תפארת יעקב חושן משפט חלק א שו

עקרינן ואהא קשיא להי דאליבא דספרי עדיין יש ליישב תירוץ דהפקר ב"ד לעיל והשתא מה זה שכתבו אח"כ דרש"י פי' התירוץ אדלעיל וכתבו ודרשה דספרי אסמכתא בעלמא הוא ומטעם הפקר הוא וקשה מה קשיא להו לפירש"י הא הוא ע"כ לא סבירא ליה דקושיא היא משום דלא היה להם ללמד וזה צריך לומר בכל אופן כמו שכתב מהרש"א והוא בעצמו אם כן מאי קושיא מספרי דשפיר פריך משום דעקרינן דאורייתא ואי משום דבר הדומה זה אינו מספיק בלבד רק בצירוף הפקר ב"ד ושפיר משני הפקר ב"ד וע"כ דסבירי להו דבדבר הדומה לחוד יספיק לעקור דבר תורה וקשה קושיא הנ"ל ודו"ק היטב ועוד לדבריו קשה דהא פשיטא דמעיקרא ג"כ לא סבירי להו לתוספות דמטעם הפקר אין לעקור דין תורה דהא פשיטא דבכמה דוכתא אמרינן הפקר ב"ד אפילו להיפך מדין תורה רק כוונת התוס' דה"מ לעקור עכשיו לפסוק היפך מן הדין אבל הדין בעצמותו לא נעקר רק לפי המאורע יש כח בידם לפסוק אבל כאן דעקרו כל דין שמיטה ונעקר מצות עשה לגמרי כיון שתיקן דכל העולם יעשו כן זהו אין כח בידם מטעם הפקר ב"ד והשתא אהא קשיא להו כיון דהוא דבר הדומה יש כח בידם א"כ מה זה ששינו הלשון דמעיקרא לא הזכירו התוספות ללמד לעשות תקנה רק לעקור דין שמיטה לגמרי א"כ הרי לא חידשו אחר כך שום דבר נוסף אדמעיקרא רק אפילו בדבר הדומה אין עוקרין מצות עשה לגמרי ומה זה ששינו כסות ולשון ללמד לעשות תקנה ודו"ק:

וברור דכוונת התוספות בפשיטות דהכא אזלי אליבא דרש"י בכל מקום דפרוזבול ומוסר שטרותיו ענין אחד הוא ועל זה כתבו מתחילה דאין לתרץ משום הפקר ב"ד דאין לעקור דין תורה לגמרי כנ"ל ועל זה כתבו דהא בספרי דרשינן דמוסר שטרותיו דאורייתא אם כן היינו הך פרוזבול ולא חידש הלל רק שתיקן בפומבי ולמד לעשות תקנה לכל העולם א"כ אין זו עקירא לדין תורה ועל זה כתבו דמ"מ לא מהני הפקר ב"ד אף על הלימוד לעולם אף שגוף הדבר מן התורה כיון דבזה נעקר המצוה מכל וכל וכמו דלא מהני בלי הפקר ב"ד מחמת טעם זה כמו כן לא יועיל הפקר ב"ד לזה ועל זה הביאו פירש"י דפי' דקאי אדלעיל והשתא אם סובר ג"כ דרשה דספרי א"כ היינו הך פרוזבול א"כ ע"כ דקושית הש"ס דאין ללמד א"כ מה יועיל הפקר ב"ד על קושיא זו כמו שכתבו מקודם ועל זה תירצו דרש"י סובר דמוסר שטרותיו אינו מן התורה ולא היה הקושיא על ללמד כלל רק על עקירת דין תורה ועל זה שפיר משני הפקר ב"ד כיון דללמד לא קשיא כלל אבל אם הקושיא ללמד לא שייך הפקר ב"ד על זה כיון דבלא"ה מדאורייתא רק שאין ללמד ובזה מחולקין תוס' ורש"י דאם דרשה דספרי דרשה גמורה ע"כ דהקושיא דאין ללמד א"כ לא קאי על זה הפקר ב"ד ולרש"י דלית ליה דרשה דספרי שפיר הקושיא בפשיטות ושפיר משני הפקר ב"ד ודו"ק היטב:

(יב) וה"ה שיכול למסור בב"ד חובותיו שבע"פ אמת שכן כתב הר"ן פ' השולח אבל יש להבין לפי מה שפירשו רש"י ותוספות ומייתי לה הר"ן גופא שם דטעמא דאין כותבין פרוזבול רק על הקרקע משום דלא תקנו רק במילתא דשכיח דלא שכיח להלוות רק על קרקע כדי שיהא בטוח בחובו א"כ בעל פה לכאורה לא שייך פרוזבול כלל דהא אין כאן סמיכה על הקרקע דהא יכול למוכרה וליכא למימר דלמכירה אינו חושש כלל וכל שיש לו קרקע מלוהו א"כ אפילו אין לו קרקע בשעת פרוזבול שמכרה יכתבו פרוזבול בעל פה דמ"מ שכיח בשעה שלוה והיה נראה לכאורה דוודאי פרוזבול לא נתקן רק בשטר כטעם הנ"ל אבל בעל פה בלא"ה מהני דכיון דמוסר שטרותיו לב"ד בוודאי מהני מדאורייתא בלי קרקע רק תקנו פרוזבול דפעמים שאין לו השטרות או שאינו רוצה למוסרם וזהו דוקא בשטר אבל בעל פה יכול למסור חוב בעל פה ומועיל כמו בשטר מסירת השטר ומהני מדאורייתא בלי קרקע כלל אמנם בר"ן שם מבואר להדיא דמתורת פרוזבול אתינן עלה וצריך לומר דדוקא המלוה בשטר דחזינן דרוצה בשיעבוד נכסים ואינו רוצה להלוות בלי שטר א"כ ממילא לא שכיח להלוות בלי קרקע אבל מי שמלוה בעל פה ומהימן לו שיפרענו ממילא אינו משגיח בקרקע כלל דהא על נאמנות הלוהו לכך גם בזה תקנו פרוזבול ומ"מ נראה דבלי קרקע לא מהני דלא פלוג רבנן בפרוזבול:

(יג) כי יכול לומר אפילו שלא בפניהם. בתומים פיקפק בזה כי למה טרחו הפוסקים לחלק בין ב"ד מומחין דאטו ליכא מומחין בעולם ואין כאן קושיא דמ"מ צריך לידע ולהכיר הב"ד והעיר כמ"ש הרב אני מוסר לב"ד פלוני שבעיר פלו' ואדרבא מלשון בעה"ת שהביא המחבר ס' כ"א משמ' לכאור' כדברי הרב שהרי כתב דאומר לעדים חזו דמסרנא פרוזבול לב"ד פלוני בעיר פלוני והם חותמין וקשה אי הדיינים בעיר אחת בעינן א"כ מנין ידעו העדים דהיה לפני הדיינים דהא אינם חתומים בו דאי חתומים אין צורך לעדים ואי דהוא ועדים לפני הדיינים אם כן הרי העדים רואין הכל מה שעושה וברור דהכוונה שהוא אומר להם שמוסר שטרותיו לב"ד פלוני והם חותמין ואם הוא לפני הדיינים והם חותמין טפי מעליא כנ"ל בכוונת בעה"ת:

(יד) אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע. רש"י פירש משום דלא שכיח הלואה רק כשיש לו קרקע וכן פירשו התוספות אבל רבינו שמשון פי' משום דאז הוי כגבוי ונראה עיקר כדברי ר"ש דלפירש"י קשה מ"ש דאם יש למלוה קרקע מזכה לו וכותב פרוזבול הא מ"מ לא שכיח דכי בשביל דיש למלוה קרקע סמך עליו להלוות וברור כר"ש משום דהוי כגבוי לכך מהני זיכוי וזה ברור ועיין תומים שביקש לומר לרש"י דמלוה על פה לא מהני פרוזבול ובאמת מדכתב הר"ן נ"מ בין פירש"י לר"ש ולא כתב נ"מ זו ש"מ דלכ"ע מהני פרוזבול בעל פה ועוד שהרי הר"ן לא הכריע והוא סובר דמהני על פה כמו שכתב הרב לעיל בשמו וברור כמו שכתבתי לעיל ס"ק י"ב דמלוה ע"פ מדינא הוי מועיל בלי קרקע דשכיח בעל פה בלי קרקע כיון דעל אמונתו הלוהו אינו חושש לקרקע רק משום לא פלוג אפשר דצריך קרקע ומה שכתב בביאור דברי התוס' פרק השולח יתבאר לקמן בס"ד גבי פרוזבול המאוחר:

(טו) היתה לו שדה ממושכנת. הטור השמיט דין זה ועיין תומים מה שפירש דיש למלוה קרקע ממושכנת בידו מאחר ורוצה לזכות ללוה והמשנה אליבא דת"ק דר"נ אמרה אבל הטור דסובר הך דר"נ וכבר הביא הך דהחייב למלוה אם יש לו קרקע כותבין א"כ כ"ש בממושכנים ביד המלוה ולא ידעתי למה הוצרך לזה כי לפי דרכו הכוונה בפשיטות דהשדה ממושכנת ביד הלוה ואליבא דת"ק דר"נ ס"ד דאין כותבין קמש"ל דמ"מ כותבין אבל לדידן דכבר אמרו אפילו יש לחייב של לוה קרקע כותבין כ"ש כשהיא ממושכנת ביד הלוה ואין צורך לומר דמשנה מדין זיכוי מיירי שהרי לא נזכר במשנה דין הזיכוי כלל:

(טז) יתומים קטנים. אבל גדול היורש מאביו צריך פרוזבול וזהו כפי פירש"י דלית ליה דרשה דספרי מהך דר' חוצפית דקאמר כותבין ליתומים בנכסי אפוטרופוס מבואר דיש ליתומים קטנים פרוזבול וע"כ דתילתא דר"י אמר שמואל בחוב שירשו מאביהם ש"מ דלא כדרשה דספרי ועיין תומים שביקש לפרש ברש"י דמלוה שהלוו הם לא משכחת לה דאין מלווין מעות יתומים רק בדהבא פריכא או בעיסקא ובשניהם לא שייך דין שמיטה ומזה הוכיח דהרמב"ן סובר דיש בעיסקא דין שמיטה ואינו נכון דוודאי במשכון משכחת לה כשנאנס המשכון דאינו רק ש"ש ופטור באונסין אם כן דין הוא שישמט דלא קרינן ביה של אחיך בידך כיון שנאנס המשכון קמש"ל דאין צריכין פרוזבול דב"ד אביהן של יתומים וכמו כן בעיסקא משכחת לה כשזה שנתנו לו בעיסקא הלוה לאחר מעות ונשתעבד להם מדר"נ ובזה וודאי צריכין פרוזבול דהשני אינו חייב רק הלואה קמש"ל דאין צריכין. גם מה שכתב דיש לפרש הספרי דקאי איורש של לוה אינו נכון כלל דבהדיא כתב הרמב"ן מהא דכתיב שמוט כל בעל משה ידו ודרשינן כל בעל משה פרט ליורש ש"מ דעל יורש מלוה קאי ומ"מ דין זה של המחבר צ"ע כיון