תפארת יעקב חושן משפט חלק א מג

דיש לומר לרבותא נקטי רבו ונראה עיקר כהסמ"ע. וכן מבואר להדיא ברש"י שפי' אהא דקאמר ואי קבעי' ליה זימנא בעידנא טריד ופירש"י שהיה רבו משמע להדיא דמעיקרא לאו ברבו משתעי וכיון דמרש"י מוכח להדיא אפילו אינו רבו א"כ מה שכתבו הרמב"ם והטור רבו ממילא ג"כ הוא לרבותא דאם אין לו זמן קבוע ללמוד באותה שעה אף שלומד שם באקראי לא מהני וכן נראה מבואר מלשון שסיים ובא בזמנו דמשמע דאף שלומד שם כל שלא בא בזמן הקבוע לא מהני וכן עיקר:

(ה) אין לדיין לפסוק יותר ממה שתבע זהו מה שכתב בד"מ ודייק לה מעובדא דרוני' ב"ב ד"ה ובאמת המעיין שם יראה דלאו ראי' הוא כלל דהתם רבינא לא היה רוצה לבוא לב"ד לדון עמו לכך היה רוצה להתפשר עמו בכל מה דאפשר ומבואר שם דידע רבינא דחייב ליתן לו לפי מה שגדר ורוני' אתא לרבא לשאול והשיבו שיתפשר עמו כמו שהוא רוצה דאל"כ כשיבוא עמו לדון ואז בוודאי יטעון רבינא לשלם לו לפי מה שגדר וידון לו כר"ה אליבא דר"י כי רבינא לא היה רוצה להתפשר רק להנצל מזילותא דבי דינא אבל אם יהא מוכרח לבוא לב"ד פשיטא:

שיטעון כפי הדין כיון שהיה יודע הדין:

אמנם בתוס' שם משמע שהיו מפרשים כפי' הרב אך לא כדברי הרב ממש כמו שאבאר שכתבו שם דהכא שלא להפחידו אמר כן רק מדינא דאל"כ היה לו לומר מחינא לך בסילא דלא מבע דמא או מגבינא לאפדנא ועוד דהא קאמר זיל פייסי' במה דאיפייס משמע שהיה לו יותר מזה רק מחמת שנתפייס יתן לו כך ויש לתמוה דהא התם סובר ר"ה לפי מה שגדר ורחב"ר דמי קנים בזול ורבנן פליגי אליבא דרחב"ר דמי אגר נטירא ורבינא הי' תובע אותו מתחילה לפי מה שגדר ואח"כ דמי קנים בזול ואח"כ אגר נטירא א"כ מנין להו לתוס' דסובר דהדין לפי מה שגדר דילמא דמי קנים בזול ושפיר קאמר זיל פייסי' במה שלא היה נותן לו כי אם אגר נטירא והא דקאמר דיינין לך כר"ה אליבא דר"י הוא להפחידו. והוא תמוה לכאורה ותמהני על המפרשים שלא הרגישו בזה ועוד כיון דמה שאמר דיינין לך כר"ה אליבא דר"י משמע להו שפיר בתירוץ ב' דלהפחידו קאמר א"כ מאי קשיא להו במה דקאמר זיל פייסי' הא נמי להפחידו קאמר שיהא סובר דזהו רק מחמת הפיוס אבל מדינא יש לפסוק כר"ה אליבא דר"י. לכן נראה ברור דוודאי מה שנסתפקו התוס' אי להפחידו קאמר או מדינא לא נסתפקו רק במה דסובר ר"ה אליבא דר"י לפי מה שגדר או דסובר באמת כרחב"ד דמי קנים בזול ולהפחידו קאמר אבל בהא לא נסתפקו במה דקאמר ר"י אמר שמואל הלכה כר"י דוודאי סובר כן דאין חילוק כלל בזה רק במה דפליגי אליבא דר"י נסתפקו ואהא קשיא להו אהא דקאמר זיל פייסי' מה שהוקשה לו להרב בהגה' דלמה לא פסק כדין בין אי הדין באמת דמי' קנים או לפי מה שגדר סוף סוף היה לו לפסוק כן ולא אגר נטירא ומזה הוכיחו דבאמת הלכה כר"ה אליבא דר"י והשתא שפיר פסק דוודאי רבינא דלא תבע רק אגר נטירא לאו משום שהיה טועה בדין עשה כן דהאיך ס"ד דרבינא דהוא גברא רבה יטעה כ"כ בתרתי חדא דהלכה כת"ק ועוד דלר"י דמי קנים בזול דאי לפי מה שגדר ממילא לרבנן דמי קנים בזול והאיך טעה רבינא כ"כ אלא וודאי דלאו משום טעות עשה כן רק ידע ומחל משא"כ אי באמת הדין דמי קנים בזול ורבינא לא טעה רק אגר נטירא כרבנן בזו יש מקום לומר דטעה דהלכה כרבנן א"כ האיך קאמר זיל פייסי' באגר נטירא היה לו לפסוק הדין האמת דמי קנים בזול אלא וודאי דהלכה לפי מה שגדר ושפיר קאמר זיל פייסי' דוודאי ידע ומחל כן נראה ברור כוונת התוס' ולפי זה מבואר מדברי התוס' דכל היכי שיש לתלות בטעות וחסרון ידיעה שפיר יש לו לדיין לפסוק כדין האמת דלאו כ"ע דיני גמירי משא"כ בת"ח והטעות רב עד שרחוק שנאמר שטעה כ"כ אז אין לו לפסוק רק כמו שתבע דוודאי ידע ומחל ואתי שפיר מה שכתבו התוס' פרק לולב הגזול דרבינא ידע ומחל והיינו כמו שכתבתי דוודאי לא טעה וזה ברור ודלא כהרב שפסק בפשיטות אף לפי פי' הש"ך דכל דתבע כך אמרינן דמחל ומספיקא לא מפקינא ממונא ולא כן דעת התוס' כמו שבארנו:

אך אמנם יהא הפי' איך שיהיה קשה מה שהקשה הסמ"ע דהאיך קאמר ואי לא דיינין לך כר"ה אליבא דר"י דהאיך יכול לפסוק כן כיון דרבינא ידע ומחל כנ"ל וביקש הסמ"ע לומר דמ"מ מטעם קנס ביקש לחייבו כפי הדין או מדינא דלא נתרצה רק אם יהא ציית דינא וישלם מעצמו אבל ע"י כפיה שפיר רוצה בכל והש"ך דחה דבריו דכוונת התוס' דהדין באמת כר"ה אליבא דר"י אבל מ"מ עכשיו להפחידו אמר מאחר שידע ומחל. ואין דבריו נכונים כלל דהא התוס' הביאו ראיה דלא להפחידו קאמר מדלא קאמר מחינא לך בסילא דלא מבע דמא או מגבינא אפדנא. ופי' מהרש"א דכוונתם דלמה לו להפחידו בדבר שלא יוכל לעשות באמת היה לו להפחידו בדבר שיוכל לעשות. וא"כ לפי' הש"ך מה זו ראיה הא הא עכשיו נמי להפחידו קאמר ולמה לו להפחידו במה שאינו מן הדין דהא ידע ומחל ובע"כ דכוונת התוס' באמת דהכל מדינא קאמר ולא להפחידו וקשה כנ"ל. לכן נראה עיקר בזה כהסמ"ע דדוקא כשציית דינא אמרינן דמחל אבל לא כשיסרב על פסק דין לא היה בדעתו למחול כלל ואומדין דעתו בכך לכך היה אומר לו זיל פייסי' ואז יהא הדין אגר נטירא דידע ומחל משא"כ כשתסרב אין כאן מחילה וכל זה דוקא במקום דלא שייך לומר דטעה כעובדא דר"ה אבל במקום דיש לומר דטעה וכ"ש בע"ה דלא ידע דינא כלל נראה פשוט דיש לדיין לפסוק כפי הדין בפרט לפי הנראה אין ראיה מהתם כלל כמו שכתבתי דרבינא לא היה לפני רבא כלל א"כ ממילא הבו דלא לוסיף יותר מהנראה מתוס' הנ"ל:

יח (א) דטוב להתחיל מן הקטן. דין זה לא נהירא כלל מכמה טעמים כמו שאבאר חדא דכל זה לפי מה שהבין הנ"י דאין איסור אפילו בדיני נפשות **(הערה היינו בימים הקדמונים בעת שהיו דנים דיני נפשות)** לענות על רב רק דהכתוב מזהיר שיעשו באופן שלא יצטרכו לענות על רב ולא משום כבודו אלא שמא לא ירצה התלמיד לחלוק שיתבייש ממנו וחששו החשש' דוקא בדיני נפשות דחמירי ולא בדיני ממונות הילכך טוב להתחיל מן הקטן. דמ"מ טוב לחוש גם בדיני ממונות אבל לפי מה דמוכח בתוס' דיש איסור לענות על רב א"כ צריך לומר דבדיני ממונות אין איסור כלל וכ"כ התוס' להדיא א"כ אין מקום לחוש להתחיל מן הקטן. ואמת כי דברי התוס' תמוהין לפע"ד דהא בגמרא פריך אהא דכהן גדול מעיד בפני מלך והא אין מושיבין מלך בסנהדרין וקשה הא בדיני ממונות לא שייך לענות על רב ושפיר מושיבין מלך בצירוף אחרים כיון שהאחרים יכולין לענות ולחלוק עליו ע"ש. אך מ"מ אפילו אי נימא כפי' ראשון בתוס' מ"מ עכ"פ מבואר מסוגיא הנ"ל דבדיני ממונות אסור להתחיל מן הצד דאי ס"ד דמותר ואדרבא טוב יותר אם כן קשה קושיא הנ"ל למה לא יעיד לפני מלך בדיני ממונות דאי משום לא תענה על רב הא יכול להתחיל מן הצד אלא ברור דמשמע ליה למקשה מדקתני בכולה מתניתין דיני ממונות בין כך ובין כך ודיני נפשות דוקא בכך ואולם בהך נקט דיני ממונות מתחילין מן הגדול ודיני נפשות מן הצד משמע דלעיכובא נקט כן כאן מן הצד כאן מן הגדול דאל"כ הוי ליה למימר דיני ממונות מתחילין בין מן הצד בין מן הגדול דיני נפשות מן הצד והטעם הוא דוודאי היה ראוי להתחיל לעולם מן הגדול דוקא כדי שישמעו הקטנים ממנו סברתו ויודו לדבריו משא"כ הקטן שאינו בקי כ"כ ויאמר סברא מה שאין הגדול יודה בה ועביד אינשי לאחזוקי דיבורייהו לכך יותר טוב להתחיל מן הגדול ואם יהא נראה סברתו יודה לו. אמנם בדיני נפשות יש לחוש אבל בדיני ממונות אין לחוש ולפי זה ממילא אפילו לפי' הנ"י מ"מ כיון דבמתניתין