תפארת יעקב חושן משפט חלק א מא

דינם כשהן עומדין וכו' עכ"ל וכן כתב הרא"ש ואחריהם נמשכו הטור ומחבר. אבל לפע"ד נראה דלאו ראיה הוא כלל ואדרבא נראה ראיה להיפך חדא מה שהביאו ראיה מירושלמי פרק מי שאחזו תמהני מאוד דאדרבא מזה להיפך מוכח דהא בגמרא דידן פריך עלי' דאביי דקאמר מפיהם ולא מפי כתבם מהך ברייתא דקתני דבודקין אותו לעדות ומשני בעדות אשה דאקילי בה רבנן ופירש"י דהא אפילו עבד ואפילו שפחה כשר והשתא פשיטא דלגמרא דידן אין ראיה להכשיר עדות מיושב דהא בעדות אשה פשיטא דמהני עדות מיושב דאפילו עבד ושפחה כשר ומפי כתבם אבל בעלמא כל היכי דבעינן עדות שלם לא מהני עדות מיושב כלל ולפי זה מירושלמי מוכח להיפך דוודאי יש לתמוה על הירושלמי דהאיך קאמר זאת אומרת דהא הכא ע"כ בעדות אשה דמפי כתבם פשיטא דלא מהני בעלמא וע"כ דבאמת כך כוונת הירושלמי דמכאן מוכח דיש עדות מיושב והיינו בעדות אשה דבהכי איירי ברייתא הרי דקאמר מעידין מיושב ולכתחילה פשיטא דלא מהני בעלמא וע"כ דבעדות אשה מיירי דאפילו לכתחילה מקבלין ואפילו אי נימא דר"ל חולק באמת על ש"ס דילן ויש לו איזה תירוץ אחר ולא מוקי הברייתא בעדות אשה מ"מ פשיטא דלש"ס דילן אין כאן ראיה מירושלמי להכשיר עדות מיושב בעלמא לבר מעדות אשה והוא תימה על הרשב"א והר"ן לפע"ד. ומה שהביא הר"ן ראיה מדמכשרינן ת"ח בישיבה תמהני מאוד דהא בפ"ב דזבחים פריך מה ליושב שכן פסול לעדות ומשני ביושב ת"ח א"כ מבואר להדיא דהא דת"ח כשר לעדות בישיבה הוא מדאורייתא דאל"כ האיך פריך מינה א"כ מאי קושיא כיון דמן התורה מותר וכל הפסול בישיבה הוא רק גזירת הכתוב ואינו נוגע לעיקר העדות א"כ מה מקום יש להקשות אם התורה לא גזרה בת"ח [תדע דהא הך דינא דאין מקבלין עדות שלא בפני ב"ד לכ"ע מעכב אפילו דיעבד ומ"מ בעדים רדופין או מולי' מותר לקבל א"כ וכי גרע עשה דכבוד תורה מעדים רדופין] ודוקא מלך שחכמים גזרו עליו מכח מעשה שהיה עם ינאי מלך ישראל שפיר אמרינן שלא יעיד כלל משא"כ ת"ח דמותר מדאורייתא דעשה דכבוד תורה עדיף מה מקום קושיא יש כאן מה שלא רצתה התורה שהת"ח יכבוש עדותו רק בטלה עשה דעמידה מפני עשה דכבוד תורה וזה ברור ולק"מ והדבר מבואר שהבין הר"ן דהכשר ת"ח מדרבנן הוא וזה אינו כמו שהוכחתי:

ומה שהביא ראיה מירושלמי פרק ד' מיתות נראה לפע"ד דלאו ראיה כלל דהא פשיטא דבהא כ"ע מודו דמה דאסור [עכ"פ לכתחילה] הוא מדאורייתא ולא מדרבנן דהא פ"ב דזבחים רוצה ללמוד לפסול זר לעבודה מדאורייתא מק"ו מיושב ודחי מה ליושב שכן פסול לעדות א"כ מבואר דמדאורייתא פסול והשתא תקשי הא בגמרא דילן דייק רבא ש"מ אף אני כמוהו כשר וכו' ורבנן מעלה עשו והיכי דאי אפשר אוקמוה אדאורייתא דאי ס"ד דבעלמא פסול וכי משום דלא אפשר קטלינן גברא והשתא תקשי הא עומד פסול לכתחילה מדאוריי' בדיינים כמו עדים בישיבה דתרווייהו שווין כמבואר בגמרא והשתא וכי משום דלא אפשר עבדינן לכתחילה לקטול גברא וליכא למימר דדוקא בפסול דיעבד תמה רבא וכי משום דלא אפשר משא"כ בפסול לכתחילה מלבד מה שאין טעם לזה כלל דמ"מ אסור מן התורה לכתחילה ובדיני ממונות פשיטא דאין מקבלין לכתחילה כלל אפילו אין כאן עדים אחרים א"כ דיני נפשות נמי לקטול גברא נקבל לכתחילה מה שאסור מדאורייתא אבל בלא"ה אי אפשר לומר כן דא"כ תקשי האיך דייק רבא דאף אני כמוהו מדאורייתא שרי רק רבנן הוא דאסרו דהא יש לומר דאסור מדאורייתא רק בדיעבד מותר לכך היכי דלא אפשר אף לכתחילה מותר וע"כ דהא ליתא דכיון דאסור מדאורייתא לא משגיחין במה דלא אפשר למיקטל גברא א"כ ה"ה בקבלת עדות מיושב ובע"כ צ"ל דגמרא דילן ס"ל כיון דעיקר הלימוד מעגלון מלך מואב שעמד כשאמר לו אהוד דבר סתר אליך מאלהים וכתיב ויקם מעל הכסא ובאמת התם משמע שאחר שהזכיר לו שם אלהים עמד ואף כאן בשעה שהוא אומר אינן צריכין לעמוד שהרי עדיין לא אמר ואפשר שלא יאמר שהרי אז עיקר העדות א"כ עיקר העמידה כשגמר השם א"כ הרי הקבלה מיושב ולא מוכח מידי וכ"ש לפי מה שכתבו התוס' פ"ב דזבחים דבדיני נפשות אפילו בדיעבד לא מהני א"כ קשה הא התם דיני נפשות וע"כ כנ"ל ולפי זה כיון דלגמרא דילן לא מוכח מידי אין לסמוך על הירושלמי בזה בפרט לפי מה שאבאר בסמוך דבש"ס דילן משמע להיפך:

ומעתה אביא ראיה דאפילו בדיעבד פסול בישיבה בע"ה דהא בפ"ב דזבחים פריך מה ליושב שכן פסול לעדות ומשני בתלמידי חכמים ופריך מה לשם יושב דפסול לעדות ומשני שם יושב לא פריך ואת"ל דפריך וכו' והנה מלבד מה דדוחק גדול לומר דלשון פסול יהא לכתחילה [והם דחקו מכח ראיות הנ"ל אבל כבר בארנו דלא מוכח מידי] אבל בלא"ה קשה דוודאי יש להבין מאי משני בת"ח הא עיקר הדחיה הוא דפסול זה אינו פסול כמו יושב דהא חזינן דיושב פסול לעדות וזה כשר וא"כ מה בכך דת"ח מותר בישיבה וכי בשביל זה לא עדיף זה מיושב כיון דע"ה עכ"פ פסול בישיבה ובאמת בגמרא אמרו שם יושב לא פריך ויש להבין מ"ש וצריך לומר דהכוונה דאין ללמוד מקבלת עדות דהא חזינן ת"ח כשר בישיבה ואולם בעבודה אפי' ת"ח מיושב פסול א"כ מבואר דאי ענין עדות לעבודה א"כ ממילא אין ללמוד משם כלל והיינו דקאמר שם יושב לא פריך כיון דחזינן דאין ענין עדות לעבודה שוב ליכא למיפרך מינה מידי והדר קאמר את"ל וכו' והשתא אי ס"ד דיושב דוקא לכתחילה פסול א"כ למה לו למימר ביושב ת"ח דבאמת מזה אין כ"כ ראיה דלא דמה עבודה לדין דיש לומר דת"ח כשר בישיבה משום עשה דכבוד תורה שהדיינים מצווים בכבודו משא"כ במזבח הוא מחוייב לעמוד ואין המזבח מצווה בכבודו ומהאי טעמא באמת קאמר את"ל ולמה לא משני בפשיטות דהא יושב כשר בדיעבד בדין ואולם בעבודה אפילו בדיעבד פסול כמבואר במשנה כל הזבחים שקיבלו דמן יושב פסול וא"כ מבואר דאין ענין דין לעבודה כלל וליכא למשמע מינה מידי ולמה לו בת"ח מה שהיה יכול למצוא אפילו בע"ה ואתי שפיר טפי אלא ברור דיושב פסול מדאורייתא אפילו בדיעבד ולזה הוצרך להמציא אפילו בת"ח והתוס' פ"ב דזבחים ג"כ נסתפקו אם יש לפסול בדיעבד וע"ש שהביאו ראיה מן הירושלמי ולפי מה שכתבתי דאין מהירושלמי ראיה ממילא העיקר דפסול בדיעבד:

והנה מדברי התוס' פ' שבועות העדות וביבמות פ' מצות מליצה מבואר להדיא דעדים בישיבה אפי' בדיעבד פסול שכתבו שם דאפי' לר"י מודה בגמר דין ובעדים והקשו על זה דהא במועד קטן מוכיח קריעה מעומד מדכתיב גבי איוב ויקם ויקרע ופריך אלא מעתה ועמד ואמר אלמא תניא בין עומד בין יושב ומשני מי כתיב ויעמוד ויאמר כדכתיב ויקם ויקרע והשתא היכי יליף הכא מועמדו דבעינן מעומד [וכוונתם דבלא זה הוי מצינו למימר דהך דהתם כר"י לכך קדמו לומר דר"י מודה] ותירצו דדוקא התם דכתיב עמידה ומעשה אחריו לא משמע עמידה רק כמו עמדה ונשאת משא"כ הכא דכתיב ועמדו ואין מעשה אחריו בוודאי משמע עמידה דוקא וכתבו דהא דקאמר פרק מצות חליצה בתי עמודי לאו משום דכתיב ועמד ואמר דהא הא לא משמע עמידה דוקא ועוד דכתיב ככה לעיכובא והתם בדיעבד מותר וע"כ משום דהוי כגמר דין ע"כ. והנה יש להבין מאי ענין זה דבתי עמודי לכאן דהא בלא"ה קשה מסוגיא דמועד קטן דמבואר להדיא דלא דרשינן מועמד ואמר א"כ בע"כ דלאו משום ואמר ועמד נגעו בה גם קשה מברייתא דקתני בין עומד בין יושב עיין מהרש"א שהרגיש בזה וע"כ צריך לומר דבלא זה יש לומר דהתם פריך דקריעה אפילו בדיעבד צריך לחזור ולקרוע כדמוכח מעובדא דאמימר דהתם דקרע ונזכר שקרע מיושב וקרע פעם שנית והיינו משום דכתיב ויקם ויקרע ועל זה פריך אלא מעתה ועמד ואמר נמי יהא צריך לחזור ולחלוץ כשחלץ מיושב ותנן בין עומד בין יושב מבואר דעכ"פ בדיעבד מותר ועל זה מחלק דבכהאי גוונא דויקם ויקרע משמע לעיכובא אפילו בדיעבד אבל כל היכי דלא כתיב כי האי לישנא לא משמע לעיכובא אבל מ"מ לאו בכדי נכתב ועכ"פ לכתחילה אסור והיינו דקאמר בתי עמודי ועל זה כתבו התוס' כיון שתירצו דכל היכי דכתיב ועמד במעשה אחריו לא משמע כלל רק כמו עמדה ונשאת א"כ אפילו לכתחילה אינו במשמע ועל זה כתבו דבתי עמודי לאו משום ועמד ואמר רק דהוי כגמר דין ודוק היטב. ולפי זה יש לתמוה בדברי התוס' מאי התחלת קושיא יש כאן עד שהוצרכו לחלק בין עמידה למעשה שאחריו לעמידה סתם הא כאן נמי אין איסור לכ"ע רק לכתחילה וא"כ התם שפיר קאמר דועמד ואמר לא משמע דיעבד רק לכתחילה כמו דבאמת הדין דבדיעבד כשר רק לכתחלה אסור והתם פריך מויקם ויקרע דלא מהני אפילו בדיעבד וליכא למימר דהתוס' דייקי דועמד ואמר לא דרשינן כלל אפילו לכתחילה דאל"כ הא כתיב ככה דמעכב דהא לא כן מבואר בתוס' דמעיקרא לא אסיק אדעתייהו כלל מככה ע"ש היטב וביותר יש לתמוה בדברי התוס' פרק מצות חליצה דף ק"ג בד"ה בין עומד בין יושב שכתבו שם דמ"מ בעינן עמידה לכתחילה דכתיב ועמד ואמר מיהו עכובא ליכא דכתיב ויעמוד ויאמר והכי נמי מפרש במסכת מועד קטן גבי מנין לקריעה מעומד אבל ועמדו שני אנשים אע"ג דלא כתיב ויעמדו היינו לפי שאין כתוב שם מעשה אח"כ אבל הכא אחר ועמד כתיב מעשה כמו עמדו וקידשו עמדה ונשאת והא דדרשינן בספרי ועמד אין דברים הללו אלא בעמידה אומר רבינו יהודא דשמא לכתחילה בעי הכי כדפרישית ע"כ והשתא יש לתמוה הא דברי התוס' סותרין זה את זה מניה וביה דכיון שכתבו באמת דועמד ואמר הוא לכתחילה ויעמוד ויאמר דיעבד א"כ לאיזה צורך כתבו לחלק בין עמידה שיש עמה מעשה לעמידה שאין עמה מעשה מכח קרא דועמדו דהאי ועמדו ג"כ אינו רק לכתחילה ולכתחילה שפיר דרשינן עמידה אפילו מועמד ואמר ולק"מ וכן מוכח מתירוץ ראשון בתוס' שם דהוי כגמר דין מבואר דבגמר דין פסול דיעבד ואי קשיא באמת לתירוץ ראשון למה בחליצה כשר לק"מ דוודאי לא דמי עמידה ללילה ואפילו לענין לכתחילה נסתפקו התוס' פרק שבועות העדות אם יש לדמותה לגמר דין כמו לילה וע"ש היטב בתוס' שם בסופו ותראה שאי אפשר לפרש כוונת התוס' ביבמות באופן שלא יקשה קושיא הנ"ל ודוק היטב] אלא ברור דדעת התוס' פרק שבועות העדות והתוס' פרק מצות חליצה דהך ועמדו אפילו בדיעבד מעכב כמו שכתבתי. והנה לכאורה יש לתמוה על הרא"ש פרק מצות חליצה שכתב ג"כ כדברי התוס' וחילק