תפארת יעקב חושן משפט חלק א שח

בלבו לקחו לשם חובו ומהני כפי' אבל להרא"ש ורמב"ם לא אתי שפיר ועש"ך ס"ק י"א מ"ש בשם הב"ח:

(ב) אינו נאמן. ויש להבין תינח בעלמא כשטוען טענה גרועה אינו נאמן לחוב לאחרים אבל טענה כזו דהיא טענה נכונה למה לא יהא נאמן אבל באמת לק"מ דכאן נמי טענה גרועה הוא כיון שמכר לו השט"ח לאחר שמיטה א"כ הודה שהי' לו פרוזבול לכך שוב אינו נאמן לחזור בו כשהוא חב לאחרים ונידון מה שהקשה הש"ך דהא הוי חב לאחרים לעולם כיון שאינו משלם רק דמים שקיבל נלפע"ד דאה"נ דבכהאי גוונא לא מהימן רק בעלמא כל הנפקותא הוא אם נשתנה ענין הלוה ממה שהי' בשע' מכיר' לעכשיו או דלקחו בתוך זמן דהיה שוה פחות ועכשיו שוה יותר אבל אם לא נשתנה השטר בשום דבר לעולם אינו משלם רק דמים שקיבל דכמו שלקחו הוא כך הוא שיווי' של שטר וכך הפסידו דהא אינו ראוי למכירה רק סך זה הרי דדנין לפי אלמותו של לוה לפי אומד שלו אף שהוא היה גובה אחר טרחא הכל א"כ הכא דמיירי דמכרו לאחר זמן דבתוך זמן אין שמטה משמט א"כ מיד הם דנין עליו ואינו שוה רק דמים שנתן כנ"ל:

סט (א) גובה מנכסים בני חורין כתב ב"י בשם הריטב"א דיש פלוגתא אם כתב יד גובה ממתנת שכיב מרע דלהרי"ף ורמב"ם גובה דכירושה שווי' רבנן וכ"י גובה מן היורשין והרא"ה חולק דהוי כמתנת ברי ויש לי ספק בענין זה במתנת שכיב מרע במקצת בלי קנין רק בתורת מתנת שכיב מרע דאם עמד חוזר ואם מת זכה כדלקמן סימן רנ"ג אי נימא דלמ"ד דכירושה דמי וכתב יד גובה א"כ מאי אולמי האי יורש מהאי והוא והיורשין מחוייבין שניהם לסלק החוב לפי ערך כמו שטר היוצא על היורשין או דבכהאי גוונא כ"ע מודו דהחוב נפרע מן היורשין ולא מן המקבל מתנה ונראה לי דלכ"ע גובה מן היורשין דוודאי יש להבין להרי"ף והרמב"ם כיון דהך דעשאו כירושה הוא למעליותא כדי שלא תטרף דעתו ולא לגריעותא וצריך לומר דלענין ב"ח לא שייך כדי שלא תטרף דעתו דוודאי ניחא ליה טפי דלא ליהוי לוה רשע ולא ליתן נכסיו לאחר לכך גבי ב"מ דעתו שיגבה ואם הוא לא היה דעתו לזה באיש כזה שרוצה לעשות רשעות להיות לוה רשע לא תקנו רבנן וזהו במתנת שכיב מרע של כל החוב אבל במקצתו גם בזה שייך שלא תטרף דעתו שרצה ליתן לזה סך כך וכך והחוב יפרע מנכסיו שנשארו ולא לגבות מזה דמי החוב כיון שנשאר לו נכסיו שיש בהם כדי ליפרע החוב כנ"ל:

(ב) וחתם למטה עש"ך בשם ריב"ם דדוקא חתימה למטה בשורה שניה אבל לא באותה שורה משמע מדברי הש"ך דמחלוקת זו היא אפילו מתחיל השטר באמצע לא בראש הנייר מלמעלה דאל"כ היה לו להעמיד עצמו אח"כ גבי הא דאמר דבראש המגילה פסול דאפילו החתימה באמצע שורה פסול ולהתוספות והרא"ש כשר וברור דהש"ך הבין דדינו של ריב"ם הוא לעולם אפילו אינו בראש המגילה צריך החתימה תחת השורה של החוב לא באותה שורה ואף דבריב"ם גופא נזכר דבר זה בראש המגילה מ"מ פשיטא דסובר ריב"ם שאין חילוק שהרי כתב דלכך פסול דלשון המשנה הוציא עליו כתב ידו משמע דוקא כעין חתימת העדים ואי נימא דכל שאינו בראש המגילה מודה א"כ מתניתן פשיטא דאינו בראש המגילה וע"כ דלא מחלק ולפי זה בטלו דברי התומים ס"ק א' מה שהשיג על הש"ך ודו"ק:

(ג) אפילו לא כתב שמו. זהו דעת הרמב"ן והקשו עליו למה לא יהא נאמן לומר לטופס כתבתי להחתים אחר שרצה ללות ואתה לא הלוית לו ואתה תובע ממני ועוד סופר שכותב השטרות מה יעשה בכתיבת כתב יד יתבעו ממנו כיון שהוא כתב ידו ואם נאמר דסופר שאני א"כ מהיכי תיתי נחייב אחר וכי לא יכול להיו' שהוא כתבו במקום סופר לכן נרא' דכוונת הרמב"ן בפשיטות דוודאי כל כתב יד שנכתב להחתים בו הלוה בשמו נכתב בלשון אני הבא על החתום או אני החתום מטה כמו שכתב הטור להדיא אבל כאן דכתב אני לויתי מפלוני או אני מודה שלויתי מפלוני ולא כתב החתום מטה זהו מורה בבירור דהוא עצמו הלוה וזה ברור:

(ד) ולא מן הלקוחות כתב הסמ"ע משום דלית לי' קלא וגם חיישינן לקנוניא ותמה הש"ך ס"ק ו' דמאי קנוניא שייך והאחרונים תמהו על הש"ך וכמעט חשבוהו לטועה בכוונת הסמ"ע דכוונתו פשוט דלכך אינו גובה מן הלקוחות דנאמן לומר פרוע ואפילו אינו אומר ומודה דלא נפרע אינו נאמן לחוב לאחרים משום קנוניא וזה מבואר בכמה מקומות דחב לאחרים אינו נאמן ע"כ. ואני תמה להיפך דהא דברי הש"ך נכונים וברורים דהא בכל שטר גובה מן הלקוחות אף דאומר דנפרע וע"כ משום דחזקה מורה מצד עצמה שלא נפרע וקשה למה לא נימא כן בכתב יד וע"כ משום דלא גבי מלקוחות אינו חושש להניחו כמו שכתב הרמב"ן להדיא א"כ היאך אתה אומר דלכך לא גבי מן הלקוחות הואיל ונאמן פרעתי הלא הא בהא תליא ובהכרח אתה צריך להמציא טעם אחר בלקוחות דלא תליא בטענת פרעון והיינו משום דלימא לי' קלא ומהאי טעמא נאמן לומר פרעתי א"כ קשה על הסמ"ע שנתן טעם לגבות לקוחות משום קנוניא ומזה המציא הש"ך אופן קנוניא והקשה הא גם בשטר יש לומר כן וע"כ דשטר שאני דמצד עצמו ידעינן דלא פרע וע"כ דבכתב יד יש חסרון מה שאינו בשט' היינו משום דלא גבי לקוחו' ומבוא' דלא כהסמ"ע וכמו כן לטעמו של הרא"ש דיכול לומר שכחתי דהי' כתב ידי אצלו והיינו משום דלית לי' קלא שכחו א"כ מבואר דיש בכתב יד טעם דלית לי' קלא דלכך יכול לומר דהוא היה חושב דהוא מלוה ע"פ וכ"ש לקוחות דלא גבי ועכ"פ מבואר דהטעם בכתב יד דלית ליה קלא [ובלא"ה גם כוונת הרא"ש דהואיל דלית לי' קלא ולא מהני לגבות לקוחות שכחו] ובלא"ה אבאר בסמוך דכוונת המחבר בהכרח כסברת הרמב"ן ועכ"פ דברי הש"ך נכונים:

(ה) אבל אם טוען פרעתי. משמע דקאי אפי' נתקיים יכול לומר פרעתי וכ"כ הש"ך ס"ק ז' בשם בעה"ת אלא דבעה"ת נתן טעם דלכך אין הדיינים מוציאין קול דחותמין אף שלא קראוהו ויש לתמוה מה צורך לו לטעם זה הא בהדיא איתא בש"ס משעת כתיבה שיעבד נפשי' ופי' רשב"ם דהואיל דמתחלה נכתב שלא על דעת כן אין כח ביד ב"ד להחשיבו שטר גמור אח"כ א"כ לק"מ דמ"מ אינו מועיל הקול לגבות לקוחות לכך יכול לטעון פרעתי אמנם הבעל התרומות לטעמי' אזיל דסובר דלכך יכול לומר פרעתי דיכול לומר בשעת פרעון שכחתי דמסרתי לך כתיבת ידי דהואיל דלית לי' קלא שכחתיו ולפי זה לאחר שהוחזק דאז יש לו קול נהי דלא גבי מלקוחות מ"מ היאך שכחו הא היה לו קול אח"כ והיאך פרעו אחר שנתקיים לזה הוצרך בעה"ת לתרץ דהדיינים חותמין בלי קריאה ולפי זה לשיטת הרמב"ן ורוב המחברים דהטעם משום דאינו חושש להניחו בידו כל שאינו גובה לקוחות אין צורך לדברי בעה"ת דמ"מ לא גבי דלא שיעבד נפשיה בשעת כתיבה לכך נאמן פרעתי ולפי זה מיושב מה שהקשה בתומים דהא בכתב יד הקיום מדאורייתא וצריך לקרות וביותר היה לו להקשות דלעיל סימן מ"ו כתב רמ"א דדייני קיום פסולין אם הם קרובים ולמה לא הגיה כאן דלאחר שנתקיים לא ולפי הנ"ל ניחא דהמחבר נמשך אחר דברי הרמב"ן א"כ לא תליא בהא כלל כמו שכתבתי [ובעה"ת גופא לא סבירי ליה כהרשב"א דהך דדיינים חותמין אף שלא קראוהו הטעם דקיום דרבנן או דסובר דאין חילוק בין קיום כתב יד לקיום שטר כמו שכתב להדיא שער י"ג הביאו הש"ך ס"ק י"ב] וראיתי מי שרצה ליישב קושית התומים הנ"ל דמ"מ סכום המעות אין צריך לקרות ולא דק דזהו לטעמו של הרמב"ן כנ"ל אבל לטעם בעה"ת עכ"פ לא שייך לומר ששכחו כיון דקראו שמו ושם המלוה וליכא למימר דכתב יד אחר היה לו דהא בעה"ת כתב להדיא דהיה חושב כתב יד של אחר נתקיים ולפי מה שכתבתי ניחא ולפי זה מיושב מה שהקשה הש"ך מהש"ס דסוף פרק גט פשוט ודחק לפרש תירוץ משעת כתיבה והוא דלא כפי' רשב"ם וכל הפוסקים והיינו משום דלא ניחא ליה לומר דאי נימא דמיד בשעת כתיבה שיעבד נפשי' רק דמצד עצמו לא גבי לקוחות הואיל דלית לי' קלא וכל שהקול יוצא גובה מכח שיעבוד דלמפרע א"כ מ"ש עדי מסירה דהם קורין בציווי המלוה ולוה ומוציאין קול א"כ כתב יד נמי בכיון מצוה המלוה לקרות העדים