תפארת יעקב חושן משפט חלק א שמח

במדינת הים נשבע לשקר וברור דהפי' בשביל ש"ש קצף גדול בא לעולם ואז נענש כל העולם אבל לא שהעולם עברו על איסור זה ג"כ כיון דאפי' אי לא היה סיפוק בידם למחות נענשו כמבואר בש"ס שם וע"כ או דהפי' דבשביל זה מדקדקין עם כ"א על חטאיו מחמת קצף שבא לעולם או דאינו מבחין בין טוב לרע ועכ"פ פשיטא דלא נדון את העולם שהם עברו על שבועת שוא ולפי זה ממילא אפי' אם העונש חל על הכל מ"מ לא שייך לומר מטיא דדוקא כדי להנצל מחטא והוי שפיר כדי שיזכה חבירו וזה ברור:

(יט) והגיע שמיטה עסמ"ע ס"ק כ"ב מה שמחלק בין הכא להך דלקמן ס"ח בהגה דהתם היה פטור בשעת שבועה וידעו מזה ואינו נאמן לומר לא ידעתי משא"כ הכא דנולד אח"כ פטור ויש להבין תינח במחל לו המלוה אבל הגיע שמיטה וכי לא ידע שיגיע שמיטה וכיון שנשבע למה יאומן לומר שלא ידע כמו בס"ח אבל באמת לק"מ דכי שמיטה וודאי משמט הלא אם המלוה כותב פרוזבול וכדומה כמבואר לעיל סימן ס"ז אינו משמט והוא היה חושב דיעשה באופן שלא ישמט ועכשיו דלא עשה ויש בו דין שמיטה מצד עצמו שפיר לא חל השבועה והט"ז הקשה מהך דלעיל סימן מ' ודבריו תמוהין ודו"ק:

(יב) צריך להוליכו אחריו. עש"ך ס"ק כ"ו דהיינו כשתבעו וכו' וברור דאין הכוונ' שצריך שיתבענו דוקא באותו יום דאל"כ אם הדרך רחוק שאינו יכול לילך לשם באותו יום לא משכחת שיצטרך לילך לשם וע"כ דכל שתבעו בינתיים חייב לפרוע באותו יום בלי תביעה כלל ותמהני על הט"ז שהקשה על הסמ"ע לעיל ס"ק י"ט דהא בנשבע והגיע זמן בשבת אינו יכול לתבעו בשבת והוא תמוה דהא מ"מ יכול לתבעו בערב מבלי השבעה וכל שתבעו חייב לקיים השבועה ביום שחל השבועה וכן מה שהקשה עוד מתשובת הרשב"א יש ליישב גם כן כהנ"ל ובגוף דינו של הש"ך צ"ע דיש לומר דהכא שאני דלא בעינן תבעו כיון שבשעת שבועה ידע שהוא שם בעיר א"כ היה דעתו שלא יצטרך לתבעו:

(יג) וי"א דאפי' אם עקר דירתו עש"ך שהשיג על מהרי"ק ודחה ראיית מהרי"ק מתשובת הרא"ש ובתומים תמה בזה כי ראיית מהרי"ק מן תשובת הרא"ש כראי מוצק ובאמת לא ירד לסוף דעת הש"ך כי הדבר פשוט דלא דמי כלל דהתם לולי השבועה חל עליו חיוב לפרוע בכל זמן שיתבענו א"כ שפיר אמרינן דהזמן הוא זירוז אבל הכא לולי השבועה אין עליו חיוב לפרוע רק בעירו ולא להוליך המעות למקום המלוה כמו שכתב הסמ"ע ס"ק כ"ד בשם הרשב"א רק הוא עכשיו בשבועה זו התחייב עצמו מחדש להוליך המעות למקום המלוה א"כ אין לנו רק מקום שהיה שם בשעת שבועה [ובלא"ה לא ידעתי כי נראה מדברי התומים שהבין דמיירי שפי' המקום ולא כן הוא רק בנשבע סתם מיירי ואפי' לפי דבריו מ"מ לא דמי לתשובת הרא"ש מטעם הנ"ל) אך מ"מ על המהרי"ק לא קשיא דאזיל לשיטתו שכתב בשורש י"ז להדיא דאפי' בלא שבועה כלל מחוייב להוליך המעות למקום שהמלוה שם אם כן לפי שיטתו יפה דימה זה להך דהרא"ש אבל לשיטת הרשב"א הנ"ל דברי הש"ך נכונים וזה ברור:

(יד) חייב לשלם מכח שבועתו. עסמ"ע ס"ק כ"ח והש"ך ס"ק ל' השיג עליו ובאמת כוונת הסמ"ע לחלק בפשיטות דדוקא אם נתחייב מעיקרא במה שאינו חייב לולי השבופה רק הוסיף בלשון החייוב שבועה אז מחמת השבועה באמת מחוייב משא"כ אם מעיקרא חייב עצמו בפשיטות ואחר זמן נשבע לשלם אם כן בוודאי יש לנו לומר דמעיקרא באמת היה דעתו שהוא מחוייב בלשון זה שהתחייב שהרי חייב עצמו בלי שבועה כלל והיה חושב שהוא מחוייב ועל זה נשבע שישלם אותו החיוב משא"כ כשנשבע בשעת החיוב א"כ באמת ידע דלשון זה לא מהני לכך התחייב בשבועה ולשון הרב מורה שאף אחר החיוב כשנשבע לשלם מהני אף שנודע שאינו חייב בלשון זה וזה לא נשמע מהרא"ש כלל:

(טו) בראש חודש אדר וכו' קשה לי על דין זה מהא דנדרים דף ס"א דנחלקו ר"מ ור"י באומר קונם עד פני הפסח ר"מ אומר עד שיגיע ור"י אומר עד שיצא וקאמר בש"ס דנחלקו דר"מ סבר לא מעייל אינש נפשיה לספיקא ור"י סביר מעייל אינש נפשי' וכו' ופריך עלה מהא דקידושין דף ס"ד כולן מותרות חוץ מגדולה שבגדולו' ומשני איפוך דר"מ לר"י ומעתה לא מבעי לדעת הרמב"ם ז"ל פ"י מהלכות נדרים דפסק כהך סוגי' דנדרים דמפיך דר"ח לר"י והיינו משום דלא מעייל אינש נפשי' לספיקא אלא אפילו לדעת החולקים היינו דסברי כמסקנא דקידושין דהך פלוגת' לא תליא בהך כלל אבל בהא כ"ע מודים דהלכתא כר"י וכולן מותרו' חוץ מגדול שבגדולות כמבוא' בטור ומחבר בא"ה סימן ל"ז ע"ש והשתא תקשי הכא כיון דביום שני של ר"ח בוודאי חל השבועה שהרי אפילו היה דעתו על ר"ח הראשון מ"מ חל ביום שני ג"כ וביום הראשון מספיקא אנו רוצין להחמיר ולמה לא נימא דלא מעייל אינש נפשיה לספיקא ובוודאי ביום שני היתה כוונתו ועדיף טפי מהך דקידושין גם בלא"ה לא עמדתי על סוף דעת הרשב"א דמה נפקא מינה בין הך בין היכי דנשבע על ר"ח יום. אחד דאינו מחוייב לשלם בתחילת היום והיינו משום דכל אימת ששם ר"ח יש אכתי יש לו שהות לפרוע א"כ הכא מ"מ גם יום השני מיקרי ר"ח וכל הטעם שיש להסתפק על חודש הראשון הוא משום דאינשי קרי לי' ר"ח א"כ לאינשי הוי כיומא אריכתא והיה כוונתו כל זמן שיהא ר"ח יוכל לפרוע רק כשיסתלק שם ר"ח דהיינו אחר יום שני] ואין לומר דכוונת הרשב"א דיש לחוש שמא אי אפשר להעמיד בלשון באופן אמר רק יום הראשון מלבד מה דדבר זה זר מאוד ואדרבא עיקר ר"ח הוא השני רק משום דאינשי קרי לי' ג"כ ר"ח אבל בשני פשיטא דמיקרי ר"מ אבל בלא"ה הרי הרשב"א כתב בהדיא דספיקא דאורייתא הוא ולחומרא ולפי הנ"ל אין זה ספק כלל ואפילו בדרבנן לכן דין זה צ"ע ועכ"פ ברור דאפילו להרשב"א אם אירע יום ראשון בשבת פשיטא דלא שמין ולא מודדין כנ"ל ברור ואם אירע יום שני בשבת פשיטא דיש לומר דכיוון ליום ראשון אפילו לפי מה שכתבתי דלא מעייל אינש נפשי' לספיקא מ"מ בזה שאני ודו"ק:

(טז) יכולין התובעים לכופו. עיין תומים מה שפיקפק בזה כי מדברי הרשב"א שם לא נשמע רק כשהניחו נכסים בעיר ע"ש ולא ידענא מאי קאמר דבהדיא כתב הרב והניח ממונו בעיר שיצא משם הרי דהניח נכסיו בתוך העיר וכמדומה לי שהבין כוונת הרב אגב שיטפא דהניח הממון בעיר שיצא לשם לכך הקשה מה שהקשה וליתא והא וודאי דאין לחלק בין קרקע למטלטלין גם הרב כתב סתמא והניח ממונו והיינו כל רכושו. ועיין ש"ך ס"ק ל"ד מה שהשיג על ראיית מהרש"ל ובלא"ה אינה ראיה כלל דשאני התם דיכול להנצל משמיטה ע"י פרוזבול וכדומה גם התם אין זה מכח הלוה ורחמנא פטרי' משא"כ אם ההיזק יבא מכח הלוה בעצמו (יז) יכול למוכרה. כל הפוסקים הסכימו דה"ה בקרקע יכול למוכרה אחר ל' יום והוא מדברי בעה"ת בשם הרמב"ן והש"ך ס"ק ל"ו תמה עליהם דשם לא נזכר רק שיכול לכופו לפדותה אבל הזמן לא נזכר שם רק מטלטלין ל' יום וקרקע זמנה שתא ע"ש שהאריך. ולפעד"נ דדברי הפוסקים נכונים דוודאי יש לתמוה מה שאמרו פרק איזהו נשך ואמרי לה סבי סתם משכנתא שתא למאי נפקא מינ' דאי בעו מסלקי לי' לא מצי ליסלוקי עד שתא ויש להבין מה זו שאלה למה נפקא מינ' דהאותו הנפקותא שיש בקובע זמן יש ג"כ בסתם עד שתא וכשאמרו סתם הלואה ל' יום הכי שאלו מה