תפארת יעקב חושן משפט חלק א מה

ארבעה אמרו זכאי ואחד איני יודע יוסיפו דלא כמו שכתב בהלכות וכן הבין בתומים ואני תמה שהרי הרמב"ם כתב או שאמר הארבע ואי כוונתו כדבריהם היה לו לומר או שאמר ארבעה זכאי כמו שכתב בהלכות ומה זה שכתב אמר לשון יחיד וכתב הארבע דאין לו שחר כלל היה לו לומר שאמרו ארבעה הזכיר ועוד אי כוונת הרמב"ם כמו שהבינו הם לאיזה צורך דין מחצה על מחצה מאחר שדעתו כל שאחד אומר איני יודע מוסיפין והוא תמוה לפע"ד. אבל באמת כוונתו פשוט ומבואר כהך דתוספתא וירושלמי הנ"ל דוודאי מיירי בשנים אומרים זכאי ואחד איני יודע דעלה אמרינן יוסיפו ועל זה קאמר שאם אח"כ עדיין הם מחצה על מחצה ואחד איני יודע או שאמר הארבע זכאי או חייב וכוונתו בתיבת הארבע היינו הרביעי הנוסף ואחד אומר איני יודע וכן הוא בתוספתא להדיא ועל זה פסק דמוסיפין דאף שיש כאן רוב ומועט בין אלו הג' היינו שנים הראשונים עם הרביעי מ"מ כיון שהשני הנוסף אומר איני יודע אין כאן נוסף רק אחד ועדיין מוסיפין והטעם שכיון שנראה דינו ליגמר בארבעה אין גומרין אותו בשלשה ודבריו בפי' המשנה ובהלכות עולין כאחד וזה ברור. ולפי זה נסתלקו כל הקושיות על הרמב"ם גם קושית הרשב"א והראב"ד דאדרבא דעת הרמב"ם דאותו שאומר איני יודע כמאן דליתא ואין חילוק בין ד"נ לד"מ כלל ובזה תבין מה שכתב הרמב"ם שם הביאו המחבר כאן דאותו שאומר איני יודע אין צריך ליתן לו טעם לדבריו מאיזה צד בא לו הספק ויש לתמוה מאין הוציא הרמב"ם דין זה והרב בכ"מ לא כתב שורש ומקור דין זה כלל ולפי הנ"ל ניחא דכיון דהוא מפרש כמאן דליתא היינו כל שאומר איני יודע ואי אמר טעמא הכוונה שמפרש מאיזה צד בא לו הספק א"כ מבואר דלעול' אינו צריך לגלות דעתו רק סתם דאל"כ האיך קאמר ואי אמר טעמא הא לעולם צריך לומר דעתו קודם הוספה וע"כ דאינו צריך וזה ברור והטעם כיון שאף אם יאמר דעתו לא נחשב לדעה לאיזה צורך יאמר כיון שאינו נחשב לכלום. ודוק היטב בכל הנ"ל ובס"ק שאחר זה יתבאר עוד בזה:

(ג) ואפשר דעתו לחלק. עיין תומים שתמה על הרב הא כפי הנראה מלשון הרמב"ם ומחבר אינו רק באחד אומר איני יודע א"כ הא גם מעיקרא לא נחתי רק אארבעה לכך סגי בארבעה אבל התם דבררו להם עשרה צריך עשרה ומה קושיא גם על הרמ"ך שהביא ב"י תמה שכתב דרבותיו לא פירשו כן והביא ראיה מש"ס דקאמר שאני הכא דמעיקרא אדעתיה דג' נחתי א"כ הכי נמי אדעתא דחמשה נחתי והוא תמוה הא האחד אומר איני יודע א"כ לא נחתי רק אדעתא דארבעה והרי הרמב"ם נקט ארבע דיעות ברורות ע"כ ועיין מה שהאריך ובאמת לק"מ דכוונת הרב ורמ"ך בפשיטות דהא הרמב"ם נקט הרי חמשה נושאין ונותנין ש"מ שאף אותו שאומר איני יודע הוא בכלל לענין אם יחזור לברי א"כ שפיר הקשו דבשלמא אם אותו שאומר איני יודע מקודם אומר עכשיו ג"כ שפיר מהני דהא אדעתא דהכי נחתי או שיחזור בו או שיעמוד בספיקו אבל אם הוא באמת חזר לברי רק אחד מן הארבעה נסתפק שפיר יש לומר דהא אדעתא דחמשה נחתי אותו שאומר איני יודע שמא יחזור וארבעה דיעות ברורות ועכשיו זה שחזר הרי אדעתא דהכא נחתי וזה מן הארבעה שנסתפק אינו מן המנין ולא מהני דהא אדעתא דד' דיעות ברורות נחתי ולא לספק שאינו בכלל כלל והרמב"ם ומחבר כתבו להדיא בין שהוא אותו שאמר תחילה איני יודע בין שהוא אחר הולכין אחר הרוב ועל זה הגיה הרמ"א וכן נראה לי עיקר דלא כמו שכתב לעיל סי' י"ג לפי זה היה הדין כשאחר מחדש מן הארבעה אומר איני יודע לא מהני דהא נחית לד' וע"ז כ' לחלק בין אם מתחילה נחית יותר מג' בין אם מתחילה נחית לג' רק אח"כ נעשה ד' וע"ז כתב דאינו נראה וזה ברור בכוונת הרב ורמ"ך ולפי זה נדחו דברי התומים בזה גם מה שכתב שם עוד בכוונת הרמב"ם הכל ליתא ועיקר כמו שכתבתי בס"ק לפני זה:

(ד) עד ע"א. עיין תומים מה שהקשה הא דאמרינן בהוריות מאה שישבו להורות הא אין סנהדרין יותר מע"א ותירץ דמשכחת לה באמר אחד מן התלמידים ע"ש. ואין דבריו נכונים דברור דלא אחרינן באחד מן התלמידים רק דשומעין דעתו ומה שהוא מצדד לזכו' ומי שמקבל דבריו הוא יהא דעה ומי שלא יקבל לא יקבל ורואין אם נתקבל בין הרוב שומעין לו אבל פשיטא דהוא אינו בכלל המנויים להיות הוא נחשב לדעה הרי. הרוצח בעצמו היה יכול ללמד עליו זכות ומ"מ פשיטא דאינו מן המנויים וכן משמע להדיא בגמרא דאפילו אין ממש בדבריו מעלין אותו ויושב שם כל היום והיינו שכל היום הוא מצדד בזכותו ואם רואין שיש בדבריו ממש שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו אבל פשיטא שהוא אין לו דעה בפני עצמו כשאר המנויי' וזה ברור ובעיקר הקושיא נראה דדוקא לענין דינים אמרינן שאין סנהדרין יותר מע"א אבל באו"ה פשיטא שאין מקפידין על המנין ואפילו מאה יושבין ומורין וז"ב ומה שכתב המחבר ס"ד בשם הגהת הרא"ש עש"ך ס"ק ה' ועיין תומים בזה והנכון אתו ומ"ש המחבר ס"ו עיין מה שכתבתי לעיל סי' י"ג בזה:

יט א' מכניסים. משנה סנהדרין דף כ"ט ופירש"י דבגמרא פריך הא לא אפקינהו ובגמרא משני כר' נחמיה דמוציאין בעלי דינים ופי' הרמב"ם בפי' המשנה ובהלכות דהטעם הוא שלא ידעו בעלי דינים מי הוא המזכה ומי הוא המחייב והטור כתב ג"כ טעם זה אך אחר שכתב דין דהגדול שבהן אומר ופי' ב"י דאמכניסין קאי דהיינו כמו שכתבתי והב"ח והסמ"ע פירשו דאגדול קאי ולא נהירא כלל דהא בסי' י"ח הביא הדין דמוציאין והאיך לא נתן שם טעם זה דהא זה הטעם עיקרו נזכר בגמרא על זה ולא על מה שהגדול אומר ומה צורך ליתן טעם על זה פשיטא דכך ראוי לעשות משום כבודו של גדול ומנין לו להטור טעם זה ולמה נטה מדברי הרמב"ם שפי' טעם זה על מכניסין אלא ברור דודאי בסי' הקודם הביא העיקר הדין דמוציאין רק לפי שבמשנה רמזו דין זה וטעם הנ"ל באמרם מכניסין כמו שפירש"י ועלה דייקינן הא לא אפקינהו לכך גם הטור כתבו כאן אבל על הגדול אין מהצורך ליתן טעם ואולי גם כוונת הטור להשמיענו דאפילו הגדול היה דעתו בהיפך יאמר הוא הפסק כדי שלא יבינו ומחמת כבודו של גדול אומר הוא תמיד:

(ב) מכלל הולך רכיל. כתב מהר"א שטיין דבכלל לאו זה שלא יאמר אחד לנידון הדיין עשה לך שלא כדין במה שחייב אותך כדאמרינן בהגוזל גבי מגרמותא ע"כ והביאו הב"ח ולפעד"נ דאין כאן ראי' דהתם היה המעשה דרב פסק במוגרמת שנחלקו ריב"י ורבנן דטרפה כרבנן ופגעו רב כהנא ור"א באותו השואל ואמרו לו תרתי עביד לך רב ולא נתברר הפי' מה היה כוונתם אי תרתי לגריעותא שטעה כרבנן גם מה שפטרו לטבח וקאמר דתרתי למעליותא דלגריעותא האיך עביד הכי והא תנן מנין לדיין שיצא לא יאמר אני מזכה וחבריי מחייבין ומה אעשה שחבריי רבו עלי שנאמר לא תלך רכיל ע"כ. ויש להבין באמת מאי ראיה הא התם בדיין היוצא מב"ד והכא באיש אחר ובע"כ דבאמת כלל הוא כל שאי אפשר להפוך הענין ואין נ"מ לבעל דין בדיבורו אין לגלות מי המזכה ומי המחייב דהרי זה בכלל הולך רכיל אבל אם יש נפקותא בזה שעדיין יכול להפוך הדברים או שהבעל דין ילך