תפארת יעקב חושן משפט חלק א לט

היה נראה דכמו דר"נ נסתפק בכוונת ר"י אי למישרי בתיגרא או לשודא כמו כן לא ידע ר"י שזה תלמיד חכם או לא ועל זה קאמר דאי לא ידע שהוא ת"ח אם כן כוונתו למישרי בתיגרא ואי ידע א"כ כוונתו לשודא דדייני או דלא ידע רק היה חושב שמא הוא ת"ח ויש נ"מ לשודא אך קשה על זה למה ליה לר"נ למימר לשודא הא על זה הדרך הראשון דר"י לא ידע שהוא ת"ח היה יכול לומר שני ענינים או למישרי בתיגרא או לשודא כההוא עובדא דנכסיה לטובי' דת"ח קודם לפי שמצוה לההנות ת"ח מנכסיו ולמה לו לתפוס לשודא וע"כ דידע ר"נ דגם ר"י מכיר שזה שכנגדו ת"ח שהיה מפורסם לכך הוצרך לומר לשודא אם כן קשה קושיא הנ"ל ובע"כ צריך לומר כך דוודאי אף שהיה שכנגדו ת"ח יש נ"מ למישרי בתיגרא אם יהא עוד דין לפניו וגם שם ת"ח א"כ כיון דבכל אחד ת"ח אין כאן דין קדימה ומקדימין הבא לפניו תחלה לכך שלח ליה דעולא ת"ח ואז יש כאן שני ת"ח ויהא לעולא דין קדימה. אמנם זהו לפיר"ת בתוס' שם אבל לפירש"י דאין צורך לומר דהיה הב' ת"ח לא מוכח דין הנ"ל:

ואמת כי הרב מהרש"א שם נתקשה בכוונת התוספות ומתוך כך הכריח דגם לרש"י צריך לו' דהיה השני ת"ח וע"ש מה שדחק בכוונת התוספות אבל באמת נראה לפע"ד העיקר כפי' מהרש"ל והוא כי נלפע"ד פשוט דאפילו בת"ח וע"ה שנותנין לת"ח לפי שבוודאי היה כוונתו לזה שהמהנה ת"ח מנכסיו וכו' מ"מ אם נראה לב"ד בבירור שלא היה דעת זה האיש מתקרבת אצל החכם כלל רק לאותו השני היה מתקרב הרבה פשיטא דנותנין לשני ועכ"פ אין לת"ח דין קדימה והא דקאמר בפשיטות ת"ח קודם היינו דקמש"ל דהך אומדנא הוא אומדנא נכונה דוודאי לתלמיד חכם כיוון אבל היינו דוקא בששניהם שווין אבל אם יש אומדנא אחרת כנגדו דלשני כיוון מאי אולמי' האי מהאי ואם זו חזקה כפי הנראה לדיין נותנין לשני והשתא לפירש"י דשודא הוא גם כן שהדיין רואה באומדנא א"כ פשיטא דגם דין ת"ח וע"ה נקרא שודא דהוא גם כן על פי אומדנא ומה שלא נזכר מקודם שודא לפי שהיא סברא פסיקא לכל הדינים ואומדנא ידוע הוא אבל פשיטא דכל הנידון על פי אומדנא נקרא שודא לפירש"י וכמו שפירש"י ריש פרק שבועת עדות להדיא הרי שאילו היה כאן אומדנא להיפך לא היו נותנין לת"ח הילכך לפירש"י שפיר יש לומר שלא היה השני ת"ח משא"כ לפיר"ת דהנידון על פי אומדנא לא נקרא שודא כלל ע"כ שהיו כ' ת"ח. אמנם כיון דלפיר"ת מוכח דין הנ"ל ולא מצינו לרש"י שיחלוק בזה בוודאי כן עיקר ונראה דאפילו פתחו ליה בדינא מסלקינן ליה מפני כבודו של ב' כמו בת"ח וע"ה:

טז (א) אמר אחד מבעלי הדין. דין זה הוא ממה דגרסינן בב"ק דף קי"ב מקיימין השטר שלא בפני בעל דין ואפילו עומד וצווח ואי אמר נקיטי לי זימנא עד דאייתינא ראיה ומרענא לשטרא נקטינן וכתב הרא"ש דמדלא פי' כמה הזמן מסתמא הוא שלשים יום. והנה לכאורה היה נראה כמו דהתם נקטינן ליה זימנא אף דעדים מעידין שזה כתב ידם כמו שפירשו שם ומ"מ נקטינן ליה זימנא דילמא אייתי סהדי ומרעי ליה א"כ ה"ה בעלמא נמי אפילו בגוונא דהמלוה יש לו עדים שהלוה חייב לו יכול הלוה לומר קבעו לי זימנא שאני אביא עדים להיפך. אבל באמת קשה לומר כן דהאיך יעלה על הדעת שיהא הוא נאמן לומר אייתינא סהדי במקום שעדים מחייבין אותו והרי זה כאילו עדים מעידין שאין לו שום עדות ולמה נאמינוהו ללוה הרי שאינו נאמן לומר בטל כל עדים קודם שישבע משום דכיון שהוא אומר אמת פשיטא שאין לו עדים דוודאי עדים לא משקרי וצריך לומר דדוקא התם הוא דקאמרינן הכי דודאי כל שלא נתקבל העדות עדיין אין כאן עדים על הקייום רק דבקייום הקילו לקיים שלא בפני בעל דין ועל זה קאמר דאם אחר נקיטי לי זימנא נקטינן ליה ואין מקבלין העדים עד שיושלם הזמן וכל כמה שלא נתקבל העדות נאמן הלוה בזה וכן נראה התם דאל"כ מאי ענין דין זה להך דמקיימין שלא בפני בעל דין דהא בכל הטענו' שייך האי דינא אלא וודאי דהכוונה דקיימא לן אם אמר לעדים זייפי לי שטר שוב לא מהני שום קייום אפילו עידי השטר בעצמן רק בזוכרין גוף הלואה א"כ אף כאן אם אומר שיביא עדים שבזה יבוא ריעותא לשטר עד שלא יהא מועיל קייום אבל מ"מ לא יכחיש העדים הילכך שומעין לו ולפי זה בעלמא אינו נאמן לומר נקיטי לי זימנא במקום שהעדים מכחישין אותו דאנן אמרינן בבירור דודאי אין לו עדים ולאישתמוטי הוא דעביד הכי ולפי זה צ"ע על הפוסקים שהוציאו דין הנ"ל מסוגיא הנ"ל מאחר שאין ענין זה להנ"ל כמו שכתבתי. ובתשובת הרשב"א מצינו שלמד דין זה ממשנה סנהדרין אמרו ליה הבא ראיה בתוך ל' משמע דיהבינן ליה זימנא שלשים:

(ב) פוסקין הדין נראה לפי מה דקיימא לן דנותנין לו אחר זמן תשעים יום כדמסיק בב"ק דף קי"ב היינו דוקא אם הנתבע ביקש זמן להביא ראיה אז שפיר אמרינן בתוך זמן זה שטרח בתר ראיה לא היה יכול לטרוח אחר זוזי ונותנין לו תשעים יום חוץ אותן הל' אבל אם התובע ביקש זמן ב"ד שיביא ראיה כגון שהלוה אומר להד"ם והתובע מביא עדים שלוה אז נראה פשוט דמנכין מן התשעים יום אותן השלשים דכיון שהביא עדים איגלאי מילתא למפרע שבאמת היה חייב לו א"כ היה לו לטרוח בזמן הזה אחר מעות ואם היה מודה או שהמלוה היה מביא אז עדים היו מחשבין מאז תשעים יום ועכשיו שכפר יתחילו התשעים יום לאחר זמן ב"ד וכי בשביל שהוא חוטא נשכר. ופשיטא דבשעה שהב"ד נותנין למלוה זמן ב"ד אומרים לו ללוה אם אתה יודע באמת שאתה חייב תטרח אחר מעות באלו השלשים יום ואם לא תטרח אין לנו ליתן לך זמן ב"ד שנית ואם יביא המלוה עדים הרי כאילו הביא אותם עכשיו. אמנם היינו דוקא אם הלוה כופר אבל בגוונא דטוען איני יודע אם נתחייבתי אז אין אנו מחשבין רק מיום שהביא העדים דכל כמה שלא הביא ראיה היה חושב באמת שאינו חייב לו ולא טרח בתר זוזי כנ"ל ברור. ועוד יתבאר ראיה לזה מדברי הר"ר ישעיה שבטור ועיין בסמוך:

(ג) ואיני רוצה לקבל שבועתו עיין ב"ח מה שכתב נ"מ למלוה בזה שיוכל להתפשר עמו בזמן הזה ובתומים כתב דאין צורך לזה דהא קיימא לן בשעת שבועה קוראין סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה לכך אומר לא ישבע ואני אביא ראיה. ואין דבריו נכונים כי לפי דעתו באומר איני יודע אם הלויתני וצריך לישבע שאינו יודע אינו יכול לומר אביא ראיה דהא בזה לא שייך סורו נא דהא אינו משביעו בשקר כלל ואף המלוה חושב דבאמת נשבע ובטור ומחבר סתמא קתני אך באמת דברי הב"ח דחוקין מאוד דמ"מ גם לאחר השבועה ירצה להתפשר כיון שיחשוב שמא יביא ראיה. לכן נראה פשוט לפי מה דקיימא לן לקמן סוף סי' ע"ה דאם הלוה אינה רוצה לישבע עד שיבטל כל ראיותיו שיש לו שומעין לו ובעדים לא דכיון דהאמת