תפארת יעקב חושן משפט חלק א שיט

פטרה נשאר זכות זה ליורשין כמו שלא היה נאמנות כלל אמנם זה לא שייך רק אם הוא לא פטר מיורשין אבל אם הוא פטר מיורשין נהי דנאמר דאין כח בידו לחייב ליורשין היינו מה שבא מצידם אבל בשבועה הבאה מכחו והוא פטר בפי' שלא יועיל כחו ליורשין פשיטא דלא חשבינן לגבי יורשין כאילו אין בו נאמנות אפילו מלוה עצמו דהא הוא נתן נאמנות מצידו והיאך נצטרף זכותו ליורשין ודו"ק ולפי זה בכתובה סבירי להו כדברי התוספות דשבועה אינה מכחו כלל רק מחשש צררי וכדומה אבל במלוה פשיטא דעיקר הטעם משום אישתבע לי דאין כאן חשש אחר א"כ אם הוא פטר דוקא כשלא פטר ליורשין אז אמרינן כסברת החכם הנ"ל דהשאיר מכחו ליורשין ולגבי יורשין לא נתן נאמנות כלל אפילו לו אבל אם פטר בפי' ליתמי כיון דאביהן לא הוי מצי למיטען מהני נאמנות גם ליורשין ודו"ק היטב:

אבל בלא"ה נראה לפע"ד דלק"מ דלא על חנם זכרו מחלוקת ר"ש ורבנן כל זמן שתובעת כתובתה דמבואר דוקא בכתובה דבשט"ח לא שייך זה כמו שאבאר דוודאי יש להבין באמת טעמו של אבא שאול דאפילו פטרה בפי' מיורשיו לא מהני דכי לא יוכל אדם לחייב עצמו ונכסיו וליתן במתנה מה שירצה ואיכא מ"ד דאפילו קנין לא מהני ועיין חלקת מחוקק סימן צ"ח שם דכתב דהרב דלא הזכיר קנין סובר דאפילו קנין לא מהני ודלא כהש"ך כאן ע"ש ויש להבין באמת מ"ש לכן נראה דעיקר הטעם הוא כיון דחייוב הכתובה אינה כלל על הבעל כל זמן שהוא חי והיא תחתיו ולא ניתנה כתובה לגבות מחיים ומהאי טעמא סבירי להו להרבה פוסקים לקמן סימן פ"ו דלא נשתעבד מדר"נ שאין כאן חייוב ושיעבוד על הבעל כל זמן שלא באה לכלל גבי' ולפי זה העיקר החייוב חל על היורשין לאחר מותו הילכך כיון דהחייוב בעצם על היורשין הוא שפיר לא תפרע רק רק בשבועה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים ואין כח בידו לחוב ליתומים שישלמו מנכסיהם בלא שבועה דנכסי יתומים מקרי דלאחר מיתה מתחיל החייוב עליהם ולפני מותו אין כאן חייוב משא"כ בהלואה כל שנתן לו נאמנות אם כן הרי נתברר כל רגע ורגע שהשטר בידו אם מחייב עצמו לשלם לו והוי כהודה ומחייב עצמו עד רגע לפני מותו אם כן אין זה מנכסי יתומים כלל כי הנכסים נתחייבו לו רגע אחד לפני מותו כי אז נתחייב האב מחמת נאמנות ולא נפרע בוודאי אחר החייוב ומה לי אצל היורשין אמנם בלא פי' ליורשיו אמרינן דכך היה נאמנות שלו שלא יועיל אם ימות אבל אם נתחייב לחלוטין אף אם ימות א"כ הרי רגע לפני מותו נתחייב בבירור גמור והיאך יפקעו היורשין חייוב זה מה שהאב נתחייב בזמן שבוודאי לא נפרע אחר החייוב לכך בזה כ"ע מודים דמהני נאמנות ונוטל מן היתומים בלא שבועה משא"כ בכתובה דאין עליו שום חייוב רק על היורשין כנ"ל ברור בכוונת הרב:

(כ) ומיורשיו עסמ"ע ס"ק ל"ב דהיינו דוקא אם באו מצד אביהן אבל כשיאמרו אנו פרענו לאו כל כמיני' להפקיע ממונם והש"ך השיג עליו [ובתומים הקשה קושיא זו ולא ראה כי היא קושית הש"ך והש"ך כתב לדחות ובדחיה זו ראיית התומים אינו] מדברי הבעל התרומות ובעל העיטור והאמת אתו. אמנם נראה לפע"ד פשוט דהיינו דוקא אם הניח האב ממון הרבה שיש בו לפרוע שני פעמים החוב אבל אם לא הניח האב רק כשיעור החוב או יותר ולא לשלם עוד פעם שנית בהא פשיטא אף דיש לו נאמנות מ"מ כיון דלפי טענת היורשין הם משלמין מכיסם בהא פשיטא דלא יועיל נאמנות האב להפקיע מעות היורשין משלהם אף דהמלוה אומר שלא נפרע ועדיין מעות האב קיים מ"מ הם מכחישין אותו בזה ואין כח באב אפילו למ"ד דיכול לפטרו גם נגד היורשין היינו משום דיכול לעשות בשלו בחייו מה שירצה משא"כ במעות יורשין וזה ברור:

והנה הש"ך הביא דברי בעה"ת שיש רוצים לומר להיפך דדוקא בטענה שיטענו שהם פרעו הימניה שלא יעיז נגדם כמו שלא יעיז לו אבל בבאים בטענת אביהם לא הימני' ובעה"ת חולק עליהם ולפע"ד שדבר זה מחלוקת תנאים ויתיישבו הרבה קושית בש"ס כמו שאבאר והוא דוודאי יש להבין במילתא דאבא שאול בן אימא מרים דקאמר בין דלא נדר נקי נדר מנכסי אילן לא הוא ולא יורשיו משביעין אותה אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים ויש להבין מה זה דקאמר לא הוא ולא יורשיו משביעין אותה איזה שבועה וע"כ שבועת הבא ליפרע אם כן מה קאמר אבל מה אעשה דמשמע דדין הקודם הוא לולי משנה דהבא ליפרע וקשה לולי משנה זו מה שבועה יש דפטרה גם קשה דאבא שאול החליט מקודם דלא הוא ולא יורשיו משביעין ואח"כ כתב אבל מה אעשה דהיינו דמשביעין אותה וכך הוי ליה למימר בדין הוא דלא ישביעו אבל מה אעשה והיאך כתב מקודם לחלוטין גם קשה בגוף מילתא דאבא שאול במה נפשך אם סובר דלשון זה אין יורשין בכלל א"כ מה ס"ד דלא הוא ולא יורשיו משביעין הא אין יורשין בכלל ואי דלשון זה כולל יורשין אם כן מאי איכפת ליה המשנה הא לא נאמרה רק בלי נאמנות לכן נראה דהך מילתא דאבא שאול הפי' כך דוודאי יש לגבי יורשין שני מיני שבועות האחד שיאמרו אנו פרענו כמו האב ושבועה זו אינה שבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים כלל דמה לי הם ומה לי האב ושבועת הבא ליפרע הוא אף שאין טוענין כלל רק שמא פרע האב וזהו כוונת אבא שאול דודאי לשון זה כולל יורשין ג"כ ובאמת כך הדין דלא הוא ולא יורשיו משביעין אותה והיינו לולי תקנה דהבא ליפרע דאז אין כאן שבועה רק שפרעו הם ובזה באמת פטרו דלא יעיז נגדם אבל מה אעשה שהרי חדשו חכמים שבועה ליתומים בלי טענה כלל רק מחשש שאביהם פרע ובזה לא שייך נאמנות כיון דאינו מעיז נגדם ובהא גופא פליג ר"ש ורבנן שם דר"ש סובר כל זמן שתובעת יורשין משביעין אותה והיינו כאבא שאול דנאמנות אינו רק מה שפרעו הם ולא מצד אביהם כסברא קמייתא של בעה"ת וא"כ לפי זה תליא הך דלר"נ דפסק כאבא שאול ממילא העיקר כסברא הנ"ל ולהפוסקים דפסקו כרבנן פטור מכל שבועה אפילו שבועת הבא ליפרע כנ"ל. וצע"ג כי לשון הש"ס מורה כן בבירור ומיושבין כמה קושיות ולפי זה בהא לית פלוגתא כלל אי נאמנות בפירוש מהני ליורשין דבהא כ"ע מודו ולא נחלקו רק כהנ"ל וצ"ע כי כל הפוסקים לא פירשו כן:

(כא) יורשיו בכלל. ואם כתב הבאים ברשותו יש מחלוקת אם יורשין בכלל וכתב הש"ך בשם הב"ח דהעיקר כהרמ"ה דיורשיו אינם בכלל באים ברשותו. ואמת שכן מוכח לכאורה להדיא במשנה דנקט ולא ליורשי ולא לבאין ברשותו וקשה הא באין ברשותו יורשין בכלל וע"כ כדעת הרמ"ה וצ"ע:

(כב) מת לוה בחיי מלוה וכו' נאמנות סתם. עסמ"ע וש"ך דהפי' נאמנות סתם לא ליורשי מלוה אבל ליורשי לוה יש נאמנות דאל"כ אין אדם מוריש שבועה לבניו ויש להבין לפי פירושם למה לי דנקט מת לוה הא דין זה הוא בלוה חי ג"כ צריכין היורשין לישבע כיון דלית להו נאמנות וע"כ דקמש"ל אפילו מת לוה נוטלין בשבועה ולא הוי אין אדם מוריש ולפירושם שם פשיטא כיון דמלוה חי נוטל בלי שבועה מאי אין אדם מוריש יש כאן וצריך לומר דמ"מ יש רבותא דוודאי בלא"ה יש לתמוה לפירש"י שנתן טעם מנכסי יתומים דנשבע משום דאביהן הוי מצי טעין אישתבע לי וקשה בנאמנות סתם למה ישבע נגד יורשין הא האב לא מצי טעין כלל וצריך לומר כמו שכתבתי לעיל בשם חכם אחד הביאו הרב בספ"י בכתובות שם דמ"מ כיון דלא נתן נאמנות ליורשין חשבינן לגבי יורשין כאילו לית ביה נאמנות כלל ועדיין לא יטלו כלום כמו בשאר יורשין קמש"ל דלענין זה שאני אמנם נראה לפע"ד דכוונת המחבר בפשיטות במת לוה ונאמנות סתם ומ"מ אין זה אדם מוריש מטעם הנ"ל כיון דהאב לא היה צריך לישבע נגד הלוה אף דנגד היתומים היה צריך לישבע לא היה זה מצד הדין דטענינן ליתמי כל מה דאביהן רק מחשש צררי וכדומה כמו שכתבו התוספות בשבועות הדיינין אם כן גם בזה אמרינן הבו דלא לוסיף כמו להנך דסברי דנאמנות מפורש אינו מועיל נגד יורשין מ"מ מודו דאם מת לא אמרינן אין אדם מוריש וה"ה הכא כיון דמצד הדין לא היה שבועה דלא טענינן ליתמי כלל כיון דהאב לא מצי למיטען וצ"ע:

(כג) אין נאמנות מועיל לגבי לקוחות הש"ך האריך להסכים דמצי לומר קים לי בתפס ובתומים חידש דנאמנות כבי תרי לכ"ע אינו מועיל נגד לקוחות ואין דבריו נראין דמה הפרש יש כיון שקדם הנאמנות ללקוחות ואית ליה קלא הוי להו להזהר שהרי ידעו דפסל כל עדים המעידין על פרעון (כד) משלם המקצת שהודה בו ונשבע היסת כך הם דברי הרמב"ם פרק ט"ו מהלכות מלוה וכתב ה"ה וז"ל ומדברי רבינו יש ללמוד דנאמנות מועיל בין בכלו בין במקצתו וכך כתבו ז"ל בין