תפארת יעקב חושן משפט חלק א שיח

שניהם רוצים לישבע יתפשרו א"כ כמו כן בשטר היוצא מתחת ידי אחר דלהמחבר דאיתרע גם בזה אין חילוק ומ"ש דכתבו בשטר היוצא מתחת ידי אחר אבל להרא"ש דלא איתרע אתי שפיר דקמש"ל אף דלא איתרע וגובה בו אינו מועיל הנאמנות לפטרו משבועה ומ"מ אין כ"כ קושיא על המחבר אם בא לאשמועינן דין דאפילו לדעת הרא"ש אינו מועיל הנאמנות:

(טו) שיש בשטר נאמנות עש"ך ס"ק כ"ט בשם הד"מ ודבריו מגומגמין ולא העתיק יפה לשון הד"מ והרא"ש ועיקרן של דברים הוא כך דאם האמין שמעון לראובן ולבאי כחו אם זה טוען שפרע לראובן אף קודם שנתן הרשאה ליודא יודא גובה בשטר בכח הרשאה שהרי אומר שפרע לראובן ויש לראובן נאמנות ומועיל גם לגבות יודא אמנם אם טוען שפרע ליודא בעצמו אז הדין אם טוען שפרע לו קודם שהביא הרשאה מראובן ואח"כ הביא הרשאה לא מהני נאמנות שהרי אומר שפרע ליודא שיתנם לראובן קודם ההרשאה אבל אם טוען שפרע לו אחר ההרשאה אז מועיל הנאמנות גם לו אבל בטענה שפרע לראובן בעצמו או שלח שליח לו לפרוע לו זה אינו מועיל לעולם אפילו ליודא אפילו קודם ההרשאה כן מתבאר מתשובת הרא"ש וד"מ לק"מ והרב הש"ך גימגם בלשון הד"מ ודרכו לא ידעתי ועיין היטב ברא"ש וד"מ ותראה כדברי (טז) כפרן בדבר אחד בעדים בטל הנאמנות נראה לפע"ד דהיינו דוקא בנאמנות בשטר לענין לפטרו משבועה דבזה שפיר יש לחלק בין הא דאמרינן בעלמא דהוחזק כפרן לממון זה לא הוחזק כפרן לממון אחר דהתם הטעם דיש לומר דחשש מלוה ישנה היה לו הילכך לאותו ממון אינו נאמן אבל לממון אחר לא הוחזק כפרן אבל לענין שבועה לא מהני דמ"מ כיון דחזינן דחשוד לטעון שקר לעוות הדין א"כ אף כאן יש לחוש כן אבל שישבע לשקר אינו חשוד ומהימן בשבועה הילכך בנאמנות במלוה ע"פ לא אמרינן דבטל הנאמנות שלא יטול אפילו בשבועה דבשביל שהוחזק כפרן במקום אחד לא נחשד כאן שישבע לשקר רק שיטעון שקר לעוות הדין כמו שם וכן מוכח להדיא בתשובה אשכנזית שהביא ב"י שהביא ראיה לדין זה מאשה העוברת על דת שאמרה פלוני חכם טיהר לי הדם ואשתכח שיקרא דיוצאת שלא בכתובה וכתב ואין לחלק דשאני ממון מאיסור חדא דהתם נמי מפסדת כתובה ועוד דהתם מפסדא כתובה לגמרי הכא עכ"פ בשבועה הרי להדיא דכל דין זה הוא רק לשבועה ולא לממון דאל"כ תירוץ השני אינו כלום גם העיקר כתירוץ השני דתירוץ ראשון הוא תמוה דאי ס"ד דהך דהתם חשוב כמו ממון אם כן תקשי הא בעלמא הוחזק כפרן לממון זה לא הוחזק לממון אחר וע"כ דממון לא מקרי חשוד משום חשש מלוה ישינה ואשתמוטי קא משתמיט משא"כ שם גם בלא"ה דברי התשובה תמוה שכתב דכתובה דהתם הוי ממון דכי היה התם סיכסוך בכתובה רק הפסד כתובה ממילא בא דמה יש לו לעשות כיון שאינו יכול להאמינה באיסור וע"כ כתירוץ הב' אם כן מבואר דין הנ"ל:

(יז) אם העדים עצמן. עש"ך שהאריך להקשות דהא ע"כ בכתב ידן יוצא ממקום אחר דאל"כ אפילו בסיפא נאמנין וא"כ ברישא למה נאמנין והירושלמי באין כתב ידן יוצא ממקום אחר אחר איירי כדלעיל סימן מ"ג ובאמת אין זה הכרח ואדרבא פשיטא דבסיפא אפילו כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין דמשוי נפשייהו רשיעי שהרי חתמו בפי' על הנאמנות וכתבו שהיה בציוי הלוה וזה שקר והרי הפסידו ללוה דהמלוה גובה בנאמנות שלא כדין וכל היכי דמשוי נפשייהו רשיעי לעולם אין נאמנין כדלעיל סימן מ"ו ובש"ס כתובות י"ח מ"ב ומה שהאריך הש"ך ס"ק ל"ג עמ"ש לעיל ס"ס מ"ב ולעיל סימן ס"א בזה:

(יח) אע"פ שעבר הזמן. עסמ"ע ס"ק ל' והש"ך ס"ק ל"ז כתב עליו וקשה קצת דלפי זה בנאמנות כבי תרי לא יועיל אלא תוך הזמן עכ"ל ולא ידענא מאי קאמר דהא דברי הסמ"ע מבוארין בהיפך ושיעור דבריו דאין כוונת המחבר לומר בזמן קרוב אחר הזמן דזה אין צורך לאמרו דהא פשיטא שנתכוון בנאמנות לאחר הזמן דבתוך זמן אין צורך לנאמנות רק כוונת המחבר אפילו היכי דלא שייך הכרח זה כגון בזמן רב אח"כ דאז יש לומר דלא כיון רק על זמן קרוב מ"מ מועיל הנאמנות כל זמן שהשטר בידו והרי מבואר דהסמ"ע פי' דברי המחבר אפילו במקום דלא שייך הכרח זה:

(יט) אא"כ פי' שפטרו ממנו ויורשיו. עסמ"ע ס"ק ל"ג וש"ך ס"ק ל"ח שיש חולקין בזה והוא במה שאמרו פרק הכותב דאבא שאול בן אימא מרים סובר דנאמנות לא מהני נגד יורשין כלל ואולם הרי"ף פרק הכותב כתב דהא דאמר ר"נ אמר שמואל הלכה כאבא שאול הייינו דוקא בלא פי' בין ממני בין מיורשי אבל אם פי' מועיל לכ"ע ויש לתמוה על דבריו דאי בלא פי' מיירי א"כ מה זה שאמר לא הוא ולא יורשיו משביעין אותה אבל מה אעשה במה נפשך אם בכלל לשון זה יורשין הרי פוטרה מיורשין ואי אין בכלל לשון זה יורשין פשיטא דיורשין משביעין אותה ומאיזה צד נאמר דפטורה גם מיורשין והריטב"א והנ"י דחקו עצמן בפי' דברי הרי"ף דלשון זה כולל יורשין רק כיון דמ"מ לשון שאינו מבורר היא לא עקרינן תקנתא דרבנן בשביל זה וזה דחוק מאוד ובאמת כוונת הרי"ף פשוט דוודאי לענין יורשין יש לדון משני צדדים האחד דכלנה הוא כל מה דאביהן הוי מצי למטען טענינן ליתמי כמו שפירש"י הטעם במשנה ואולם התוספות פרק שבועת הדיינים השיגו על טעם זה דהא חזינן בכתב לה נדר ושבוע' מ"מ יורשין משביעין אותה לזה נתנו הם טעם דלא מכח אביהן הוא רק תקנה בפני עצמה שחששו לתקנת היורשין וזהו כוונת הרי"ף דאבא שאול סובר דכל הלשונות הללו אינם במשמע יורשין כלל דמהאי טעמא הביא בש"ס הך ברייתא לחלוק אכל הני אמוראי דמעיקרא דסברי דנקי נדר מנכסי אילן הוי יורשין בכלל ואתי אבא שאול למימר דכל הני לא משמע יורשין כלל תדע שהרי כלל דלא נדר ודלא שבועה מנכסי ג"כ בכלל שלא תשבע ליורשין וזהו פשיטא דלא משמע יורשין כלל דאל"כ למ"ד דסובר דלית הלכתא כאבא שאול יהא הדין בדלא שבועה מנכסי שלא תשבע ליורשין ובהא כ"ע מודו דלא נפטרה מיורשין ובע"כ דאבא שאול סובר להיפוך דכל הלשונות הללו אין יורשין בכלל אבל מ"מ מדינא אין היורשין משביעין אותה דמדינא אין שבועה ליורשין רק דטענינן להו מה דאביהן הוי מצי למיטען וכאן כיון דהאב פטרה מצידו ממילא ליכא שבועה ליורשין אבל מ"מ כיון שהוא לא פטרה מיורשין חייבת לישבע מצד התקנה דהבא ליפרע וסובר ג"כ כפי' התוספות דתקנה זו אינה מצד האב כלל רק מצידם לכך חייבת לישבע אבל בפטרה מיורשין מודה אבא שאול ובאמת שזו היא קושיא גדולה להנך דמפרשי דאבא שאול חולק אפילו בנאמנות בפי' ליורשין ולפי זה אם לא נפסוק כאבא שאול יהא הדין בלא נדר ובלא שבועה סתם תפטור מיורשין דהא זה שמענו מאבא שאול דיורשין בכלל לשון זה שהרי השוה זו לדלא שבועה מנכסי אילן ובאמת בזה ליכא למ"ד שתפטור מיורשין וע"כ כמו שכתבתי איברא דהא וודאי קשיא להרי"ף מהך סוגיא דר"ש דמוקי לה בפלוגתא דאבא שאול וקאי ארישא נדר ושבועה ש"מ דאפילו בנאמנות בפי' חולק אבא שאול וכ"כ התוספות שם להדיא בשם ר"מ אלא דבתוספות גופא יש להבין דשם במשנה כתב לה נדר ושבועה כתבו התוספות תימה למה הזכיר נדר דלא שייך רק באלמנה ועליך מיירי בגרושה ותירצו משום דבעי למיתני סיפא על יורשי דשייך בנדר נקט רישא נמי נדר וכתבו עוד דמ"מ קשה ברייתא דלקמן דלא מיירי ביורשין כלל ויש לתמוה הא הך ברייתא דאבא שאול באמת מיירי ביורשין רק דסובר דלא מהני פטור דידי' אפי' פטרה בפי' ליורשין וא"כ שפיר נקט נדר ואתי שפיר טפי ממתניתן דכולה מיירי ביורשין ומזה מבואר דהם מפרשים כהרי"ף דאבא שאול סובר דלשון זה אינו במשמע יורשין כלל ומ"מ. היה בדין שלא תשבע כיון דהאב אינו יכול להשביע שוב לא טענינן ליתמי רק מצד המשנה דלא מיירי מכח האב יכולין להשביעה כמו שפירשו התוספות בעצמן בשבועות וצריך לומר דסבירי להו באמת דהך סוגיא חולקת עם הסוגיא דשם דהכא מפרש מילתא דאבא שאול כנ"ל והתם קאמר דפליג באמת אתנא קמא וכן סובר הרי"ף וצ"ע ואין להאריך כאן אמנם מה שיש לדון בכאן הוא מה שהקשה הש"ך דלמה סתם רמ"א כאן ושם גבי כתובה הביא דעת החולקין נאחנות מפורש לא מהני ליורשין ומה שנראה להש"ך ליישב בפשיטות הוא כך חדא דהתוספות בשבועות הנ"ל הקשו על רש"י מהך דנדר ושבועה דמוכח דשבועה לאו מכח אב הוא ומטעם זה פירשו דהוא משום צררי אמנם בספ"י פרק הכותב כתב בשם חכם אחד ליישב דמ"מ כיון דיש שבועה לגבי יורשין ג"כ מכח האב אף דהוא