל משום דמיחזי כשיקרא והשתא תקשי לר"ל הא בהדיא קתני במשנה מנין לדיין שיצא שלא יאמר אני מזכה וחבריי מחייבין ומה אעשה שחבריי רבו עלי שנאמר לא תלך רכיל והשתא תקשי הא אין כאן רכילות כלל דבלא"ה בפסק דין כותבין מי הוא המזכה ומי הוא המחייב ומזה דייקי הטור ומחבר דדוקא כששאל אחד פסק דין לילך לב"ד הגדול צריך לכתוב מי הוא המזכה לר"ל ולר"א שאחד מזכה ושנים מחייבין או להיפך כדי שידעו ב"ד הגדול שלא בדעת כולם נפסק כך אבל בפסק דין שנותנין לתובע להוציא ממונו אין צורך לכתוב כלום ומה חשש מיחזי כשיקרא יש כאן ובכהאי גונא הדיין היוצא ומגלה הרי זה בכלל הולך רכיל אבל אי נימא דאפילו בסתם פסק דין נחלקו קשה כנ"ל וזה ברור. וכן כתבו התוספות בהדיא דלר"ל כיון דמוכרחין לכתוב אין בזה משום לא תלך רכיל כיון שיש תועלת בזה דלא מיחזי כשיקרא [וזו היא ראיה למה שכתבתי בסמוך ס"ק ב') וכיון דבמשנה אמרו להדיא דדיין המגיד עובר על לא תלך רכיל ש"מ דלאו בכל פסק דין כותבין כך ומה שכתב הסמ"ע ס"ק ג' אין דבריו מוכרחין דוודאי אם כתב סתם מיחזי בוודאי שכולם פסקו בשוה משא"כ אי כתב מדבריהם משמע הכי והכא ואין כאן מיחזי כשיקרא ולפי זה אפי' בכולם שווין יש לכתוב כן ואדרבא אם כותבין תמיד כן אפי' אם יחלקו לא ידע המתחייב אם היו צדדים לזכותו ויחשוב בוודאי שכן הדין האמת מאחר שהסכימו כולם משא"כ לדעת הסמ"ע עכ"פ ידע שהיה צד לזכותו ולבו נוקפו שפסקו לו שלא כדין וזה ברור:

כ (א) ואפילו אם פרע כבר וכו'. משמע דהיינו קודם שהביא עדים וקמ"ל אף שכבר פרע סותר הדין ומקבלין העדים ותמהני שלא זכרו הטור ומחבר הא דאיתא בגמ' הלכה כרשב"ג ואין הלכה כחכמים וקמ"ל דס"ד דוקא לכתחילה אבל בדיעבד אי עביד מהני ופירש"י כרבנן קמ"ל דאפילו בדיעבד מהדרינן עובדא ולפי זה אפילו לאחר שהביא עדים טעה הדיין ועבד כרבנן וזיכה או חייב מהדרינן עובדא ולא ידעתי מאיזה טעם השמיטוהו הטור ומחבר כיון דבגמרא אשמעינן לה ויש מקום לטעות בזה וצ"ע:

(ב) ואמר אין לי כו' אינו כלום דין זה צריך בירור היטב כמו שאבאר והנה רש"י פי' וז"ל שהרי אמר אין לי וחיישינן שמא זייף או שכר עדים וכן פי' אח"כ בד"ה קרבו שכיון שהיה יודע בהם ואמר אין לי וודאי שקרנים הם ויש לתמוה האיך ס"ד לחוש לעדים כשרים ולא נפסלו על פי עדים ולומר עליהם שהם עידי שקר והא תרי כמאה כל כמה שלא הוכחשו על פי עדים או הוזמו וכי בשביל דבריו של זה שאמר אין לי נאמר עליהם שהם פסולים ועידי שקר הגע עצמך אותן העדים פשיטא דנאמנין להעיד לעדות אחרת וא"כ מ"ש עדות זו לעדות אחרת בשלמא בעדים המכחישין זו את ושפיר יש לומר דלאותו עדות אין מוציאין ממון בספק אבל לעדות אחרת נאמנין לר"ה אבל כאן דמה שהם אינם נאמנים הוא משום דיש הוכחה שהם שקרנים א"כ לעדות אחרת נמי וא"ת הכי נמי שהם פסולים לכל עדות האיך יעלה על הדעת שעל ידי דיבורו של זה יפסלו עדים לעולם. והסמ"ע ס"ק ג' כתב דאפילו ידוע שלא שכרן וכן הוכיח בפרישה ועיינתי בפרישה וראיתי דכוונתו דמ"מ חיישינן שמא שקרנים הן מחמת רחמנות ע"ש שהביא ראיה לזה ועכ"פ יש לתמוה כנ"ל דהאיך יש לפסול עדים כשרים על ידי זה וגדולה מזו אפי' בשנים שהוציאו שטר חוב קיימא לן דמזוייף אינו נאמן ואין לך הוכחה גדולה מזו ומ"מ לא פסלינן קייום וכ"ש עדים כשרים והיה אפשר לומר דהכא שאני דכיון שאמר אין לי עדים הרי ביטל בעצמו כל עדים והודה שלא היו עדים והודאת בעל דין כמאה עדים וכדלקמן סימן ע"ט אבל לפי זה אפילו באופן דאין לחוש כלל לעדים שקרנים כגון שהב"ד בעצמן מכירין הקייום וזוכרין מ"מ כיון שהודה לא מהני עדים וראיה וזהו דלא כפירש"י שפירש הטעם דחיישינן שמא זייף ושכר עדים דלפירוש הנ"ל העדים באמת כשרים. ועוד קשה לי דהא פשיטא שאין אנו אומרים שהם בוודאי שקרנים כמו שפירש"י להדיא שמא זייף ושכר עדים אם כן תינח לכתחלה אבל בדיעבד אם קיבלו עדות ופסקו על פיהם האיך נחזור הדין ונוציא ממון מספק נאמר להיפך שמא הם כשרים כיון דאינו רק ספק ואמת דבגמ' היה מקום באמת לומר כן ואדרבא יש סעד גדול לזה דהתם קאמר ברישא הלכה כרשב"ג ואין הלכה כחכמים ופריך פשיטא ומשני ס"ד דוקא לכתחלה אבל בדיעבד אי עביד כרבנן מהני קמ"ל דמהדרינן עובדא ואח"כ בסיפא קאמר ג"כ הלכה כחכמים ואין הלכה כרשב"ג ופריך פשיטא ומשני לאפוקי דאיכא מ"ד דאין הלכה כרשב"ג בערב וצידן קמ"ל בראיה אחרונה אין הלכה כמותו אבל בערב וצידן הלכה כרשב"ג והקשה רש"י אמאי לא קאמר בהא נמי כדמשני מעיקרא דס"ד לכתחלה הלכה כחכמים אבל בדיעבד אי עביד כרשב"ג מהני קמ"ל דמהדרינן עובדא ותירץ רש"י דדוקא ברישא היה מקום לטעות דבדיעבד מהני משום דחכמים רבים ורשב"ג יחיד משא"כ בסיפא כיון דקאמר הלכתא כחכמים ליכא למיטעי דבדיעבד מהני כרשב"ג דהוא יחיד אלו דבריו ז"ל ואומר אני דוודאי אילו לא היה שונה לנו התנא רק הסיפא בלבד והוא יאמר הלכה כחכמים בוודאי יש מקום לדברי הרב ז"ל דליכא למיטעי לפסוק בדיעבד כיחיד נגד רבים אבל עכשיו שכבר שנה לנו ברישא הלכה כרשב"ג דהוא יחיד נגד החכמים ואפילו בדיעבד אי עביד כחכמים אע"ג דהם רבים לא מהני ומהדרינן עובדא א"כ פשיטא דיש מקום לטעות בסיפא כיון דכל כך מסתבר טעמא דרשב"ג ברישא א"כ נהי דבסיפא לא מסתבר כ"כ מ"מ בדיעבד לא מהדרינן עובדא קמש"ל דכ"כ יש חילוק בין רישא לסיפא מקצה אל הקצה דברישא אי עביד כרבנן מהדרינן ובסיפא אי עביד כרשב"ג מהדרינן ודו"ק אבל לפי הנ"ל ניחא דדוקא ברישא דהכוונה דיעבד שלא קיבלו עדותן ואנן קיימא לן כרשב"ג דלא חיישינן אמרינן דלא חיישינן כלל ואפילו בדיעבד אבל בסיפא דהלכה דאין מקבלין וזה אי אפשר שנאמר דוודאי פסולין רק דחיישינן א"כ בדיעבד אי אפשר לחזור מספק ושפיר פריך דהי' די לומר הלכה כחכמים ודו"ק. ולפי זה יצא לנו הדין דבדיעבד אי עביד כרשב"ג בסיפא לא מהדרינן עובדא ויש לתמוה על הפוסקים האיך לא זכרו מזה כלום וסתמו דאינו סותר כלל:

לכן נראה בישוב קושיא הנ"ל והוא דכבר ביארנו בכמה מקומות שזה שהעד המעיד בשקר פסול לעדות הוא אם נתברר שקרו אחר שהעיד וקודם שנתברר היה בעדותו תועלת זה הוא הנקרא מעיד בשקר ופסול אבל כל שנשלל אמונת העדים קודם שהעידו אין זה בגדר עדות כלל רק מדבר שקר תרחק בלבד וזה לא נפסל לעדות כלל ומן הטעם הזה אמרו לקמן סימן ע"ט דאע"ג דהמלוה אמר לא נפרעתי יכול לסייע עצמו בעדות העדים המעידין לוה שלא נפסלו במאמרם פרע שאין על זה תורת עדות כלל מאחר