תפארת יעקב חושן משפט חלק א שיב

במילתא דר"ל שם ומ"מ אין להוכיח דהמלוה את חבירו וכו' דיש לומר שהודה בפני עדים משמע לכאורה דלא ברירא להו הא מילתא דאל"כ מאי כל החרדה הזאת אם יהא מוכח כן אליבא דר"ל מה דכך הלכה וכי מצינו בש"ס משמעות במקום אחר להיפך עד שהצריכו לדחוק שהודה בפני עדים ואולי הש"ס ס"פ גט פשוט הוי קשיא להו דשקיל וטרי' התם לחלק בין מלוה ע"פ דגובה מבנ"ח ושטר דגובה משעבדי דמה נ"מ אי ש"ד תרווייהו ליגבי ואי דרבנן תרווייהו לא ליגבי ע"ש ומשני לחלק בין אית ליה קלא או לא וקשה מאי קושיא הא המלוה בעדים נאמן לומר פרעתי א"כ מאיזה צד יגבה לקוחות כיון שנאמן לומר פרעתי פשיטא דטוענין ללקוחות פרוע ואפילו מודה אינו נאמן לחוב לאחרים משא"כ שטר ולכן ביקשו התוס' לחתור דרך דר"ל לא סבר כן דהוא נמי שייך באותה סוגיא הנ"ל אבל קשה לומר דיהא כל סוגיא דהתם שלא כהלכה וצריך לומר דמשמע להו דמתניתין מיירי בגוונא דלכ"ע אינו נאמן פרעתי כמו שכתבתי לעיל סי' ס"ט ובכוונת התוספות הנ"ל נראה דהוי קשיא להו אי נימא דר"ל ע"כ בהכי מתוקמא א"כ אביי ורבא דנחלקו עלי' ג"כ סוברים כך וקשה לר' פפי משמיה דרבא דצריך לפרעו בעדים מהך דרבא דהכא לזה כתבו התוספות דאין ראיה דמיירי בהודה ואליבא דכ"ע ועמ"ש לעיל סימן כ"ד דקושית הש"ס גבי מנין להמע"ה פשיטא היא ג"כ למ"ד צריך לפרעו ע"ש שהארכתי ועיין לקמן סימן ע"ח מ"ש שם:

(ג) אמר פרעתיך. עש"ך ס"ק ו' שהאריך דליכא למ"ד שיחלוק על הש"ס דפרק שבועת הדיינים ובע"כ צריך לומר איזה חילוק ולזה תמה על הרב בהגה' שלא כתב שום חילוק והביא י"א דאם באו והכחישו הוחזק כפרן. ולפעד"נ דמדברי התוספות פרק גט פשוט שם מוכח כדעה זו דהם הביאו פיר"ת דצריך לברר הפי' שאם באו והכחישו אינו נאמן אבל אם לא מצאם לא הפסיד והקשו התוספות מרבא דפרק שבועת הדיינים ותירצו דרבא כרשב"ג ועוד תירצו דהכא אפילו הביאם והכחישו פטור רק דאמרינן ליה שיביאם ואח"כ הביאו פי' רשב"ם והקשו עליו וכתבו דיש מיישבים דבריו אליבא דרשב"ג וסובר דהלכה כמותו ומ"ד התם הוחזק כפרן גם כן כרשב"ג רק דסובר בהכחישו מודה רשב"ג זהו תורף דבריהם ע"ש היטב ולכאורה יש לתמוה אי נימא דזה היה להם להלכה פסוקה הך דרבא פרק שבועת הדיינים ואין לזוז ממנה א"כ כשתירצו מקודם דרבא כרשב"ג היה להם לומר ג"כ דהלכה כמותו כמו שכתבו אח"כ ביישוב דברי רשב"ם וכמו כן יש להבין דביישוב דברי רשב"ם כתבו למ"ד התם דהוחזק כפרן ולמה לא ביארו זה מקודם שכתבו יישוב הזה ממש דרבא כרשב"ג וברור דכוונת התוס' כך דוודאי פשיטא להו לתוספות מקודם דהלכתא כרבי כמו שפסקו כל הפוסקים דהלכה כרבי מחבירו ואהא קשיא להו מהך דרבא ותירצו דרבא כרשב"ג ולפי זה באמת לית הלכתא כרבא ולזה טענו על רשב"ם דפסק באמת שם הלכה כרבא וכתבו דיש מיישבים דבריו דרבא כרשב"ג והלכה באמת כרשב"ג דלא כרבי וזהו ענין חדש שאנו מוכרחים לומר לרשב"ם היפך הפוסקים דפסקו כרבי וכן פסק באמת רשב"ם שם ומעתה מעיקרא לא הוי קשיא מהך מ"ד דהוחזק כפרן דהוא סובר באמת כרבי אבל לרשב"ם דמפרש מילתא דרבי דאם לא הביאם חייב ג"כ כל שלא בירר א"כ קשיא להו הך דמ"ד דפרק ש"ה כמאן אי כרבי מאי קאמר הוחזק כפרן הא בלא"ה לא בירר דבריו ובלי הוחזק כפרן חייב ואי כרשב"ג הא לעולם פטור ועל זה כתבו התוספות דהוא נמי כרשב"ג רק ס"ד דבהכחישו חייב ורבא פליג עלי' דלרשב"ג לעולם פטור וזהו לרשב"ם אבל לתירוץ התוספות הקודם באמת הלכה כרבי ואם הכחישו חייב רק רבא כרשב"ג ור"ש כרבי וקיימא לן כרבי ולכך לא זכרו התוספות מקודם הלכה כרשב"ג ולא יישוב לר"ש רק לרשב"ם הוכרחו לומר כן ומיושב גם כן לפי זה קושית מהרש"א שם ודו"ק. ולפי זה מבואר לתירוץ זה דבאמת הלכה כרבי ולא כרבא ובהכחישו חייב אבל אינו צריך להביאם דוקא כמו שכתבו שם בשם ר"ת מתחילה והן הן דברי הרב בהגה' ולק"מ ובאמת בלא"ה הביא בתומים דעת הרבה פוסקים כדברי הרב בענין אחר:

והנה בדעת הרמב"ם נתחבטו המפרשים והנה בכ"מ בתירוץ ב' פירש דברי הרמב"ם בפשיטות דלברר הכוונה רק ליפטר משבועה ובהכחשה פטור בשבועה והש"ך נראה דמפרש כמו שכתבו הר"ן והרשב"א. לחלק דשאני חזקה דמכח שטר קא אתיא ואמת שכן כתב ה"ה פט"ו מהלכות טוען לדעת הרמב"ם אבל תמהני דאם יסבור הרמב"ם חילוק זה א"כ ע"כ דהך סוגיא דפרק גט פשוט קאי להך לישנא דפרק זה בורר דלא מחלק בזה כמו שכתב הר"ן להדיא א"כ הרמב"ם למה הזכיר הך דבפרק גט פשוט גבי ממון בעלמא לברר דלשיטה זו לא נאמר לברר רק גבי חזקה גם לפי' הכ"מ קשה דהא פט"ו מהלכות טוען מבואר דמפרש לברר ממש שהרי כתב ואם אינו יכול לקיימו מבואר דבהכחשה לא כמו שכתב ה"ה שם אמנם כוונת הרמב"ם פשוט דוודאי מפרש כל הסוגיא דפרק גט פשוט לברר ליפטר משבועה ולא לחייבו רק ה"מ באם לא מצא לקיים אבל אם באו עדים ואמרו אין זה כתב ידינו פשיטא דהוחזק כפרן דבין אם נפרש מילתא דלא רמי' על לוה או בעדים בשטר מזוייף לא שייך זה דסוף סוף זייף ואמת דוודאי אם יודע שזייף לא יביאם וכל הכוונה לברר אם יכול לקיים ואם אינו יכול לידון בחזקה וכמו כן בהלואה לעולם אינו חייב דאפילו בהכחישו להד"ם מילתא דלא רמי' עלי' הוא והרמב"ם העתיק עובדא דפרק הדיינין כצורתה לאשמעינן גבי הלואה מילתא דלא ראי' אח"כ העתיק עובדא דפרק גט פשוט כצורתה לאשמועינן דין גבי הלואה דצריך לברר דלא נאמר דוקא בחזקה ובזה מיושב כוונת התוספות דכתבו מתחילה פרק גט פשוט בשם ר"ת דבלהד"ם הוחזק כפרן ואח"כ כתבו ליישב הך דפרק שבועת הדיינים פי' ר"ת דאפילו בלהד"ם פטור וכן כתבו פרק שבועת הדיינין ולפי הנ"ל ניחא דר"ת כתב זה שם גבי חזקה ושטר ושם בלהד"ם פשיטא דחייב אבל בהלואה אפילו בלהד"ם פטור מטעם מילתא דלא רמי' כנ"ל ומיושב קושית מהרש"א שם ודו"ק) ואמת שכן עיקר הפי' בש"ס שם דאי כפי' רשב"ם דמפרש דהא דקאמר ואף רבי לא אמר אלא לברר הכוונה דבא לחזק דבריו דהלכה כרשב"ג דטעמו של רבי דצריך לברר ובאינו אומר רק חזקה מודה א"כ נראין דברי רשב"ג שלא יפסיד בשביל שהזכיר שטר והוא תמוה דפשיטא אם היה רבי חולק מטעם דלא סגי בחזקה רק בשטר פשיטא דקשה דדוקא בשטר פליג דבעי שטר אבל בהלואה דלכ"ע אין צריך לפרעו בעדים מודה רבי דלא הפסיד לפי שהזכיר עדים וברור דהפי' דרבי נמי לברר קאמר ולא להתחייב וא"כ למה אתה מחייבו ועל זה משני אנא נמי לברר קאמינא ולא להתחייב אמנם אם באו עדים והכחישו זהו ענין בפני עצמו ולא תליא בהא כלל רק גבי שטר פשיטא דאם באו ואמרו שלא חתמו הרי זייף השטר ואין כאן מקום להנצל בטענת מילתא דלא רמי' משא"כ בהלואה ואין ענין זה לזה ודו"ק היטב:

והנה הלח"מ נתחבט בכוונת הראב"ד וביקש להגיה בראב"ד ע"ש ולא דק כלל כי כוונת הראב"ד פשוט להשיג על הרמב"ם שהיה מפרש דבריו כפי' ה"ה לחלק בין אמר ולא פרעתיך או פרעתיך סתם ועל זה כתב דלאו דוקא רק שם מדבר בהוה הכוונה שכך היה המעשה שאמר בזה הלשון משא"כ פרק גט פשוט דבא לומר עיקר הטענה לאשמועינן שמי שאומר כך כך הדין שפיר קאמר בפשיטות פרעתיך ולכך קאמר ואין כאן חכמה כי שינוי הלשון אינו לחלק בדין רק שם המעשה כך ושם בא לומר דין דהטוען כך כך דינו וזה ברור ולפי מה שכתבתי בכוונת הרמב"ם לא כיוון הרמב"ם כלל כמו שהבין הראב"ד ודבריו פשוטים ולק"מ:

(ד) אמר לו אל תפרעני. עסמ"ע ס"ק י"א דהכל מיירי באמר בפני עדים דאל"כ נאמן במיגו שלא התנה ובתומים ס"ק ה' תמה דלא כתב ה"ה רק באומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני אז נאמן במיגו אבל במודה שלא קיים התנאי כתב ה"ה שם להדיא דלא מהני מיגו והראיה דלא הקשה ה"ה על הראב"ד בגוף הדבר דאי באין עדים על התנאי אפילו אומר פרעתיך סתם יהא נאמן והיאך אמרו צריך לפרעו בעדים אלא וודאי דלא מהני מיגו כל שאומר שלא קיים התנאי ע"כ ובאמת לק"מ דפשיטא דהך תנאי לא עדיף מנתן לו בפי' נאמנות כבי תרי דאפילו עדים לא מהני ומ"מ אי אין עדים שנתן לו נאמנות אמרינן מיגו וכמו שחילק הש"ך לקמן סימן ע"א דמיגו בעיקר הנאמנות אמרינן א"כ כ"ש הכא בתנאי ואף דכתב ה"ה אח"כ דלא מהני מיגו דפרעתיך בפני פלוני ופלוני דנאמן להרמב"ם משום דמודה דלא קיים התנאי והש"ך פי' דהוי כמיגו במקום עדים התם שאני דהוי מיגו במקום התנאי וכהאי גוונא גם בנאמנות לא מהני מיגו כמבואר לקמן סימן ע"א והוי כמו עדים אבל כל שאין עדים על הנאמנות ועל התנאי דהוי מיגו בעיקר הנאמנות והתנאי לכ"ע מהני מיגו דאז לא הוי כעדים ומ"מ לא הקשה ה"ה זה על הראב"ד דיש לומר דסובר כבעל העיטור דאף מיגו בעיקר נאמנות לא אמרינן אבל לדידן דינו של הסמ"ע אמת:

ונלפע"ד להביא ראיה לדינו של הסמ"ע מהא דאיתא בש"ס בעובדא דאל תפרעני אלא באפי ראובן ושמעון דביקש אביי לומר באפי סהדי אמר ליה באפי סהדי פרעו ורבא דחה להכי קאמר באפי ראובן ושמעון כי היכי דלא לידחי'. ויש להבין מה ס"ד דאביי דבאפי סהדי אמר ליה דהא בהדיא קאמר באפי ראובן ושמעון דוקא ואם נפשך לומר דלא ניחא ליה לאביי סברת הרי"ף דהוי כפסל שאר עדים מ"מ לא הוי ליה לפטרו מטעם באפי סהדי קאמר ליה