תפארת יעקב חושן משפט חלק א שמו

אחר יום או יומים כי מיד שייך לומר דלא נתן זמן רק ליתן שטר דשמא ימכור נכסיו ויפסיד א"כ לאחר יום ויומים דמה יעשה בשטר פשיטא דבלי קנין אינן יכולין לכתוב שטר מזמן הקודם דהוי מוקדם גמור א"כ מה היה עושה אם היה מוכר הנכסים בינתיים והי' מפסיד אף שיתן לו שטר ובאמת לשון הרא"ש מורה דיכול לתובעו כל שלשים או שיחזיר מעותיו או שיכתוב וזהו פשיטא דאינו רק בקנין דאז יכולין לכתוב הזמן דלמפרע ושפיר שייך סברת הרא"ש וכן נראה באמת עיקר לדינא ולפי זה יש לומר באמת דהרב מיירי בלי קנין ולכך כתב צריך להחזיר לו מעותיו מיד דכיון דתובע אותם מיד חזינן דבאמת על דעת כן הלוה משא"כ כל שלא תבעו מיד אינו יכול לתבעו אח"כ רק כשהיה קנין מטעמא דאמרין והח"ץ בהגה' נראה דדעתו להסכים להסמ"ע דאפי' מיד אינו יכול לתבעו רק בקנין ולפעד"נ כמו שכתבתי:

(ה) טען המלוה ואמר היום סוף הזמן וכו'. יש להסתפק אם טענו ק' לשלם לו מיד או לזמן פלוני והוא מודה לו בנ' ונ' לשלם לזמן אחר כי לכאורה כיון דכופר הכל נשבע היסת ובע"א ש"ד בהכחשת זמן כמו הכחשת מעות עצמן אם כן ה"ה מודה במקצת בזמן בלבד חייב שבועה דאורייתא וראיתי בתומים שהקשה אפי' כופר בכל הזמן יחשב מודה במקצת כיון שמודה במעות עצמן והביא תירוץ בשם מהרי"ט דלא הוי מין טענה והיינו דהודאה במעות וכפירה בזמן אבל לפי הנ"ל דמ"מ בזמן בלבד וכופר מקצת נראה לחייבו שבועה דאורייתא. אך יש לתמוה על הרמב"ם ומחבר שלא הזכירו דין ח"מ בזמן כמו שהזכירו היסת ושבועת ע"א אך לפי מה שתירץ בתומים בסופו דלא הוי דבר שבמידה ומשקל א"כ גם בזה לא הוי מ"מ מהאי טעמא וכן נראה לכאורה דהא גם בעדים זוממין אמרינן שמין כמה אדם רוצה ליתן ש"מ דאין השומא ידוע מיד א"כ פשיטא דלא הוי דבר שבמידה. אך קשה לפי זה במה שכתב הש"ך ס"ק ז' והט"ז באם טענו ק' ומודה בנ' לשלם לאחר זמן ונ' כופר לגמרי חשוב מ"מ וקשה הא מ"מ לא הודה בדבר שבמידה שהנ' שהודה לא הודה אותם בשלימות כי נחסר מהם הרחבת הזמן לפי השומא ודמי ממש לבית מלא והלה אומר מה שהנחת אתה נוטל אף שאח"כ נודע כמה הוא מ"מ כיון דבשעה שיצאת הודאה מפיו ליכא שבועה שוב לא מחייב שבועה לעולם כמו שכתב הר"ן. לכן נראה עיקר ביישוב כל הנ"ל דוודאי כל מודה במקצת אינו חייב רק כשתבעו מאה יש לי בידך ממון שלי והוא מודה במקצת וכופר במקצת ומה שכופר לפי טענת התובע הם בידו והוא כופר אבל הכא לא שייך לומר דכופר ממון חבירו ומעכבו בידו שהרי אינו מחוייב להחזיר לו ממון זה לעולם כמו שכתב הב"ח להדיא בסימן ל"ח ע"ש רק הוא תובע אותו שרוצה לגרום לו היזק אף אחר שיגרום ההיזק ויודה בזה יפטר מלשלם מ"מ אינו רוצה שיזיק לו לכתחילה הילכך היסת ושבועת ע"א מחייבינן שלא יזיק לו לכתחילה אף שיפטר אח"כ כנ"ל אבל שבועת מ"מ לא שייך לחייבו דמה שכופר אינו כופר בממון חבירו שבידו רק הוא יזיק לו ויפטר מלשלם ואף שהוא ירוויח אין זה ממון חבירו רק מעצמו ירוויח שהרי אינו מחוייב להחזיר אפילו נודע בעדים שהאמת עם התובע כמו שכתבתי בשם הב"ח סימן ל"ח רק העיקר הכפירה שהוא יגרום לו היזק לכתחילה וזה לא מיחשב כפירה לענין מ"מ כיון שאינו כופר בממון חבירו ומחזיקו בידו דכל אימת שהי' מודה היה מחוייב להחזירו או על פי עדים משא"כ הכא ודו"ק ולפי זה אפי' מודה במקצת וכופר במקצת בזמן בלבד לא חשיב הודאה:

אך מ"מ קשה לי לכאורה כיון דזה מיחשב ממון גמור ועדים זוממין משלמין ממון זה אם כן תקשי כל מודה במקצת דרך משל דתבעו מנה וכופר שתי כסף נהימני' במיגו דהיה מודה לו הכל רק היה מרחיב הזמן באופן דשוה בשופי דינר הד' ולא שייך בזה אין אדם מעיז שהרי מודה לו עכשיו גם כן בממון הרבה ואדרבא מודה לו טפי ומ"מ שבועה ליכא וליכא למימר דכל שאין מודה לו עכשיו כלום לא חשיב הודאה כלל והוי שפיר העזה אם כן תקשי על הש"ך ס"ק ז' למה בתבעו ק' ומודה לו בנ' לשלם לאחר זמן חשיב הודאה דהא לא הודה לו עכשיו כלום ואף אח"כ פטור דבשעה שיצאת הודאה מפיו לא הוי הודאה להתחייב כמו שכתבתי מקודם בשם הר"ן ועוד כהימני' עכשיו במיגו דהיה כופר הכל דהא גם עכשיו מעיז דהא מהאי טעמא אין אנו מאמינים אותו במיגו דהודה ומרחיב הזמן דהוי מעיז כמו כופר הכל לפי שלא הודה עכשיו לו כלום וע"כ דזה מיחשב הודאה דהא יש בהודאתו שיווי ממון אם כן תקשי כנ"ל דנהימני' מודה במקצת במיגו דהיה מודה הכל והיה מרוויח מה שכפר בהרחבת הזמן דלא היה מחוייב שבועה דאורייתא וצריך לומר דוודאי אף דבעדים זוממין מיחשב זה לממון מ"מ כשאנו דנין לגבי לוה אמרינן דשמא ניחא ליה טפי לשלם עכשיו פחות משישלם לאחר זמן הכל ולדידי' אינו שוה הרחבת הזמן ולפי זה יש ליישב ג"כ הנ"ל דוודאי לענין היסת וע"א דשבועה אינה מכחו של לוה רק ממלוה וע"א שפיר מיחשב זה לכפיר' גמורה וצריך לישבע אבל אם באנו לחייבו מכח עצמו של לוה מכח הודאתו וכפירתו בזה יכול לומר וודאי עכשיו איני רוצ' להחזירו מיד כי באמת קבע לי זמן אחר אבל אצלי אין זה חשיב כפירת שתי כסף כי אם הייתי צריך ליתן בעבור זה מעות לא הייתי נותן ואין אני כופר כלל בשתי כסף לכך אין לחייבו שבועת מ"מ בהרחבת הזמן והראשון נראה עיקר:

ובגוף דברי הש"ך ס"ק ז' שפסק דישבע היסת מיד ושבועה דאורייתא אח"כ יש להבין אם כוונתו דלא מחייב שבועה דאורייתא מיד דעכשיו אינו מודה כלום אם כן אף אח"כ אין מהראוי לחייבו כמו שכתבתי מקודם וע"כ דכוונת הש"ך כמו בס"ג דאין משביעין מיד רק כשתבעו מיד אבל עכשיו דאפי' לא ישבע לא ישלם מיד למה נשביענו עכשיו שמא בינתיים יודה אך קשה לפי זה למה לא יגלגל עליו התובע שבועה דאורייתא גם בהרחבת הזמן וישבע על שניהם ש"ד כיון דבאמת הוי הודאה עכשיו דהא פשיטא דשוה הודאתו ממון ואי דלא הוי הודאה או דאינו דבר שבמידה אף אח"כ לא יתחייב לכן דברי הש"ך צ"ע. ומדברי הט"ז נראה לכאורה דבאמת נשבע עכשיו שבועה דאורייתא על הכל והיינו כמו שכתבתי אבל דבריו מגומגמין ולא הזכיר גלגול כלל והעיקר הוא על ידי גלגול כמו שכתבתי:

(ו) ישבע המלוה היסת. עש"ך ס"ק י' מה שהשיג על הכ"מ ופי' בדעת הטור והרמב"ם ואין דבריו נכונים כלל ותמהני שלא דקדק בכ"מ ובב"ה דעיקר קושיתו ממה שכתב הרמב"ם דישבע היסת קודם ואח"כ יטול וקשה אפי' אי נימא דדמי לטוען פרעתי הא כל כמה דלא טען אישתבע לי נוטל בלי שבועה כלל ואם כן מאי הועיל הרב הש"ך במה שכתב דדמי לאמנה דלקמן סימן פ"ב אם כן פשיטא דקשה קושית הכ"מ וב"ה דבהא פשיטא דנוטל בלי שבועה כלל רק אח"כ יכול להשביעו היסת כדלקמן סימן פ"ב ע"ש גם מה שכתב בכוונת הטור מלבד מה דדעת הטור לקמן סימן פ"ב כדעת הרמב"ן דיכול לטעון מחלת לי אם כן פשיטא די"ל גם כן הרחבת לי הזמן אלא אפי' לאינך דאינו יכול לומר מחלת לי מ"מ קשה למה ישבע היסת קודם וברור דוודאי העיקר כפי' הכ"מ ברמב"ם אמנם הא וודאי אם טוען הרחבת לי הזמן יותר מזמן הכתוב בשטר בוודאי דמי ממש למחלת לי דלקמן ולדעת הרמב"ם שם נוטל בלי שבועה ה"ה הכא אמנם הרמב"ם לא מיירי הכא כלל בשטר שכתוב בו זמן קבוע רק בסתם הלואה וזה אומר קבעת לי זמן בעל פה והמלו' אומר לא קבעתי לך רק כסתם הלואה הכתוב בשטר והוא ל' יום והשתא לא דמי לאמנה ורבית ומחילה שהרי אינו עוקר השטר כלל רק בשטר כתוב סתם והוא אומר שקבע על פה זמן ולא נזכר בשטר ומ"מ אינו יכול להשביעו שבועה חמורה כיון דהשטר בעצם לא הורע כלום אף לפי דבריו ודוקא אם טען טענה שהשטר עומד לכך ומגרע עצם השטר אז יכול להשביעו כיון שאומר שאיתרע השטר אבל כאן לא איתרע השטר כלל רק הוא תובע אותו שהתחייב עצמו לו על פה להחזיק אצלו המעות לאיזה זמן והוי הוא תובע ונשבע על זה היסת וכמו כן במשכון הדין הוא לישבע היסת דכיון ששניהם מודים בסך חשיב זה מוחזק ממש בגוף המשכון ולא אמרו הגאונים רק משום דלא מוחזק כ"כ רק נוטל כיון שמחולקים בסך הלואה משא"כ אם מודים בסך חשיב מוחזק גמור וגדולה מזו דעת הש"ך לעיל סימן ע"ב דאם יש עדים שנמסר בידו למשכון נאמן עליו עד כדי דמיו בלי מיגו כלל והיינו משום דחשיב מוחזק ואף שהשגתי עליו שם היינו בשביל שהם מחולקים בסך אם כן לפי טענת הלוה לא חשיב מוחזק כלל אבל הכא לפי דברי שניהם חשיב מוחזק ופשיטא דאפי' לית ליה מיגו כלל היה בדין לישבע וליטול אם כן במיגו וודאי דין הוא שיטול בהיסת וכמו כן להרמב"ם דהטעם הוא דמיגו לפטור משבועה לא אמרינן מ"מ כבר ביאר שם הטעם משום דאהני מיגו ליטול המעות דבלי מיגו לא היה נוטל כלום לכך אינו בדין לפטרו משבועה וליטול ממון מחמת המיגו משא"כ הכא דלולי מיגו היה בדין שיטול בשבועה ואולי אפי' בהיסת] כיון דלפי דברי שניהם חשיב מוחזק גמור אם כן במיגו נוטל בהיסת:

(ז) ראובן נשבע וכו' עש"ך ס"ק י"א דהקשה אפי' קדם חוב שמעון למה יחול השבועה בכולל כמו שבועה שלא