תפארת יעקב חושן משפט חלק א שמז

אוכל מצה או שלא אשב בצל דכיון דכולל מצה של רשות וצל של רשות חל אף על מצוה וה"ה כאן והגאון בעל חכם צבי בהגהת הט"ז הקשה עליו וז"ל והוא תמוה מאוד דאף כשנשבע סתם שלא לפרוע שום חוב וודאי דלא חל השבועה שהרי אין כאן כולל דברים המותרין אלא דברים האסורין בלבד איתניהו דמה לי חוב שמעון או חובות שחייב לשלם לאחרים לכולם חייב לשלם עכ"ל הרב הנ"ל ואני תמה דפשיטא דלק"מ על הרב הש"ך דכוונתו כך דהא כשקדם השבועה לחוב חל השבועה על החובות שיהיה אח"כ אם כן החובות שאח"כ הוי דברים המותרין שעל זה חל השבועה וכיון דחל על זה חל בכולל גם על החובות הקודמים כמו שלא אשב בצל ושלא אוכל מצה גם מה שהרבה להשיב אפו על תירוץ הש"ך לחלק דשאני היכי דהאיסו' הוא מיד בשעת שבועה והתם גבי סוכה ומצה מיירי באמצע שנה דלא חל החיוב עדיין ועל זה תמה הרב הנ"ל ע"ש ובאמת אם לא היה כוונת הרב הש"ך רק כמו שהבין הרב הנ"ל צדקו דבריו אבל באמת הוא לפי הבנתו מקודם דהרב הש"ך קרא דברים המותרין שאר חובות של עכשיו וא"כ ע"כ דחילוק הש"ך הוא דלא מהני כולל רק דוקא אם אינו חל החיוב אבל אם חל החיוב אף שבשעה שחל המצוה יש ג"כ דברים המותרין מ"מ לא מהני כולל אם כן יפה הקשה הרב הנ"ל מה שהקשה אבל לפי מה שכתבתי דלא היה זאת כוונת הרב הש"ך רק דברים המותרין הוי החובות שיהיו לאחר מכן והאיסורים החובות של עכשיו א"כ יש לחלק בפשיטות דע"כ לא מהני כולל רק או דשניהם עתידין לבא א"כ כיון דמהני להיתר העתיד לבא ה"ה לאיסור העתיד לבא וכמו כן אם שניהם שייכין עכשיו האיסור וההיתר כגון שבועה שלא אוכל נבילות ושחוטות דבאותה שעה שהוא אסור לאכול נבלות מ"מ חל השבועה אם היה רוצה לאכול שחוטות בזו השעה ממש אם כן כמו דחל לזה כמו כן חל אנבילות וכמו כן במצה דשניהם עתידין לבא ההיתר ואיסור א"כ כמו דחל לזה כן לזה משא"כ הכא דעל חובות שהוא חייב עכשיו הוי עכשיו נשבע לבטל מצוה ועל היתר ליכא עכשיו דיחול רק לאחר זמן כשילוה ולא יהא לו לשלם א"כ לא שייך לומר כולל שהרי עכשיו נשבע לבטל מצוה מה שהוא חייב והיתר ליתא דיחול ע"י ההיתר על האיסור בכולל ולפי זה לק"מ מה שהקשה הרב הנ"ל דמאי קשיא להו לתוס' מירושלמי שבועה שלא אוכל נבילות ושחוטות התם החיוב עדיין אינו חל משא"כ בנבילות דעכשיו מוזהר עליהם ולפי הנ"ל לק"מ דמה בכך דעכשיו מוזהר מ"מ ההיתר ג"כ ישנו עכשיו וחל עליו השבועה על היתר עכשיו א"כ חל בכולל על האיסור משא"כ כשהאיסור הוא מיד והיתר ליתא עכשיו כלל רק לאחר זמן יכול להיות שיחול על היתר אינו בדין שבשביל זה יחול עכשיו על האיסור דליתא היתר שיחול עליו בכולל וכמו כן מה שהקשה ממי שנשבע שלא לישא אשה על אשתו זקנה דחל השבועה הואיל וחל על עקרה זקנה ואיילנית וקשה הא עכשיו יש האיסור ולפי הנ"ל לק"מ דמה בכך מ"מ עכשיו חל השבועה על היתר דהיינו על עקרה דאותה אסור לישא עכשיו מחמת השבועה א"כ חל כמו כן בכולל עכשיו על ילדה שיכולה לילד אך לפי זה יש לדון למה לו להרב הש"ך לפרש הך דסוכה ומצה שאמר באמצע שנה אפי' אם אמר בפסח וסוכות ג"כ כיון דיש היתר ואיסור ביחד מיגו דחל על היתר חל על איסור בכולל וצריך לומר דסובר הש"ך דבפסח וסוכות לא שייך היתר כי בסוכות ליכא צל רשות כלל דהא מחוייב ליישב בסוכה ולא שייך לומר דחל בסוכות על צל רשות רק לאחר סוכות ודמי ממש להך דהכא וכן בליל ראשון של פסח לא שייך מצה של רשות קודם מצת מצוה רק אח"כ אם כן האיסור הוא מיד והיתר לאחר זמן ולא חל בכולל כהך דהכא אמנם אפי' אי נימא דבמצה וסוכה האיסור והיתר הם בזמן אחד ולא כיון הרב הש"ך להנ"ל רק כל שנשבע לבטל מצוה עכשיו לא חל בכולל לעולם ולפי זה קשה קושית הח"ץ הנ"ל אבל מ"מ הדברים הנ"ל בעצמותן נכונים הם דוודאי כל שהאיסור והיתר הם בזמן אחד או שניהם מיד או שניהם לאחר זמן אז חל בכולל אבל כשהאיסור הוא עכשיו והיתר עתיד לבא פשיטא דאינו חל בכולל עכשיו כיון דעדיין ליתא היתר ולפי זה לק"מ קושית הש"ך וגם קושית הרב הנ"ל לק"מ ומה שפי' הח"ץ בכוונת הרא"ש דלא כש"ך ס"ק י"ג יתבאר בסמוך בס"ד] אמנם בלא"ה נראה לפע"ד ליישב קושית הש"ך בפשיטות והוא דמה שהחליט הש"ך דזה מקרי דברים המותרין מה שחל על החובות אח"כ ומדמה לה לצל ומצה ולפעד"נ ברור דליתא ופשיטא דזהו בעצמו גם כן דבר האסור שאח"כ כשהיה לו חובות ולא מכר לפרוע מחמת השבועה פשיטא דביטל מצוה בשבועתו והוי דברים האסורין רק הואיל דבשעת שבועה לא ביטל מצוה גם לא נתברר בשעת שבועה אם יבטל מצוה דשמא לא יתחייב לכך אף אח"כ חל על דבר מצוה אם כן ה"מ אם עכשיו לא ביטל מצוה כלל אבל אם גם עכשיו ביטל מצוה אם כן מה שאח"כ יחול הוי ג"כ ביטול מצוה א"כ מלבד מה דיש מקום גדול לומר דבכהאי גוונא לא חל באמת אפי' על החובות שאח"כ ודוקא אם בשעת שבועה שביטל שום מצוה מועיל על חובות שאח"כ ולא כשביטל מצוה בשעת שבועה כשיש חובות גם עכשיו לא חל כלל אלא אפי' אי נימא דחל מ"מ פשיטא דהיינו משום שלא נתברר ביטול מצוה זו בשעת שבועה דשמא לא יתחייב כלל אבל איך אתה יכול לצרף זה שיהא חל עכשיו בכולל גם על עכשיו מחמת דחל על החובות שיבאו הלא מה שחל על החובו' שיבאו הוא מחמת שאנו תופסין בשעת שבועה שלא יגיע ביטול מצוה זו דאל"כ הוי זה ג"כ דברים האסורין ונשבע לבטל מצוה א"כ היאך יכול להרכיב אתרי ריכשא שיהא חל עכשיו הואיל דחל על החובות שיבאו ומה דחל על חובו שיבאו הוא בשביל שאנו תופסין שלא יבאו א"כ מן הטעם הזה דחל אין כאן כולל כלל עכשיו דעכשיו בוודאי מבטל והיתר לא יגיע כלל ולח יבעל לעולם ואם אתה תופס שיבטל גם על זה חשיב נשבע לבטל ואין כאן דברים המותרין כלל הכלל דלא מקרי דברים המותרין רק כשהוא מותר באמת אף אם היה עכשיו היה מותר ולא כאן דהוא דבר אסו' באמת רק על כך חל משום דבשעת שבוע' אנו אומרי' שלא יגיע לביטול מצוה זו כלל א"כ היאך חשיב כולל [שוב ראיתי בתומים שכתב מקצת מדברי הנ"ל בישוב קושית הח"ץ אך לא הרגיש במה שתירץ הש"ך בסוכה באמצע שנה כי בסוכה קשה לומר דליכא צל רשות כלל רק בסוף לילה ראשונה כשעדיין לא היה בסוכה] ודו"ק כי זה ברור לפע"ד ולק"מ:

(ח) ואם השבועה קדמה. עש"ך ס"ק י"ג מה שהגיה בתשובת הרא"ש וגירסתו מוכרח דבאמת תקשי למה לו להרא"ש לומר דמוטב שיעבור בשב ואל תעשה מקום ועשה הא בלא"ה הוי לי' שני שבועות וחד שבועה וראיתי בתומים שביקש לומר דסובר הרא"ש דבשעת שבועה לא יצאת מפיו לשוא שהיה חושב שיש לו מעות שיוכל לפרוע בזמן ההוא ע"ש שהאריך בזה והוא תמוה דא"כ אף אח"כ כשאין לו לפרוע רק למכור לא הוי שבועה מכח נשבע לבטל מצוה כיון דבשעת שבועה לא היה לבטל מצוה דוקא כמו בשבועה שאוכל סתם ואכל נבילות א"כ תקשי היאך כתב הרא"ש דנמצאת השני' שבועת שוא הא אין זה שבועת שוא רק של ביטוי שנשבע למכור ולא מכר וזו היתה קושית הב"ח שהביא הש"ך ס"ק י"ד שהיה חושב ג"כ כדברי התומים ולכך הקשה על הרא"ש א"כ לפי פירושו בהרא"ש כהב"מ תקשי קושית הב"ח ואם כוונתו דאח"כ דאין לו רק למכור הוי למפרע נשבע לבטל מצוה א"כ הדר הוי ליה שני שבועות שוא וביטוי גם דברי הח"ץ בזה בכוונת הרא"ש אינו נכון כלל מטעם הנ"ל ודו"ק והעיקר כמו שכתב הש"ך בזה:

(ט) אימת המלקות. עיין תומים שהקשה לשיטת מהרש"א בנזיר דאין מתירין כשיודעין מחיוב מלקות ומ"ש כאן דלא ולפעד"נ פשוט לחלק דשאני התם דהיה המלקות בהתראה וקיבל עליו חיוב המלקות בעדי' א"כ לא שייך להתיר לו מחמת חרטה דמלקות ואדרבא אין מתירין לו כדי שילקה הואיל וקיבל על עצמו משא"כ הכא דמיירי בלא התראה כמו שכתב הסמ"ע ס"ק י"ז רק מדרבנן מלקין אותו ובזה שפיר מתירין לו מחמת חרטה דמכת מרדות ועוד נראה דדוקא התם בעבירה דנזיר אין מתירין לו שינצל הוא מן המלקות משא"כ בשבועת שוא דנפרעין ממנו ומכל העולם בזה שפיר מתירין לו להציל כל העולם מעונש שבועת שוא ומ"מ בעלמא לא קשיא קושית מהרש"א דהיאך משכחת מלקות בשבועה הא בוודאי יתירו לו נדרו וגם הוי התראת ספק דהיכי דב"ד עושין לו דין הקצוב עליו ומלקין אותו בדין מלקות של תורה שוב ליכא עונש מן השמים דכיון שנקנה הרי הוא כאחיך ולא שייך דחל על כל העולם רק בנשבע לשקר בלי ידיעה כשבועת מ"מ וע"א דמיירי התם דנשבע לשקר בלבו אז מאיימין אותו דנפרעין מכל עולם ולא בנשבע לשקר שנודע ונענש בב"ד של מטה כדין הראוי לו ועיין בסמוך:

(י) וישומו אותו עסמ"ע דאפי' אחרים יכולין לעשות כן והש"ך השיג דאין אומרין לאדם חטוא בשביל שיזכה חבירו ע"ש וכן הקשה הט"ז. ושמעתי מי שכתב לתרץ דשאני שבועה דלא הוי שיזכה חבירו דחל על כל עולם והוי שיזכה הוא עצמו והוא תמוה חדא דכבר כתבתי דהיכי דנשבע בידיעה ונעשה בו עונש של ב"ד למטה שוב לא חל עונש של מעלה כלל והתם בנשבע מעצמו לשוא מיירי ואפי' אי נימא דמ"מ בזמן הזה דליכא מלקות א"כ חל שבועת שוא על הכל והוי שיזכה עצמו מ"מ דברים הנ"ל תמוהין דכי אנו אומרין כשנשבע זה לשקר דמה שנענשים העולם הוא בשביל דאף הם חטאו בשבועה זו ונשבעו לשקר והגע עצמך זה דר כאן וזה דר במדינת הים יאמר שבשביל שבועתו של לוה אף אותו