תפארת יעקב חושן משפט חלק א מב

בין עמידה שיש בה מעשה ואולם בפרק שבועות העדות דעתו דעדות מיושב כשר בדיעבד והוא תמוה לכאורה כנ"ל. אך אמנם המעיין ברא"ש יראה שדיקדק דהך ועמד ואמר אסמכתא בעלמא הוא הא דדרשינן בספרי ולא דרשה גמורה הרי שלא רצה הרא"ש לומר שיהא במשמע ועמד ואמר לדרשה אפי' לכתחילה א"כ היכי דלכתחילה אסור מדאורייתא הוצרך לחלק בין אמירה שיש בו מעש' אבל בתוס' א"א לומר כן שהם כתבו שני טעמים חדא דדמי לגמר דין ועוד דכתיב ועמד ואמר מבוא' דלכתחילה דרשי' מועמד ואמר א"כ לאיזה צורך כתבו לחלק בין עמידה למעשה שלאחריו וע"כ דעדות מיושב פסול דיעבד אך מ"מ תסתיים קושיא גדולה על הרא"ש דהא בש"ס במועד קטן דייק קריעה מעומד ואפילו דיעבד מעכב מדכתיב ויקם ויקרע א"כ כמו דפריך מועמד ואמר כן הוי ליה להקשות מועמדו דאינו רק לכתחילה ומ"ש הכא דבדיעבד הרי דלשיטת התוספות באמת הכי מקשה מהך דועמד ואמר אף דלכתחילה אסור מ"מ בדיעבד מותר א"כ כן היה לו להקשות לשיטת הרא"ש מועמדו דאינו רק לכתחילה ואי נימא דסובר הרא"ש דיש הפרש אף באמירה שאין בה מעשה בין ויקם ויקרע דזה רק לכתחילה א"כ מה צורך לו להרא"ש לחלק בין אמירה שיש עמה מעשה הא בלא"ה אתי שפיר דלכתחילה שפיר דרשינן מועמד ואמר (וכ"כ הרא"ש בשם הרמב"ן פרק אלו מגלחין ומבואר דסובר דמככה לא דייקינן רק מה שיש במשמע לכאן ולכאן אבל ועמד דלא משמע רק לכתחילה לא חיישינן לככה ועכ"פ היה לו להרא"ש להזכיר מככה כאן] וע"כ דמשמע ליה דאי דרשינן דרשינן הכל ואי לא לא א"כ קשה כנ"ל ודברי הרא"ש צ"ע ועכ"פ כיון שביארנו דמירושלמי אין ראיה כלל ואדרבא הבאתי ראיות להיפך גם מדברי התוס' מבואר דאפילו דיעבד פסול א"כ נראה ברור דיש להחמיר אפילו דיעבד גם בפ"ב דזבחים גופא נסתפקו התוס' בזה ע"ש ומה שכתב ב"י דמדברי הרמב"ם משמע דדיעבד כשר לפענ"ד לא מוכח מידי דאכתי תקשי כיון דוודאי לכתחילה אסור מדאורייתא האיך נהגו להיפך מאיסור תורה כדי לסלק המחלוקת וברור דסובר הרמב"ם כדעת הר"ר אליעזר בר' שמשון שהביא המרדכי דלא שייך הך דינא רק בסמוכים דכתיב לפני ה' אמנם אף עכשיו היה נכון לעשות כמו שהיה עושין בזמן שהיו סמוכין רק מפני המחלוקת נהגו להושיב נמצא בזמן הזה דליכא סמוכין אין להחמיר בדיעבד כדברי הר"ר אליעזר הנ"ל אבל בזמן שיש סמיכה או בסמיכה מכל ישראל דמהני אפילו בזה"ז להרמב"ם נראה פשוט שאין להקל בדיעבד בישיבה כמו שבארנו (ב) והעדים לכתחילה לעולם בעמידה נראה לי דכל דינים אלו דוקא בדאוריי' אבל בדבר דרבנן כגון בקיום שטרות וכהאי גוונא אפילו לכתחילה נראה דלא בעינן עמידה בעדים וראיה לזה מהא דפרק האשה שנתארמלה והובא בטור ומחבר לקמן סי' מ"ו שלשה שישבו לקיים השטר שנים מהן מכירין חתימות העדים ואחד אינו מכיר עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם וכתב הסמ"ע שם ס"ק נ"ד דאע"ג דקבלת עדות דעלמא בשלשה וכאן מקבל האחד מפי השנים הקילו בקיום שטרות ואמרו דנעשה אלו העדים דיינים בשעת הגדה וכאילו ישבו לקבל עדות מפי אחרים עד כאן והנה יש לתמוה דהא עדים בעמידה ודיינים בישיבה א"כ האיך יכולין להיות דיינים לקבל עדות עצמן דמה נפשך אי בעמידה אין דיינים ואי בישיבה אין כאן עדים וע"כ כיון דקיום שטרות דרבנן אפי' לכתחילה יכולין להעיד בישיבה ומשמע עוד אפילו ליכא עיכובא דהא התם יכולין להעיד לפני ב"ד שלם וע"כ כיון דהוא דרבנן אין לחוש אפילו במקום דאפשר [ואמת דלשיטת הש"ך סמיכה מותר בעד ודיין יש לדחות ראיה הנ"ל אך ראייתו מהא דיתי' כמאן דשרי מסאני יש לדחות] אמנם זהו לפי הבנת הסמ"ע הנ"ל אבל כבר בארתי לקמן סי' מ"ו שם דלא כהסמ"ע והקשיתי שם קושיא חזקה על הסמ"ע עד שנדחה פירושו ואי אפשר לאומרו והעיקר הפי' על פי דעת הרא"ש שם דקבלת עדות זה שלא בפני זה מהני ואותן השנים כבר קבלו עדות עצמן מקודם דידיעתן הוי כקבלה לפניהם דלא תהא שמיעה גדולה מראיה ולפי זה אין כאן ראיה לדין הנ"ל אבל מ"מ נרא' כן כמו שאמרו בעדות אשה הקילו גבי נשתתק והא התם הוי בישיבה ש"מ כיון דרבנן הוא הקילו גם בזה א"כ ה"ה בקייום שטרות דאינו רק דרבנן ורבנן הקילו בכמה דברים נראה שאין להקפיד לקבל עדות בישיבה וכ"ש בדיעבד ודו"ק:

(ג) מותר לעמוד לפניו. דוקא ת"ח אבל אשת חבר לאחר מיתה אף שצריך לעמוד לפניה מ"מ יש לחוש לאיסתם טענתיה כן איתא בש"ס פרק שבועות העדות ויש לתמוה על הרב שהשמיטו והעתיק דין שזכר הר"ן דבת"ח גופא לא שייך איסתם טענתיה. ואיתא התם דבגמר דין יתי' כמאן דשרי מסאני לפירש"י לא עומד ולא יושב והקשו בתוס' שם דאמאי לא הושיבה דהא עשה דכבוד תורה עדיף ותירצו משום איסתם טענתיה עוד תירצו דבאשת חבר ליכא עשה דכבוד תורה דעדיף. ויש לתמוה לס"ד דגם באשת חבר יש עשה דכבוד תורה למה הקשו על הישיבה הוי להו להקשות על עמידת הדיין דמאי קשיא ליה לר"נ היכי קאים הא עשה דכבוד תורה עדיף ותירץ מהרש"א לגבי אחרים לא אמרינן כן ולפי זה יצא לנו הדין דבת"ח דמותר לעמוד מפניו דיש עשה דכבוד תורה וגם לאיסתם טענתיה אין לחוש מ"מ בגמר דין אין לעמוד מפניו רק להושיבו לת"ח דעשה דכבוד תורה אינו מדחה רק עשה דבעלי דינים בעמידה ולא עשה דדייני' בישיבה. ולפעד"נ דבלא"ה לק"מ דוודאי ר"נ ג"כ היה ת"ח ואיכא נמי עשה דכבוד תורה שישב ולא יעמוד ואף שהוא היה רוצה לכבדה מ"מ לא דחי עשה דידה עשה דכבוד תורה וגם עשה דדיינין בישיבה רק דקשיא להו שהיה לו להושיבה ועל זה שפיר תירצו ודו"ק עוד הקשה מהרש"א שם שהיה לו להושיב גם בעל דין ותירץ דאסור להושיב בגמר דין רק הת"ח לבד וגם בזה יש לתמוה דהא שייך בזה התירוץ א' דלא נדחה העשה דאחרים אך אמנם לפי מה שכתבתי מקודם צריך לומר כתירוץ מהרש"א ועיין היטב במהרש"א שם:

(ד) ותלמיד שיש לו דין לפני רבו. זהו מה שכתב ב"י דהרמב"ם והטור בדוקא נקטי רבו אבל איניש אחרינא לא והסמ"ע כתב דאינו מוכרח