תפארת יעקב חושן משפט חלק א שיא

דמגילתא לפי שאי אפשר לצמצם א"כ בזה כשיניח חלק בוודאי לא יועיל אך מהך דפרק גט פשוט יש ראיה לכאורה. אבל באמת גם בזה יש ליישב דאם יניח חלק באמת יכיר זה הכתב וידע שהוא מה שחתם עצמו חלק ונהי שלא יאומן בזה דאנו דנין כאילו יש בו נאמנות מאחר שהוא חלק מ"מ יוכל להשביע אותו משא"כ כשיכתוב עליו מאי דבעי לא יכיר וישכח שחתם כמו שתירץ בעה"ת ויטעון לא חתמתי ואף שבועה לא יצטרך ומ"מ נראה עיקר כהע"ש ובתומים האריך דאם כתב עליו קודם בואו לב"ד לכ"ע מהני ואין דבריו נראין לפע"ד ודו"ק (יא) אלא לקיים הענין עש"ך דגובה משעבדי כדלעיל סימן מ'. ויש להבין מאי קמש"ל המחבר כיון דגובה משעבדי פשיטא שאינו יכול לטעון פרעתי דאל"כ פשיטא דלא גבי לקוחות גם להמחבר הא בהא תליא. ונראה דכוונת המחבר לאשמעינן אפילו באופן דלא גבי משעבדי כגון באין בו אחריות או דלא נכתב בנוסח שטר לגבות מ"מ הואיל דחזינן דהחתים עדים בכיוון הוי כמו נאמנות דלא יוכל לטעון פרעתי ונראה דזהו כוונת המחבר בסמוך בדין פנקס דהקשו הא בלא"ה הוי שטר בע"א ולפי הנ"ל ניחא אף דלא נכתב כלל בנוסח שטר מ"מ כיון דחזינן דהחתימו בכיוון ע"א וחתמו שניהם ג"כ ברור דהיה הכוונה שלא יוכל לטעון פרעתי והוי כמו נאמנות ומיושב קושית הש"ך ס"ק ב' כנ"ל:

(יב) הואיל ומודים. הש"ך הקשה למ"ד דטענינן ליתמי מילתא דלא שכיח למה לא נטעון להם פרוע ת"ז במיגו דמזוייף כמו שאם היה אביהם חי היה נאמן בזה ובתומים הוסיף להקשות מדברי התוספות ריש גיטין ובאמת דיבר בכוונת התוספות דוודאי מדלא כתבו התוס' דיש לחוש שיכתוב בשטר ת"ז ש"מ דגם בזה נטעון להם פרוע במיגו דמזוייף ומה שהקשה מהר"ם דמה נ"מ בדין זה אי טענינן להו מזוייף או לא סוף סוף טענינן להו פרוע ומתוך כך ביקש לפרש כוונת התוספות דנ"מ בתוך זמן. אבל באמת לק"מ דוודאי הנפקותא הוא במכר ומתנה דלא שייך טענת פרעון ואי דא"כ לא שבקת חי' דיעשה שטר מכר זה באמת הקשו התוספות מיד רק דס"ד דזה לא חיישינן כיון דכ"כ אית ליה קלא עד שאפילו המוכר שדהו בעדים גובה משעבדי א"כ ס"ד דלא חיישינן כ"כ שיעשה שטר בזייוף כיון שזה לא יהא לו קול ועל זה כתבו התוס' דמ"מ כיון דלא טענינן יעשה שטר מזוייף מכר או מתנה גם בלא"ה נראה לפע"ד בהלואה גופא יש נ"מ לפי מה דקיימא לן סימן פ"ה דאינו יכול לטעון מזוייף ואפילו בטענת אילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממנו רק פרוע ולפי זה יש נ"מ אם היורשין מוציאין עליו שטר חוב והוא מוציא עליהם שטר חוב זמנו מאוחר לזמן פרעון של השטר שביד היורשין ולפי זה אי לא טענינן ליתמי מזוייף רק פרוע אלמא דטפי יכול להיות שפרע משזייף א"כ מצי למיטען אילו הייתי חייב לך דמה בכך דיכול להיות שהשטר שלי פרוע מ"מ גם שטר שבידכם פרוע דהיאך לוה ממני כשהייתי חייב לו ואין לומר דמחמת הך טענה נאמר ששטרו מזוייף הא ליתא דטפי יש לומר דשטרם פרוע דהא חזינן דטענינן להו פרוע ולא מזוייף ש"מ דטפי יש לנו לומר על שטר שהוא פרוע משנאמר מזוייף משא"כ אי טענינן ליתמי מזוייף א"כ בלי הך טענה אין שטרו כלום כל שאינו מקיימו אם כן חייב הוא לשלם שהרי אין לו שום טענה אילו הייתי חייב לך דטוענין מזוייף כל שלא נתקיים ושפיר יש נ"מ ועל זה הקשו התוספות ממכר ומתנה ודו"ק. אך מ"מ עם כל זה נראה לפע"ד שאין כאן קושיא על המחבר והוא לפי שאני אומר שלא אמרו דטענינן ליתמי מה דהוי אביהן מצי למיטען ואפי' במילתא דלא שכיח רק אם האב היה נאמן באמת לפטור עצמו לגמרי משא"כ בזה דמיגו במקום חזקה גופא מבעי לן בב"ב ונשאר בתיקו אי מהני ואמרינן קולא לנתבע ואי תפס לא מפקינן א"כ האב גופא לא היה נאמן בטענה זו לגמרי והוי הדבר בספק א"כ ניקום אנן ונטעון ליתמי כיון שהאב אינו טוען זהו לכ"ע דלא טענינן והתוספות ריש גיטין לטעמייהו דסבירי להו ב"ב ד"ה בעיקר חזקה לית בה ספיקא כמו שכתבתי לקמן סימן ע"ח אבל המחבר דלא מחלק בזה שפיר פסק כאן דהואיל ומודים שהוא כת"י חייבין לשלם. ועל דרך זה יש לומר בכוונת התוספות הנ"ל בפשיטות דנ"מ יש אם היורשים יש להם שטר חוב מקויים עליו והוא מוציא עליהם שטר חוב שאינו מקויים באופן דלא שייך אילו הייתי חייב לך כלל והשתא אם נטעון מזוייף הם פטורים והוא חייב לשלם להם משא"כ אם לא נטעון רק פרוע במיגו דמזוייף אם שטרו הוא ת"ז א"כ הוי מיגו במקום חזקה וקולא לנתבע ואין יכולין להוציא דהפוכי מטרתא למה לי כיון דלפי דבריו גם שטר שלו אמת ודו"ק:

ע (א) אסור להלוות בלי עדים והקשו על זה דמה מועיל בעדים הא יכול לטעון פרעתי לפי מה דקיימא לן המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים ובתומים ביקש ליישב דלא חיישינן רק שישכח ויטעון ספק ובהלואה יפטר משא"כ בפרעון ולכאורה יש סעד לדבריו ממה דפריך פרק כל הנשבעין וליתוב לי' בעדים ומשני טריחא ליה מילתא וקשה הא בהכרח צריך ליתן לו בעדים דאל"כ עובר על לפני עור שיתבענו פעם שנית וישבע ויטול וליכא למימר כיון דצריך שבוע' דהשתא נמי חייב לישבע היסת וחומר שבועת שקר שוה בשניהם גם אין לחלק דלא יגזול מחבירו רק בהלואה חיישינן דלא ישלם דהא כיון דחשוד על השבועה פשיטא דחשוד לגזול ולפי הנ"ל ניחא דכל החשש הוא דישכח ויטעון ספק ובשכיר לא ישבע ויטול כשיטעון ספק אמנם גוף דברי הרב הנ"ל לא נהירין דמוכח בירושלמי פרק שבועת הדיינין דרב סובר איני יודע אם נתחייבתי חייב ע"ש. ועוד היאך שייך גורם קללה לעצמו דזהו אם חבירו כופר כמו שפירש"י שם אבל אם אומר ספק למה יקללוהו הא נראין הדברים דהאמת אתו הרי דחייב לצאת ידי שמים ואיכא מ"ד אפילו בדיני אדם גם לשון הפסוק תאלמנה שפתי שקר הדוברים על צדיק עתק מורה בבירור דאומר עליו שהוא משקר משא"כ בספק אינו דובר עליו עתק כלל שהרי מודה שאפשר שאינו יודע גם אח"כ בעובדא דרבינא דקאמר גורם קללה מבואר דישכח לגמרי ע"ש. לכן נראה פשוט דוודאי יש חילוק בין שכחה שישכח אדם דבר שעשה ויחשוב שלא עשה והוא שדבר זה נפל ממחשבתו וזהו ענין השכחה שהאדם שוכח מה שעשה או מה שצריך לעשות אבל לא חיישינן שישכח אדם לגמרי ויחשוב בדבר שלא עשה מעולם שעשה ויהא זה אצלו בירור גמור ולא ספק בזה לא יתכן השכחה וזהו החשש כאן דאם ילונו שלא בעדים ישכח המעשה הלואה ויחשוב באמת שלא עשה כי יפול ממחשבתו משא"כ בפרעון לא שייך לומר שיחשוב בירור גמור שעשה מעשה הפרעון מה שלא עשה מעולם בזה לא יתכן השכחה ולשמא ישקר בכיוון לא חיישינן כל שמוחזק לו לנאמן. ומה שהקשינו משכיר יש ליישב דוודאי בו ביום לא חיישינן שישכח השכיר הפרעון כמו שכתבו התוספות ב"ב ד"ה בד"ה ובא בזמנו דמהאי טעמא אינו נאמן ביומא דמשלם במיגו דפרעתיך עתה דאינו מעיז דרגיל לומר פרעתיך אתמול ושכחת ולא פרעתיך היום ושכחת דלא שכיח השכחה ע"ש. והכא נמי בשכיר אין החשש רק בו ביום דלמחר עבר זמנו לא ישבע ויטול משא"כ בהלואה ומה שדקדקו שכתב המחבר אפי' לת"ח לק"מ דוודאי בת"ח יש מעלה וחסרון חסרון שהוא טרוד גדול ומצוי השכחה אצלו ומעלה שהוא מדקדק ומכוון שלא יגזול חבירו יותר מסתם אדם וזהו כוונת השואל בש"ס אפילו אנא והיינו דהיה חושב מצד שידקדק שלא יגזול והשיבו דמצד אח' יש בו גריעותא דטריד אבל בכללות אפשר דבת"ח אין לחוש כ"כ כמו בע"ה וזה שכתב אפי' ת"ח:

(ב) אין צריך לפרעו בעדים. כבר הסכימו כל הפוסקים כלישנא בתרא דרב אסי וכר"פ דפסיק הלכתא הכי וכ"כ התוספות בשם ר"ת פרק שבועת הדיינין אלא דבפרק השותפין ד"ה ע"ב כתבו התוספות