תפארת יעקב חושן משפט חלק א שז

דר"ש סובר בהדיא דיורש אינו צריך פרוזבול כלל וחומרא דר"י אמר שמואל יש לפרש ביתומים שהלוו הם ומילתא דר' חוצפית כמו שפי' בעה"ת דמיירי לחובת יתומים לגבות מהם ואולי גם המחבר לא בא כאן להשמיענו רק דיתומים קטנים אין צריכין פרוזבול בהלואה שלהם אבל בהלואה של אביהם אפי' גדול א"צ וכן נראה מדלא חילק בין מלוה שלהם לשל אביהם ש"מ דסובר כרמב"ן דלרש"י במלוה שלהם צריכין פרוזבול כר' חוצפית וע"כ דסובר כרמב"ן דר' חוצפית לחובת יתומים מיירי ולפ"ז צ"ל דבחוב של אביהם אפי' גדול א"ב פרוזבול מדאורייתא:

(יז) אלא בסופה. הרא"ש וטור חולקין דבכל שנת שביעית אינו יכול לתבוע למלוה ואין כותבין פרוזבול רק אינו צריך לומר משמט אני רק עד סופה כן הוכיח הרא"ש מהתוספתא ומל' המקראות והרדב"ז כתב לחלק באם המלוה נעשה בשביעית יכול לעשות פרוזבול עד לבסוף ואם נעשית קודם שביעית אינו יכול לעשות פרוזבול ולתבוע כל שנת שביעית ולכאורה לשון המחבר ורמב"ם מורה כן שדקדקו המלוה חבירו בשביעית עצמה אבל באמת אין זו ראי' דכוונת המחבר דודאי אם הי' הדין דשביעי' משמטת בתחילתה א"כ המלוה חבירו בשביעית אינו משמט דהוי ממש כהתנה על מנת שלא תשמיטנו בשביעית דהא מיד שהלוה תשמט וכיון שהלוהו הרי על מנת שלא ישמט הלוהו אבל עכשיו דכל שנת שביעית יכול לתבעו ולגבות א"כ משמטת בסופה מלוה שנעשה בשביעית אך יש להביא ראיה לרדב"ז מהא דרפ"ד דסנהדרין דקאמר דלכך קאמר באחד בניסן בשמיטה דס"ד לא שכיח דמושלי אינשי קמש"ל כיון דשביעית אינה משמטת רק בסופה לא חיישינן וקשה היאך ס"ד לומר דאיחר הלואה שלפני שביעית לאחר שביעית דהא בשביעית אינו יכול לתבוע חובו כלל להרא"ש והיאך מפסיד חובו בידים אם לא דנימא דאף הלואה זו נעשית לפני אחד בניסן בשנת שביעית דא"כ מאי קאמר לא שכיח דיוזפי דהא סוף סוף בשביעית הלוהו ובוודאי לא פסלינן שטר הנעשה בשביעית משום דלא שכיח ולהרדב"ז הנ"ל ניחא דשפיר איחר הזמן על שנת שביעית דאז יכול לעשות פרוזבול כל שנת שביעית ולא הפסיד כלום ואדרבא הרויח שיש לו זמן ארוך לעשות פרוזבול ובתומים הקשה על הרדב"ז דא"כ מאוחר למה יוכשר הא הפסידו לענין פרוזבול והוא תמוה דדוקא להפסיד ללקוחות שקנו ולא ידעו בשעת קנין אנו חוששין שלא להפסידם בחנם אבל כאן דהם ידעו דהשטר זמנו בשנת שמיטה ומי הכריח להם לקנות לאחר הזמן דהא ידעו דיכול לכתוב פרוזבול כל השנה לפי זמנו של שטר ואי לגבי לוה בעצמו מי יימר דכתבו שלא בידיעתו אנן אמרינן דבאמת בידיעת לוה היה ולגבי לקוחות ליכא למיחש ולפי זה ממילא פשיטא דלא קשיא מה שהקשה מבנ"ח [ומה שתירץ הוא דלא חיישינן דוודאי יעשה פרוזבול הוא תמוה דא"כ כל פרוזבול מאוחר למה יפסל ודו"ק ועיין לקמן]:

אמנם בגוף דברי הרא"ש נראה לפע"ד דפשיטא דע"כ לא קאמר הרא"ש רק אם כבר הגיע זמן החוב בשנת השמיטה דאז כיון שהוא בכלל לא יגוש דלשיטתו לא יגוש אכל שנת שביעית נאמר אין כותבין פרוזבול אבל כל זמן שהחוב עדיין בתוך זמן פשיטא דכותבין פרוזבול דהא לא קרינן בי' לא יגוש כלל דמהאי טעמא אפילו סוף שביעית אינה משמטת חוב בתוך זמן ואמת כי לכאורה יש מקום להיפך לפי מה שנתן ר"ש טעם דכותבין פרוזבול על הקרקע דוקא דאז הוי כגבוי א"כ אפשר דעל חוב בתוך זמן אין כותבין פרוזבול כלל ובזה היה מקום ליישב סוגית הש"ס פ"ק דמכות דמשני במשכון ומוסר שטרותיו דצריך לדחוק בשטר שאין בו זמן ועוד הלואה ע"פ מאי איכא למימר ולמה לא משני בפרוזבול וכבר עמד בזה בתומים ולפי הנ"ל ניחא דכיון דמיירי במלוה לעשר שנים אי נימא דמשמט לא הוי מהני פרוזבול דבעינן דוקא קרקע דיהא מיחשב כגבוי ובת"ז לא שייך זה לכך משני במוסר שטרותיו דאז לעולם מהני אפילו בת"ז. אך קשה מאוד לחדש דין דלא נזכר בשום פוסק לחלק בפרוזבול בת"ז וברור דלעולם מהני פרוזבול א"כ פשיטא דמודה הרא"ש בתוך זמן דאפילו בשנת שביעית כותבין ולפי זה ליתא להך ראיה מפ"ד דסנהדרין דהתם דזמן הלואה נכתב באחד בניסן בשמיטה א"כ מודה הרא"ש דכותבין פרוזבול בשנת שביעית והשתא ממילא ליתא לדברי התומים מה שהביא ראיה להרא"ש מסוגי' דפ"ד דסנהדרין ולפי הנ"ל הא ליתא ואדרבא לפי פירושו קשה מאי משני שביעית סופה משמטת הא מ"מ לא יאחר שלא יוכל לתבעו [הוא לא סבירא לי' בהלוה בשמיטה לפני אחד בניסן דלפי זה לא הוי מקשה מעיקרא למה יכשר מאוחר כיון דס"ס לוה בשמיטה ובאמת דקושיתו אינו גם מטעם זה ובלא"ה לק"מ כנ"ל) וברור דגם הרא"ש מפרש כפירש"י התם דלפי דבריו ג"כ יכול לכתוב פרוזבול בשמיטה כיון דיום הלואה בשמיטה ובתוך זמן יכול לכתוב פרוזבול בשמיטה לכ"ע כנ"ל ברור ולפי זה מה שכתב הסמ"ע ס"ק נ"ג דהך כללא שכתב המחבר כל זמן שיכול לגבות החוב כותבין פרוזבול הוא גם להרא"ש דלדעתו אין יכול לגבות החוב רק עד סוף שנה ששית ואין כותבין פרוזבול רק עד זמן זה ולפי הנ"ל להרא"ש ליתא להך כלל' דבשביעית בתוך זמן אף שאינו יכול לגבות החוב כותבין פרוזבול להרא"ש כמו שכתבתי (יח) והמאוחר פסול. מפרש בירושלמי הטע' דאין מועיל פרוזבול רק בחוב הקודם לפרוזבול ולא בחוב שאח"כ ולפי זה במאוחר יוכל לגבות שלא כדין בחוב הנעשה אחר כך וזמן פרוזבול יהא מאוחר לחוב ולפע"ד צ"ע בדין זה דתינח בזמן שהיה צריך פרוזבול לפני דיינים כר' אמי ור' אסי למ"ד דהלל לדרי' תיקן כמו שאמר שמואל פרק השולח א"כ שפיר יש לחוש למאוחר, לגבי' שלא כדין אבל לפי מה שכתב הרב בהגה' סימן י"ח דעכשיו כותבין פרוזבול בכל ב"ד וכמו כן אפילו שלא בפניהם א"כ למה נפסול מאוחר הא מהאי טעמא נאמן לומר פרוזבול היה לי דלא שביק התירא ואכיל איסורא א"כ הכא נמי אם ילווהו אח"כ למה לא יעשה פרוזבול בפני עצמו על אותו החוב ובזה נראה לפע"ד לפרש המשך דברי התוס' פרק השולח דכתבו דברי ר"ת שכתב פרוזבול דאין צריך רק ב"ד חשוב שבדור ואח"כ הביאו הירושלמי דשביעית דמאוחר פסול והביאו הטעם הנ"ל ויש לתמוה מאי ענין זה לזה [וכבר עמד בזה בתומי' ומש"כ ליישב ליתא ודו"ק] ולפי הנ"ל ניחא דהא בהא תליא דאי נימא דבעינן ב"ד חשוב כר' אמי וכשמואל יש מקום לחשש זה אבל אי נימא דלית הלכתא כשמואל רק בכל ב"ד אין מקום לחשש הירושלמי וזהו כוונת התוספות דר"ת כתב פרוזבול דסובר דלא בעינן רק ב"ד חשוב שבדור אבל מ"מ לא לפני כל ב"ד ואתי שפיר הירושלמי ודו"ק:

ובאמת בלא"ה קשה לפי מה שפסק הרמב"ם דנאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד א"כ מאי חשש יש במאוחר אם ירצה לשקר בחוב בלא"ה יוכל לומר פרוזבול היה לי ואבד ולמה נפסול פרוזבול מאוחר ואפשר דמהאי טעמא פסק הרי"ף דלא כרב בדין זה דסתמא דמתניתין דמאוחר פסול תורה דצריך שיהא פרוזבול בידו דוקא אך קשה הא הרי"ף פסק דלא כשמואל רק בכל ב"ד סגי א"כ מאי יש לחוש למאוחר כיון שיכול לכתוב פרוזבול בכל ב"ד ולא שביק היתרא ואפשר דכיון דסובר הרי"ף דלא כרב דלא אמרינן סברא דלא שביק א"כ מאוחר נמי פסול מהאי טעמא וצ"ע בזה ואולי אין כוונת הרמב"ם לפרש המשנה כירושלמי דמאוחר פסול הכוונה אפילו לחוב הקודם פרוזבול משום גבי' שלא כדין רק דבחוב הקודם בוודאי כשר רק אם נעשה פרוזבול קודם שלוה כלל ואח"כ הלוהו ובא בפרוזבול זה על הלואה מאוחרת לא מהני דפרוזבול לא מהני רק בחוב שקדם וזהו כוונת התוספות שהביאו הך דירושלמי לדינא דכיון דבעינן ב"ד חשוב שפיר הפי' כירושלמי משא"כ אם היה סגי בכל ב"ד כנ"ל וכמו כן להרמב"ם דנאמן לומר שאבד הפרוזבול ג"כ הפי' מאוחר כנ"ל דלא כהירושלמי וצ"ע:

(יט) מסבב עמו בדברים זהו מה שכתב הרמב"ם ויש לו סיוע מעובדא דרבה עם אבא בר מניומי אבל רש"י פי' תלי שיכול לתלותו ולהכריחו עד שיאמר לו כן ויש ראיה לפירושו מהא דפריך אביי לרבה מהא דתנן צריך שיאמר מתנה אני נותן לך ומשני תלי ליה עד דאמר לו כך ויש להבין מה זו שאלת אביי והתשובה ולפירש"י ניחא דס"ד דשפיר יכול לגבות בתורת פרעון על החוב כל שאומר לו אעפ"י כן א"כ אז יכול להכריחו עד שיאמר לו כן וגובה בחובו ואהא מקשה ליה דהא צריך שיתן מתנה מחדש והיאך מהני תליה הא תלוהו ויהיב לאו כלום הוא ואהא משני ליה דיכול להכריחו לזה דבאמת בלבו גוב' בחובו כמו שאמרו בירושלמי דלא בעינן רק דבר השמיטה שישמט בפיו וכמו כן חבירו יאמר בפי' שלא לשם חוב אבל