תפארת יעקב חושן משפט חלק א לא

רק מפני שבעל דין עומד וצווח חייב פלגא וכיון שנתפשר לא איכפת לן וא"כ יש לומר דכוונת הש"ס כך דלמ"ד קנסא קשה דהי' מודה ואפילו אי נימא כמ"ד ממונא קשה דהי' מעריקו כנ"ל:

(ח) דפשרה צריכה קנין. כתב נ"י ריש סנהדרין אהא דאמרינן והאי דקאמר תרי כי היכי דליהוי עלי' סהדי וז"ל וכתבו המפרשים ז"ל עלה מהא שמעינן דפשרנים יכולין להיות עדים וה"ה לדייני' והנה אם נפרש דבריו דכוונתו אף דבדין אין [עד נעשה דיין בפשרה עד נעשה פשרן והוא תמוה דהכא שאני דהכוונה אחר שנעשה פשרן ועשה פשרה נאמן לומר כך וכך היתה פשרה ובכהאי גוונא אף בדין נאמן הדיין לאמר לזה זכיתי וכו' וצריך לומר דכוונת הנ"י כך מהא שמעי' דהפשרנים יכולין להיות עדים אח"כ והיינו כדאמרינן בגמרא דלאחר הפשרה נאמן לומר כיצד היתה וכמו שכתב הש"ך דהפשרנים נאמנין שהיה קנין ועל זה קאמר וה"ה לדיינים שאף דיינים לא פשרנים יכולין להיות עדים בכהאי גוונא ולא אמרינן בזה אין עד נעשה דיין ולפי זה מוכח מהנ"י דלא כמו שכתב מהר"א ששון בתשובה סי' ע"א דאם הבעלי דינים מכחישין לדיינים בעלי דינים נאמנין כי מהנ"י הנ"ל מוכח להיפך ודו"ק:

(ט') דדוקא בשנים דין זה צריך בירור ודקדוק היטב כי נראה לפע"ד שהאחרונים ז"ל לא כיוונו יפה בכאן בפירוש דברי הרמב"ם כמו שאבאר והנה זה לשון הרמב"ם פכ"ב מהלכות סנהדרין יפה כח פשרה מכח דין ששני הדיוטות שדנו אין דיניהם דין ואם עשו פשרה וקנו מידו אינו יכול לחזור ופי' בכ"מ וב"י דסובר הרמב"ם כרשב"ג בברייתא דפשרה בשנים ובגמרא לא קאמר ה"ה חד אלא לדחויי' בעלמא אבל פשטות דברי רשב"ג אינו כן רק שנים דוקא ועל זה תמה למה פסק כרשב"ג ולא כחכמים והאחרונים ז"ל טענו עליו דוודאי הרמב"ם ז"ל פוסק כחכמים רק משום דין דאפילו בשנים לא מהני ולפע"ד דבריהם תמוהים דמלבד מה שנראה להדיא מדברי הרמב"ם שהזכיר מימרא דרשב"ג כצורתה ואם כחכמים היה לו להזכיר מילתא דחכמים בפשיטות דדין בשלשה ופשרה ביחיד אבל בלא"ה כיון דבגמרא ס"ד דתלתא תנאי בפשרה עד דאתי ר' שלמי' ופי' דלאו דוקא שנים אלא חד א"כ האיך השמיט הרמב"ם אוקימתא זו מה שנתחדש בש"ס לרשב"ג אפילו חד נמי וליכא למימר משום דבלא"ה הקשה בכ"מ למה לא פסק כחכמים לזה סבירא להו כיון דהך לא נזכר בגמרא רק לרשב"ג א"כ כיון דחכמים קאמרי בהדיא ביחיד ובוודאי קיימא לן כוותייהו לא חש הרמב"ם להזכיר מה שנתחדש לרשב"ג כיון שאין נ"מ בדינו הא וודאי ליתא כמו שאבאר לקמן בס"ד דלולי מה שתירץ רב שלמי' דגם רשב"ג מודה ביחיד היה בדין לפסוק כרשב"ג ולא כחכמים כמו שאבאר שכן מוכח להדיא ברא"ש ובע"כ דהרמב"ם בכוונה לא הזכיר תירוץ ר' שלמי' להורות דרשב"ג בדוקא נקט שנים והלכה כוותיה ולפי זה מה שתמה הב"י אינו תמוה דהוצרך לפסוק כרשב"ג כל שאין הלכה כר' שלמי' אך הא קשיא לפירוש ב"י כיון דר' שלמי' קאמר דרשב"ג מודה ביחיד ובגמרא לא נדחו דבריו מנין נדע אשר לא ידעו ולאמר דתלתא תנאי בפשרה:

אבל לפענ"ד נרא' בכוונת הרמב"ם בפשיטות ולק"מ כמו שאבאר דיש להבין לרב אשי דקאמר התם ש"מ פשרה אינה צריכה קנין דאל"כ למ"ד תלתא בתרי ובקנין סגי והלכתא פשרה צריכה קנין ע"כ. ואשתומם על המראה דנראה דההכרח שהכריח רב אשי באמת מוכח ולא נדחו דבריו א"כ האיך קאמר מיד תוך כדי דיבור דהלכה צריכה קנין ובאמת קשה קושית רב אשי והנה התוספות שם נראה שהרגישו בזה דכתבו משום דהוי כמו קנין בטעות אבל אכתי קשה אם היה דעת בעלי הש"ס לומר דלא כרב אשי היה מהראוי לדחות בפירוש ההכרח שלו ואח"כ להפך ההלכה כמו בכל הש"ס דקאמר ולא היא וכהאי גוונא הקשו התוספות גופא שם כדקאמר לימא כתנאי וז"ל תימה דהוי להו למימר לשמואל וודאי תנאי לר' אבהו מי לימא תנאי כדרך כל הש"ס ובאמת התם אינו קושיא דלשמואל יש מקום לומר דהכל לכתחילה דאז בעי ג' אבל לר' אבהו דמיירי בדיעבד ע"כ תנאי הוא) וא"כ הכא נמי יש לתמוה האיך שביק מילתא דרב אשי שהכריח בהכרח וקאמר הלכתא להיפך ולא דחה ההכרח של רב אשי:

ועוד קשה לי קושיא עצומה ותמהני שלא הרגישו בה האחרונים ז"ל דהא התוספות שם בד"ה יפה הקשו וא"ת במה יפה הא כח דין נמי דומיא דפשרה שהיה מדעת שניהם נמי מהני ותירצו דמיירי כגון דאמרי דון לנו כמו שרגילין לעשות דין וכן בפשרה עשו לנו פשרה כמו שרגילין לעשות פשרה ע"כ ולפי זה ממילא אי פשרה צריכה קנין ע"כ שהיה הקנין שיעשה פשרה כמו שרגילין לעשות פשרה והשתא תקשי מה זה הכרח שהכריח רב אשי דפשרה אינה צריכה קנין דאי צריכה בתלתא בתרי ובקנין סגי ע"ש פירש"י וקשה מנא לן לעולם פשרה צריכה קנין ומ"מ שפיר נחלקו אי עיקר הפשרה בשנים או בשלשה כגון שקבלו עליהם בקנין שיעשו פשרה כמו שרגילין לעשות פשרה דלמ"ד בשנים סגי בב' ולמ"ד בג' לא מהני רק בג' דעת רשב"ג דהא' בהכי איירי פלוגתא דרשב"ג ורבנן דלעיל והכי נמי פליג בהא ולא מוכח מידי והוא תמוה לכאורה תו קשה הא דקאמר תלתא תנאי בפשרה מאי נפקא מינה כיון דחכמים סברי פשרה ביחיד והלכה כחכמים מה בכך אי תלתא תנאי בפשרה או לא גם קשה במה שכתבו התוס' לשמואל דאמר שנים משום ב"ד חצוף ולא קאמר כדמסיק כי היכי דלהוי עליה סהדי ועיין מהרש"א שם ודברי הרשב"א שהבי' ב"י סי' זה צ"ע שהקש' כיון דפשרה צריכה קנין במה יפה כחה הא דין נמי וע"ש מה שתי' קשה במה נפשך אי לא סבירא ליה תירוץ התוס' אדמקשה בקנין הא בלי קנין ג"כ קשה דסוף סוף בעינן דעת בעלי דינים ואי סובר כתירוץ התוס' גם בקנין לק"מ וצ"ע]:

ועל כל אלה נראה לפע"ד דכך הפי' בסוגי' והוא דהמקשה פריך לימא תלתא תנאי בפשרה כוונתו כך והוא דבריש פרק קמא דסנהדרין נחלקו ת"ק ור"א ור"ע בהא דזאב וארי ודוב והנחש מיתתן בעשרים ושלשה ר"א אומר כל הקודם להורגן זכה ר"ע אומר מיתתן בכ"ג ופריך בגמרא ר"ע היינו ת"ק ומשני איכא בינייהו נחש דלר"ע נחש אינו בכ"ג ופסק הרמב"ם בזאב וארי ודוב כת"ק ובנחש כר"א וכתב בכ"מ הטעם משום דבנחש הוי להו ר"ע ור"א תרי לגבי ת"ק ובשאר הוי להו ת"ק ור"ע תרי לגבי ר"א והשתא הכא נמי מבעי ליה אי תלתא תנאי בפשרה הוי להו רשב"ג וחכמים תרי לגבי ר"מ ור"מ ורשב"ג תרי לגבי חכמים א"כ לא נשאר רק בשנים דבזה גם לחכמים מהני והוי להו תרי לגבי ר"מ או נימא דגם לרשב"ג ביחיד א"כ כן הלכה דהוי להו תרי לגבי ר"מ ואמנם דבר זה תלוי אי נימא שיש הפרש בפשרה ג"כ כמו בדין בין רב למעט דברב יוצא הפשרה לאמיתה א"כ פשיטא שאין להוציא דברי רשב"ג מפשטן דב' בעינן משא"כ אם נאמר דלמ"ד בג' עיקר הטעם דאז אינן יכולין לחזור מאחר שהם ב"ד וכן כתב במרדכי בשם הרמב"ן הביאו ב"י וחלק בזה דכל שראויין לדון והם ב"ד אף שעשו פשרה אינן יכולין לחזור משא"כ פחות מג' יכולין לחזור בהם כיון שאינם ב"ד ולפי זה ממילא כל דלא בעינן ג' ממילא אפילו בחד סגי דמ"ש הא תרי אינם ב"ד כמו ג' לזה דחק לאוקמא מילתא דרשב"ג דאפילו בחד סגי ועל זה בא רב אשי ואמר כי לפי דעתו דליכא תלתא תנאי בפשרה והיינו דעיקר המחלוקת דבעינן שיהא ב"ד אבל בלא"ה יכולין לחזור א"כ יהא מוכח דפשרה אינה צריכה קנין דאי' צריכה למה לי תלתא הא בתרי בקנין ג"כ אינו יכול לחזור והשתא לא שייך לומר בקנין כמו שרגילין לעשות פשרה דזה לא שייך רק אם יש הפרש בעצם הפשרה בין רב למעט משא"כ כיון דכל הטעם כיון דהם ב"ד שלא יוכלו לחזור א"כ בקנין דלא שייך זה ממילא אף שנים רגילין לעשות פשרה שהרי יודעין לפשר כמו בג' והם קבלו בקנין שלא יוכלו לחזור ולפי זה מוכח דאינה צריכה קנין ועל זה מסיק רב אשי גופא דהלכה אינה כן רק צריכה קנין א"כ ע"כ באמת דיש הפרש בפשרה בין רב למעט דהם בקיאין טפי וטובים השנים מן האחד ולפי זה ממילא תלתא תנאי בפשרה ולא מוכח דפשרה אינה צריכה קנין דמיירי בקנין כמו שרגילין ועל זה פליגי דשנים בקנין וזה סובר דאף יחיד בקי בפשרה והשתא אתי שפיר פסק הרמב"ם שכתב ג"כ יפה כח פשרה מכח דין ולפי זה ע"כ דמיירי ג"כ בקנין כמו שרגילין דאל"כ יקשה עליו קושית התוס' הנ"ל לזה שפיר פסק הרמב"ם דבעינן ב' כיון דלפי המסקנא הלכה תלתא תנאי בפשרה וממילא הלכה כרשב"ג כמו שהוכחתי מפ"ק דסנהדרין ותרי בקיאי ולא חד הילכך לא מהני הקנין ולפי זה דוקא בקנין כי האי גוונא לא מהני ביחיד אבל בקנין סתם שקיבל בפי' יחיד לפשרה פשיטא דאינו יכול לחזור אפילו להרמב"ם וע"כ לא מיירי רק בקנין כמו שרגילין ומשום דהלכה כרשב"ג וזה ברור. והמעיין ברא"ש פ"ק דסנהדרין יראה שכתב דהלכה כחכמים וכרשב"ג דקאמר בגמרא תרי אפילו חד נמי הרי להדיא דלולי מה שאמרו בגמרא לרשב"ג אפילו חד נמי היה בדין לפסוק בתרי והיינו כמו שכתבתי מההיא דנחש ולפי זה כיון דלהרמב"ם נדחה באמת הך אוקימתא ותלתא תנאי בפשרה פסק כרשב"ג וכל זה ברור ולק"מ מכל הקושיות ועיין תומים מה שביקש ליישב דברי הרמב"ם ותורף דבריו דר"א ברי' דרבא בא לפרש לשיטתו דשנים שדנו דיניהם דין לכך בא לפרש דברי רשב"ג כשיטתו דלא ניהוי רשב"ג ור"מ בחדא שיטה דאין דיניהם דין משא"כ לדידן אתי שפיר דברי רשב"ג כפשטיה ע"ש ודבריו תמוהין ונעלם ממנו הברייתא במקומו דבהדיא קאמר רשב"ג שנים שדנו אין דיניהם דין ובגמרא פריך מיניה לשמואל ומתרץ דרבנן פליגי ופליגי דר' אבהו ולפי זה ליתא לדבריו ותימה על הרב הנ"ל שלא השגיח בדברי רשב"ג ונעלם ממנו גוף הסוגיא והעיקר בכוונת הרמב"ם כמו שכתבתי ולפי זה קנין סתם שקיבל יחיד לכ"ע בחד סגי אבל בקנין כמו שרגילין לעשות פשרה לא מהני רק בב' וכן עיקר לדינא ומה שכתב הרב בהג"ה עיקר כוונתו לאחד משאר דרכי