תפארת יעקב חושן משפט חלק א שט

המקיימין או הב"ד כדי שיוציאו קול ומ"ש דעדי מסירה צריכין לקרות לפי שגובה משועבדים ואף זה יגבה והם מוכרחין לקרותו להוציא קול וע"כ משום דקשיא לי' להש"ך דאם כך כוונת הבעה"ת אם כן ע"כ דהתירוץ משעת כתיבה שיעבד נפשי' הוא דבשביל כך לא מהני קול בתר הכי א"כ מאי קשיא לי' לבעה"ת הא לא מהני קול בתר הכי לזה הוכרח לתרץ דהתירוץ היינו הך דברי בעה"ת דלא כרשב"ם ולפי הנ"ל לק"מ דהש"ס מיירי מדין לקוחות ושפיר משני אבל בעה"ת לענין פרעתי קאמר דהוא מטעם שכחה לא מהני תירוץ זה כלום ולק"מ ולפי זה אין ראיה לדינו של הש"ך דאם קראוהו ג"כ נאמן ומ"מ להרמב"ן בלא"ה נאמן ודו"ק:

(ו) ואם כפר ואמר שאינו כתב ידו עש"ך שהקשה על הרב דכאן סתם כהמחבר ולקמן סימן פ"ב הביא דעת רשב"א דבאינו כתב ידי לא הוחזק כפרן רק באומר לא לויתי ולא הכריע ועיין תומים מה שכתב ליישב ולא ידענא מאי קאמר דמ"מ גם גבי שטר היה לו לטעון האמת פרוע במה נפשך אם יקיים פשיטא שלא יהא נאמן מזוייף ואם לא יקיים הרי יאומן במיגו דמזוייף ויש מקום ליישב דברי הרב באופן אחר דהרשב"א נתן טעם דאומר קיים שטרך ואח"כ תדון עמי ויש להבין מ"מ מה לו לטעון כן ולהטריח בקיום ישיב מיד פרוע וממילא הב"ד יצוו לקיימו שלא יאומן במיגו לכן נראה דהטעם הוא דבאמת יש לומר דוודאי חזקה דשטרך בידי מאי בעי בתוקפה דלא פרעו ולא היה נאמן אפילו להשביע רק דיש מקום לומר דבאמת פרעו והחזיר לו השטר ואז לא דקדק אם היה שטר שהחזיר לו שטר האמת או שטר אחר שזייף החזיר לו לכך עכשיו באמת חשב דהוא מזוייף כי יודע דאז פרעו ולקח שטרו ואח"כ כשקיימו אומר באמת פרוע ואז החזיר לו שטר מזוייף ואף שאינו נאמן בזה לפטור ממון אבל להשביע מהני זה והשתא הרשב"א דסובר דגם בכתב יד אינו נאמן לומר פרעתי וכל דינו של הרשב"א הוא להשביע א"כ שפיר מהני כמו בשטר להשביע לפי סברא הנ"ל אבל המחבר דכוונתו כאן לפטור ממון בטענת פרעתי אח"כ וכל הסברא דלא חשש להניחו בידו כיון שאינו גובה לקוחות א"כ כשטען מעיקרא מזוייף אינו יכול לומר פרעתי דאי הכוונה דמזוייף הוא ולא לוה הרי הוחזק כפרן ואי הכוונה כנ"ל אינו נאמן דהא לא שייך הסברא דאינו חושש להניחו דהא לפי דבריו באמת חשש להניחו רק שאומר מזוייף החזיר לו וכמו שאינו נאמן בשטר לממון כמו כן כתב יד ולא נשתנה דין כתב יד רק מחמת הסברא דלא חשש להניחו וזה שאמר מזוייף אזדא סברא זו ולפי זה ממילא גם להשביע אינו נאמן דהיאך יאמר שכוונתי כך דהא בזה קלקל טענתו שיצטרך לשלם בקיום משא"כ בשטר לכך הוחזק כפרן דבאמ' שיקר בטענת מזוייף ומ"מ בגוף הדין נראה יותר כמו שכתב הש"ך דכאן לא היה כוונת המחבר לזה כלל ולא בא לאשמועינן רק דהוחזק כפרן בכתב יד והוא באופן המועיל לכל חד כדינו:

אמנם בגוף הדין של הרשב"א נראה לפע"ד להוכיח מדברי התוספות כתובות דף י"ח ע"ב דלא כהרשב"א אלא דבטענת מזוייף בלחוד הוי כאומר לא פרעתי והוחזק כפרן כמו שאבאר דהם הקשו במשנה דקתני בסיפא דאם כת"י יוצא ממקום אחר אינן נאמנין דלהימני' במיגו דפרוע ותרצו חדא מיגו במקום עדים ועוד כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ועוד מיגו בי תרי לא אמרינן. וכל משכיל ישתומם דאח"כ ללישנא קמא דרמב"ח דמחמת נפשות נאמנים גם בסיפא הקשו דלהימני' מחמת ממון בסיפא במיגו דנפשות כמו דנאמן ברישא מחמת ממון במיגו ללישנא קמא ותרצו חדא דאונס נפשות לא שכיח ועוד דהוי מיגו בי תרי והשתא תקשי מה בקשו בהך תירוץ דאונס נפשות לא שכיח דהא תירוץ זה אינו מתקיים להך קושיא דנאמנין במיגו דפרוע כמו שהקשו קודם ובהכרח לא ימלט רק בהך תירוץ דמיגו בי הרי לא אמרינן א"כ מה צורך לתירוץ זה כיון דבהכרח אנו צריכין לומר תירוץ השני ואין לומר דכוונת התוספ' דאף דבעלמא לא אמרינן מיגו בי תרי היינו מטענה זו לטענה אחרת ממש מאנוסים לפרוע אבל אם טענה זו היא ממש טענה הראשונה רק בחילוף ממון לנפשות בזה יש מקום לומר דאמרינן מיגו דבי תרי לכך תרצו דאונס נפשות לא שכיח דא"כ הוי להו להקדים הך תירוץ דבי תרי לא אמרינן מיגו ולתרץ עוד דאפילו אי נימא דהכא הוי מיגו מ"מ לא שכיח והיאך יכתבו תירוץ היותר נכון קודם עד שבשביל זה דלא ניחא להו תירוץ זה הוצרכו לתרץ עוד מה שכל כוונתם להמלט מתירוץ זה בקושיא זו] דהנך ב' תירוצים הראשונים שתירצו במשנה פשיטא דלא שייך ללישנא קמא ומהאי טעמא לא תירצו התוספות ללישנא קמא הנך ב' תירוצים גם קשה בתוספות במשנה דתרצו ג' תירוצים ותירוץ השלישי דמיגו בי תרי לא אמרינן וקשה למה להו ב' תירוצים הראשוני' הוא להנך תירוצי' לא יתכן רק ללישנא קמא דרמב"ח דאמרינן בשטר כיון שהגיד ואנן סהדי דאינם אנוסים אבל ללישנא קמא דלא אמרינן זה בשטר פשיטא דלא שייך תירוצים הללו ומהאי טעמא לא תירצו התוספות אח"כ בקושיא ללישנא קמא ב' תירוצים הללו משום דלהך לישנא לא שייך זה ותירוץ לא שכיח ג"כ לא שייך להך קושיא דפרוע ולא ימלט רק מיגו דבי תרי לא אמרינן א"כ היאך תירצו הנך ב' תירוצים מה דעדיין לא יתכן רק בתירוץ השלישי וברור דכוונת התוספות דוודאי בש"ס ללשונות רמב"ח אין כאן קושיא כלל דמיגו דפרוע דהא הלוה טוען מזוייף ולא לויתי כאומר לא פרעתי דלא כהרשב"א הנ"ל אבל במשנה שפיר הקשו התוספות דמ"מ לא יתכן לאביי דסובר דלא אמרינן לא לויתי כאומר לא פרעתי רק אינהו אמרי אוזפי אינהו אמרי פרעי אם כן קשה לדידי' ועל זה תירצו התוספות דהוא באמת סובר כמסקנא דש"ס וא"כ יש כאן ג' תירוצים הנ"ל אבל בסמוך ללישנא קמא דרמב"ח אין כאן קושיא דפרוע כלל דסובר באמת כרבא רק הקושיא במיגו דנפשות ובזה שפיר יש לתרץ הנך ב' תירוצים או דלא שכיח או דלא אמרינן מיגו דבי תרי ודו"ק היטב ואין להקשות מ"מ גם במשנה מאי קשיא להו דהא יכול להיות דאומר לא לוויתי בפי' דהא ליתא דאטו בשופטני עסקינן דמה צורך לו לומר כך שלא יהיו העדים נאמנים ומאי איכפת ליה בטוען מזוייף בלבד] והרב בעל פ"י בחידושיו רצה להוכיח מדברי התוספות הנ"ל כהרשב"א ולפי מה שביארתי ההיפך מוכח כנ"ל וכן מוכח עוד מדברי התוספות שם דף י"ט בד"ה מודה שהקשו מאי טעמא לא מהימן במיגו דמזוייף ותירצו דירא לומר מזוייף פן יכחישוהו ויש להבין דהא מ"מ יתחייב לשלם אף בטוען עכשיו פרוע כל שיתקיים וצריך לומר משום העזה דהעדים יכחישוהו ולשיטת הרשב"א אין כאן העזה דהא לא הוחזק כפרן כלל דיכול לומר קיים שטרך היה כוונתו וע"כ דבמזוייף באמת הוחזק כפרן כנ"ל ודו"ק:

(ז) אם נתקיים בב"ד עש"ך מה שרצה ליישב דעת רב שרירא גאון והשיג על הב"י וכ"כ הב"ח והוסיף לומר דבעה"ת והטור לא ירדו לסוף דעת הגאון וכל יסודם דדוקא בשטר דעדים החתומים כמי שנחקרה בב"ד אם כן הקיום דרבנן לכך סגי משני שטרות ושני כתובות אבל בכתב יד דהקיום על ידי דימוי הוי קיום ממש מדאורייתא והנה בענין גוף הדין בקיום ע"י דימוי נראה דהוי דרבנן דהא קיימא לן דנאמן פרוע במיגו דמזויף וקשה מה מיגו הוא הא במזוייף אם יתקיים יפסל לעדות ולשבועה עכשיו דצריך לישבע היסת משא"כ בפרוע וע"כ כיון דוודאי מיירי דעדי השטר אינן קיימין דאי קיימין ואינם כאן פשיטא דליכא מיגו וע"כ דאינם קיימין רק שיתקיים ע"י דימוי ובזה כיון דאינו קיום גמור לא נפסל לעדות ולשבועה [ועמ"ש לעיל סימן ל"ז בזה] אמנם בגוף דברי הגאון אני תמה דפשיטא דדברי הב"י נכונים וברורים דמה זה שפירשו הב"ח והש"ך לחלק בין עדים לכת"י הואיל והקיום דאוריית' משא"כ שטר דהוי כמו שנחקרה בב"ד דמאי ענין זה דהוי כמי שנחקרה לזה אי הקיום דאורייתא שאם אתה אומר כן דגם מדאוריית' חיישינן לזיוף מה יועיל דהוי כמי שנחקרה דזהו אם באמת חתמו בו עדים הוי אז כהודה בב"ד אבל אנן אמרינן דהוא החתים עדים בעצמו וזהו פשיטא דאינו כמי שנחקרה ולא נאמר בש"ס זה דעדים החתומים כמי שנחקרה רק לענין חוזר ומגיד ואנוסים שלא נאמר דעיקר ההגדה אח"כ וכל שלא הגידו בפני ב"ד בעל פה יכולין לחזור ולהגיד ועל זה נאמר דהחתימה על השטר הוי כהגדה בב"ד אבל זהו אם ידוע שחתמו ומה שנמצא בתוספות ופוסקים שתלאו הך דקיום דרבנן בזה היינו דאם לא היה כמי שנחקרה ממילא היה צריך קיום בב"ד דאז הוי הגדה דידהו וכל שלא בא השטר לפני ב"ד ונתקיים לא מקרי הגדה אבל עיקר הטעם מה שאינו צריך קיום כלל מן התורה הוא משום דלא חשיד איניש לזיופי כמבואר בתוספות ופוסקים בכמה מקומות וממילא כיון שבוודאי חתמו הוי כמי שנחקרה ושוב אינן יכולין לחזור ולהגיד א"כ מה הפרש יש בין כתב יד לשטר סוף סוף מן התורה לא חשיד אינש לזיופי וזהו באמת כתב ידו ואם אינו כמי שנחקרה ס"ס כתב ידו הוא ולא שייך גבי' חוזר ומגיד דאל"כ אפילו קיום למה מהני הא חוזר בו קודם שנתקיים [או משום דגבי הודאת בעל דין ג"כ אמרינן דהוי כמי שנחקרה א"כ פשיטא דליתא לדברי הש"ך ודו"ק] וברור דבזה לא שייך חוזר ומגיד א"כ פשיטא דגם בזה לא צריך קיום רק מדרבנן ולפי זה נראה ברור דאפילו בדבר דמבואר להדיא דהוי דרבנן מועיל גם בכתב יד וזהו כוונת הב"י דאדרבא כיון דמדרבנן הוא מועיל קיום משני שטרות וכן כל דבר דהוי דרבנן:

(ח) וי"א דאינו יכול לטעון פרעתי על כתיבת ידו עש"ך שהאריך להכריע כדעת המחבר ובכל דבריו לא טען שום טענה נגד דעה ב' רק דכיון דנקט במשנה הני תרתי מלוה בעדים וכתב ידו משמע דחד דינא אית להו ולפע"ד אין זה כלום דלפי דבריו תקשי להך דעה דנאמן לומר פרעתי תינח לסברת הרמב"ן דהטעם לפי שאינו חושש להניחו בידו לפי שאינו גובה מן הלקוחות א"כ שפיר קתני במשנה דעל כתב ידו אינו גובה מן הלקוחות ומהאי טעמא נאמן לומר פרעתי אבל לסברת הרא"ש ובעה"ת והש"ך תפס דבריהם לעיקר דיכול לומר שכחתי שנתתי לך כתיבת ידי ולא תליא בגביית לקוחות א"כ היאך קתני במשנה דאינו גובה לקוחות והיינו