תפארת יעקב חושן משפט חלק א שיג

דזה אינו באמת גם הקשו התוספות לפירש"י והרי"ף דלשון לא לידחי' לא אתי שפיר כלל וכבר דחק הר"ן ז"ל ליישב זה ולפעד"נ דכך הכוונה לפי שסובר אביי דוודאי עיקר הדין בעדים המעידין על התנאי ובלא"ה אפילו מודה דהתנה עמו נאמן במיגו והשתא שפיר קאמר כיון דעיקר החייוב מחמת אותן העדים א"כ מאי אולמא הנך סהדי מהנך המעידין פרוע דהא לאלו אין תוקף יותר מאלו דליכא למימר שאף הם האמין כמו ראובן ושמעון רק כ"ע פסל לבר מהם א"כ למה אמר באפי ראובן ושמעון יאמר בפניהם ואי דירא דילכו אף ראובן ושמעון לא יועילו בלי עדי התנאי דנאמן במיגו והשתא כיון דהנך סהדי הם כשאר עדים דעלמא אם כן מאי אולמי הם מהם כיון דעיקר החייוב נולד על פיהם וזהו מאמרו באפי סהדי אמר ליה פי' על התנאי באפי סהדי אמר לו תנאי זה ובאפי סהדי פרעו ולא עדיפי הנך מהנך גם מזה יראה בבירור שלא פסל שאר עדים כלל רק מילתא בעלמא קאמר לי'] ועל זה קאמר ליה רבא דבאמת גם הנך האמין טפי מעלמא כמו ראובן ושמעון רק לפי שראובן ושמעון מצויין אצלו תמיד ובכל עת יוכל לתבעו וליפרע ממנו על פיהם משא"כ הנך אינם מצויין אצלו תמיד ויוכל לדחותו פעם לא ימצא אותם פעם לא יהא לו לפרוע וידחנו לכך קאמר באפי ראובן ושמעון כדי שיהיו מצויין אצלו תמיד לפרוע ולפי זה מוכח דינו של הסמ"ע דמיגו בעיקר התנאי לכ"ע אמרינן. ולפי זה יצא לנו דין מחודש אפי' לדעת הרי"ף דסובר דבאומר בפני ראובן ושמעון ופרעו בפני אחרים וישלם לפנינו אינו נאמן מ"מ אם פרעו בפני עדי התנאי בעצמם והם מעידין על התנאי ושפרע בפניהם אז בוודאי נאמנים ואף דגבי לא לויתי ועדים מעידי' לוה ופרע פליג רבא על אביי דקאמר אינהו אמרי אוזפי' אינהו אמרי פרעי' וסבירא ליה דחייב והיינו משום דנהי דלגבי פרעון פסולים להלואה לא נפסלו אם כן הכא לפרעון יפסלו ולגבי תנאי לא נפסלו אבל לפי הנ"ל הא ליתא דהכא שאני דגם הלוה בעצמו לא פסל כלל אותן העדים אפילו לפרעון דאי פוסלם מה יועיל תנאי שלו וכיון שאינן נאמנין לו וישקרו כ"ש שיכבשו עדותן ולא יאמרו התנאי וע"כ דבאמת האמין אותם רק אמר ראובן ושמעון כי היכי דלא לידחי' כנ"ל אבל אם פרעו באמת בפניהם נאמנים כנ"ל ועוד נדבר מזה לקמן סימן ע"א בס"ד גבי נאמנות כי האי גוונא:

(ה) בין שאמר לו בשעת הלואה כו. כך הם דברי הרמב"ם פט"ו מהלכות מלוה וכתב שאין חילוק בין אמר בשעת הלואה או אח"כ ומזה יראה בבירור דאם בשעת הלואה לא מהני מחאה ה"ה לאחר הלואה דאל"כ יש חילוק במיחה ולזה הר"ן דסובר בשעת הלואה וודאי לא מהני מחאה רק אחר הלואה הביא דברי הרמב"ן דמהני ועל זה כתב דהרמב"ם חולק דאין חילוק כלל והנה הש"ך השיג על דין זה ונראה לפע"ד עיקר לדינא דזה תלוי ג"כ במחלוקת הרמב"ם והרי"ף כי להרמב"ם דנאמן לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו א"כ אין שום הפסד ללוה מחמת התנאי אם כן מועיל התנאי אפילו לאחר הלואה ואין שום הפרש ובע"כ חייב לקיים התנאי משום עבד לוה כיון שאין לו שום נפקותא בתנאי זה ואם לא קיים התנאי איהו דאפסיד אנפשי' אבל להרי"ף דסובר דאינו נאמן ויש לו הפסד בפרעון זה שמא ילכו או ימותו ואין תקנה רק לשמור שוברו וזה הפסד למלוה ודוקא אם על תנאי כך נשתעבד בשעת הלואה צריך לקיים בהכרח אבל כל שבשעת הלואה לא הלוה על תנאי זה אין למלוה לכופו אח"כ מחדש שיצטרך לשמור שוברו מה שלא נתחייב בזה מקודם ולא על זה הלוה כל זה העליתי לקמן בביאור דברי הרמב"ם:

(ו) ואם אמר שפרעו שלא בעדים. ושכח ההתראה הרא"ש ומוכח שם דכ"ש אם לא שכח אינו נאמן ע"ש עכ"ל הש"ך ולפענ"ד להיפך מוכח מהרא"ש דמעיקרא כשהזכיר הרא"ש גוף הדין דאם אמר שפרעו שלא בעדים אינו נאמן לא כתב הרא"ש כלל ושכח התראה דאז בוודאי היה הכוונה אפילו שכח אבל מעיקרא לא הזכיר כלל רק אח"כ כשהקשה למה לא יהא נאמן במיגו דפרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למ"ד דנאמן בזה ותירץ דאין זה מיגו דניחא ליה טפי לומר פרעתיך בלי עדים ושכחתי ההתראה משיאמר פרעתיך בפני עדים והלכו דהרוצה לשקר ירחיק עדיו והכוונה מבואר דלא נימא דאף עכשיו טענה גרועה היא דפרע בלי עדים ועבר על התנאי דעכשיו יש לומר דשכח משא"כ אם פרע בפני עדים והלכו ומתו ולפי זה אם אומר שלא שכח שפיר יש להאמינו במיגו דפרעתיך בפני פלוני ופלו' והלכו דעכשיו נמי טענה גרועה היא ודוחק לומר דכוונת הרא"ש דבלי שכח בלא"ה הוי אנן סהדי דלא פרע כמו שכתב ב"י רק בשכח ס"ד שיהא נאמן ועל זה תירץ הרא"ש דאז לא הוי מיגו דהך טענה גרועה מזו אבל באמת הא ליתא דהא הב"י כשתירץ קושיא זו לא הזכיר תירוץ הרא"ש כלל וע"כ דהרא"ש לא סבר הא ומ"מ לענין הדין כיון דכל הפוסקים שלא תירצו כתירוץ הרא"ש ולדבריהם אין חילוק כלל בין שכח או לא א"כ ממילא הדין דאפילו לא שכח אינו נאמן. ובעיקר קושיא זו הביא הש"ך תירוץ בשם ה"ה וכתב דצ"ע ולפעד"נ העיקר כה"ה וכוונתו פשוט דכיון שהתנה אל תפרעני אלא בעדים הרי בפי' התנה שלא יועיל מיגו וכמו אם נתן לו נאמנות כבי תרי אם באו עדים אינו נאמן שהאמינו כמו כן אם התנה עמו שלא יהא נאמן אפילו במיגו פשיטא דתנאו קיים וא"כ זה התנה שלא יפרענו רק בעדים ואם יועיל מיגו למה יפרענו בעדים דהא יאומן בלי עדים וע"כ דהיה התנאי שלא יועיל מיגו וחייב לשלם וקיים התנאי וזה ברור:

(ז) נאמן שהרי הוא אומר שקיים תנאו. עש"ך שהאריך להסכים עם דעת הרי"ף ור"י הלוי דגרסי אינו נאמן וכל ראיותיו נלפע"ד שיש לדחותם דמה שהביא ראיה דמנ' ליה לשמואל דר"י בן בתירא סבר כוותיה דילמא מודה דמיגו לא אמרינן לק"מ דהא כתב הרמב"ם להדיא דזה טעות גדול לומר שלא יהא נאמן דלא יאסרם בזיקים מבלי צאת וכו' לעשות ממלוה זו מלוה בשטר [ומה שהקשו עליו דיכתוב שובר לק"מ כמו שאבאר בסמוך) אם כן פשיטא דליכא למ"ד שלא יהא נאמן וכן רב אסי מודה בזה א"כ ת"ק מודה בזה דנאמן א"כ ע"כ דריב"ב פליג דנאמן אפילו במיגו דאל"כ במאי פליגי ולפי זה נמי לא קשיא מה שהקשו התוספות דמנא ליה למקשה דשמואל מאמין במיגו דהא חזינן דר"פ ע"כ לית ליה להאי סברא ולפי הנ"ל לק"מ כיון דבזה לית מאן דאמר ולכ"ע נאמן לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני א"כ מאי קאמר כי אמריתי קמי' דשמואל אמר לי יכול לומר דהא רב אסי מודה בזה וע"כ דכוונתו דנאמן במיגו ושפיר פריך אבל ר' פפא לדינא קאמר מילתא באפי נפשיה ושפיר סובר דלא מהימן במיגו כרב אסי ואמת דהתוספות לשיטתם דמוכח מדבריהם דסבירי להו אפילו להך פירוש דשמואל סובר דמהני מיג' מ"מ רב אסי פליג גם אגוף הדין דאינו נאמן לומר פרעתיך בפני פלו' ופלו' דהם הקשו שם דמאי פריך לרב אסי לשמואל נמי קשה וכתבו דלשמואל יש לומר דמיירי באומר נתתי בפני פלוני ופלוני ואח"כ כתבו דלמאי דמפרשינן דלשמואל נאמן במיגו אתי שפיר טפי ויש להבין מאי אתי שפיר טפי נהי דעכשיו מצד דניחא לשמואל אתי שפיר אבל מצד הקושיא לרב אסי גרע דאין כאן כ"כ קושיא לרב אסי דיש לומר נתתיו בפני פלוני ופלוני ומודה רב אסי ולא פליג רק במיגו וצריך לומר דזהו סבירי להו לתוספות לעולם דרב אסי פליג בוודאי גם בגוף הדין דאינו נאמן והיינו מלשון צריך לפרעו דמשמע צריך לברר או מדאמר שמואל יכול לומר ולא קאמר מתוך שיכול לומר ש"מ דגם בעיקר הדין דיכול לומר פליגי אך מ"מ אין זו קושיא על הרמב"ם דבאמת יש לפרש דרב אסי ושמואל לא מיירי השתא כשבא לב"ד וטוענין לפנינו רק דרב אסי קאמר דכל שאמר אל תפרעני או המלוה סתם ללישנא קמא צריך לפרעו בעדים פירוש זה שרוצה לפרעו צריך שיפרענו בעדים ואז ינצל משא"כ אם יפרענו בלי עדים יגיע לו הפסד כי אסור לטעון שקר לעוות הדין ויצטרך לומר האמת שפרע בינו לבין עצמו ולא יאומן במיגו א"כ צריך שיפרענו בעדים להנצל ממנו ושמואל פליג דאין צריך לפרעו בעדים כי אין לו לחוש מאחר שיכול לומר פרעתיך בפני עדים והלכו א"כ אין צריך לפרעו בעדים כלל כי לעולם נאמן וכמו כן בהך פלוגתא דת"ק וריב"ב כך הפירוש דת"ק סובר דב"ד פוסקין כשהם באים לפנינו או יתן או שיביא ראיה שנתן כי כל כמה דלא טען שפרע בפני עדים ומתו והלכו מצריכין אותו להביאם רק אם טען שמתו אז נאמן וריב"ב סובר דכל כמה דטען דפרע נאמן שלא היה צריך לפרעו בעדים כלל מאחר שיכול לומר פרעתיך והלכו אבל לת"ק באמת היה לו לפרעו בעדים כי לא יאומן רק אם יטעון שקר וכיון דפרע בעדים מצריכין אותו להביאם ולא טענינן ליה שמתו והלכו רק כשטען הוא ובזה נסתלקו כל קושיות הש"ך ועוד אבאר בסמוך בזה. והנה מדברי התוספות מוכח בהדיא שהיה גירסתם בדברי ר"פ נאמן ולא היה להם שום ספק בזה שהרי כתבו ומיהו ר"פ וודאי לית ליה מיגו מבואר דגרסי נאמן בלי ספק כלל אלא שאני תמה דשם אח"כ הקשו על רש"י דלשון לא לידחי' לא אתי שפיר לפירושו ולפי הגירסא נאמן בלא"ה אין מקום לפירש"י כלל דמאיזה צד נאמר דפסל כל עדים דהא הוצרך לומר ראובן ושמעון שלא יוכלו לומר פרעתיך בפני עדים והלכו ומאי ראיה דפסל שאר עדים והתוספות לא זכרו שום גירסא אינו נאמן ואדרבא החליטו דהגירסא נאמן כנ"ל וצ"ע בזה:

(ח) אם באו אותן אחרים עש"ך שהאריך להשיג גם בזה והנה מה שהאריך בכוונת הראב"ד אינו ענין לכאן כלל דבלא"ה אין זו קושיא על הרי"ף דסוף סוף פסל כל עדים המעידין שפרעו חוץ מאלו ולענין סטראי יהא הדין איך שיהיה רק עיקר מה שיש לדון הוא במה שהקשה הראב"ד על תמיהת הרמב"ם דמה יעשו גבי נאמנות כבי תרי