תפארת יעקב חושן משפט חלק א שד

ליה להרמב"ם בהך דהזהב קושית הרשב"א שהביא ב"י בטור י"ד סי' קע"ב דמה נפשך אי בת"ז בלא"ה אינו משמט ואי לאחר זמן הרי יכול לסלקו ומזה דייק הרשב"א שם דכיון שלא היה יכול לסלקו פעם אחת שוב אין שביעית משמט אבל הרמב"ם לא סבירא ליה הך רק כמו שכתב בעה"ת שער מ"ה ושער מ"ט דכיון שהמלוה אוכל הפירות בתוך זמן לא יגוש קרינן בי' ע"ש והשתא לק"מ דהתם בתוך זמן פשיטא דלא חשיב כגבוי שעדיין לא הגיע הזמן ולא יגוש קרינן ביה כיון שאוכל הפירות לכך בעינן דוקא אתרא דלא מסלקי דאז אפילו בתוך זמן חשיב כמכירה ולא קרינן בי' לא יגוש דמה שאוכל הפירות הוי כמכירה אבל הכא בסיים לו שדה דאינו אוכל פירות כלל רק הוא סיים לו מצרי השדה וסימניה ויוחד לו לגבות חובו אם כן בתוך זמן בלא"ה אינו משמט דלא קרינן בי' לא יגוש ולאחר זמן הרי הוא כגבוי ולא מיחסר שום דבר שהרי סיים לו במיצר וסי' ולא קרינן בי' לא יגוש. ולפי זה יש מקום לומר דזה כוונת המחבר דהביא הך דכל שאינו יכול לסלקו אפילו יום אחד להי"א דהא בהא תליא כי להך דעה דלא מוקי לה הך בתוך זמן דאפילו אוכל פירות לא מיקרי לא יגוש רק הכוונה על לאחר זמן אם כן מבואר דאפי' עכשיו יכול לסלקו אינו משמט וזו היא כוונת הרשב"א שכתב על זה כדאיתא במציעא והיינו כהנ"ל כיון דבתוך זמנו לא מצי קאי לשיטתו רק לאחר זמן אם כן דין זה מוכרח אבל להרמב"ם ובעה"ת הנ"ל דמיירי שפיר בתוך זמן שפיר יש לומר דוקא בזמן דלא מסלקי אינו משמט ובזה מיושב מה שדיקדק הסמ"ע ס"ק ט והוא דמעיקרא כוונת המחבר לומר דפעמים דאינו משמט כלל ופעמים דמשמט לעולם והיינו דבאתרא דמסלקי בכל עת לעולם משמט ובאתרא דלא מסלקי כלל לעולם אינו משמט משא"כ בהך גוונא דאינו יכול לסלקו ויכול לסלקו אם כן בזמן שיכול לסלקו אם הגיע סוף שמיטה ביום זה משמט אבל אם הגיע סוף שמיטה ביום שאינו יכול לסלקו אינו משמט כך הדין להרמב"ם ולהרשב"א דמוקי לה לאחר זמן ע"כ דכל שאינו יכול לסלקו פעם אחת שוב אינו משמט לעולם כנ"ל ברור:

(ה) מי שיש לו עיסקא. עיין תומים בשם רדב"ז דכתב דפלגא מלוה ג"כ אינו משמט והוא החזיק בעדו וכל יסודו משום דלא, נעשה מטלטלין אצל בניו ואין דבריו נכונים כלל כי המעיין בתשובת מיימוני לספר משפטים סימן י"ב יראה דכפל ושילש דאין ענין זה לזה כלל דהתם הטעם דבעלמא במטלטלין לא סמכה דעתו שיכול להבריחם אבל בזה כיון דאסור לו למישתי שיכרא ולהוציאם א"כ סמכה דעתו עליו וזהו לענין גבי' מיתמי אבל לענין שמיטה דאפילו שטר שיש בו אחריות נכסים דגובה מיתמי קרקעות ומלקוחות דוודאי סמכה דעתו ומ"מ לענין שמיטה משמט ואדרבא להיפך כיון דחזינן דיפה כח שמיטה מענין גביית יורשין למה אמר רבא דוקא לענין מטלטלי דיתמי עדיפא הוי ליה למימר לענין שמיטה כיון דלנהרדעי הוי מלוה לכל דבר ומשמט וע"כ דמודה בזה דלא עדיף ממקרקעי ויש לו אחריות נכסים וכמו כן במלוה על המשכון וחזר ונתנו ללוה דלא נעשה מטלטלין אצל בניו היינו ג"כ כהנ"ל דסמכה דעתו ולא לענין שמיטה דלא מהני אפילו בקרקעות המשועבדין לו ומה שהביא מהך דלקמן סימן ע"ב במלוה שחזר והפקידו אינו ענין לזה כלל דהתם וודאי כשהלוה רוצה שיהא אחריות המשכון על המלוה יכול לעשות כן ששומר שכר היה עליו ולא פקע אחריותו אבל כאן שהמשכון ביד הלוה ולא נאנס פשיטא דהלוה יכול לומר איני רוצה באחריותך ואני פוטר אותך מאחריות והמשכון שלי וגבי מלוה על המשכון עיקר הטעם משום דאמר קרא את אשר יהיה לך את אחיך ולא של אחיך בידך א"כ כאן הרי אין ללוה גבי מלוה כלום ואי משום דאחריות על המלוה ברשות הלוה הוא לפטרו ואין לו ביד שום דבר א"כ שאין לו שום דבר נשמט החוב והמשכון ממילא שלו לכן נראה עיקר כפסק המחבר ועיין היטב שם:

(ו) ונשבע לפרוע עסמ"ע בשם הע"ש ומה שכתב לפרש דבריו ובתומים הקשה דכיון דנשבע ועבר שביעית בינתיים הרי ידע דיהא שמיטה ומ"מ נשבע ולמה ישמט הא השבועה בהכרח היתה על שמיטה ג"כ ומסיק בצ"ע ודבריו תמוהין דהא בהדיא כתב הרמב"ן דאם הגיע שמיטה בינתיים הוי כמלוה את חבירו לעשר שנים דאין שביעית משמט וקשה למה לי כך תיפוק ליה אפילו היה מלוה לזמן והגיע שמיטה בתוך זמן משמט מ"מ הכא אינו משמט מכח השבועה דידע דיש שמיטה בינתיים אמנם בגוף פי' הסמ"ע יש לפרש בפשיטות דכוונת הע"ש לא מבעי אם הגיע שמיטה ביומא דמשלם זימני' דוודאי פטור מכלום ואפילו התרה אינו צריך דהא בו ביום נמחל ולא עבר על השבועה כלל אלא אפילו הגיע הזמן קודם דכבר עבר על השבועה מ"מ שביעית אח"כ משמט ועל השבועה צריך התרה וכן הוא להדיא ברמב"ן שכתב דאף דעבר על השבועה מ"מ שמיטה אח"כ משמט וכ"ש אם הגיע הזמן ביום השמיטה דלא עבר כלל על השבועה וזו היא כוונת הע"ש ולק"מ:

(ז) וכפר ונשבע הרמב"ם השמיט ונשבע והקשו שביעית משמטת שבועה השבועה היכי משכחת לה ותירץ ב"י דמיירי דהודה מקצת קודם שמיטה וכשהגיע שמיטה נשמט מה שהודה וס"ד דשבועה לא נשמט קמש"ל דאף השבועה נשמט וכ"כ הר"ן והד"מ כתב דהוא תירוץ קלוש ועיין תומים שכתב דהנכון אתו דשבועה דע"א היכי משכחת לה וביותר תמה על הב"י דהא מ"מ היסת חייב לעולם א"כ לעולם היה שבועה קודם ותירץ הוא דוודאי אם נתחייב שבועה קודם הוי בכלל לא יגוש דמה לי שבועה ומה לי ממון והירושלמי מיירי להרמב"ם דכפר באופן שאפילו שבועה לא היה צריך לכך לא הוי בכלל לא יגוש כלל ואם הודה אח"כ חייב לשלם ואין דבריו נכונים כלל דאי ס"ד דכל שנתחייב שבועה קודם אפילו הודה אח"כ פטור דכבר היה בכלל לא יגוש א"כ אכתי תקשי שביעית משמטת שבועה היכי משכחת לה דאי לא היה עליו חיוב שבועה קודם א"כ הרי חייב אח"כ ואי דהיה עליו קודם מה מקום לשבועה כיון שאפילו מודה פטור והיאך ישבע על מה שהוא פטור כשיודה הא עיקר השבועה הוא כדי שיודה ואם יודה יפטר ועוד דנאמן לעולם במיגו דהיה מודה וברור דהרמב"ם מיירי באופן שאם היה מודה חייב ומהאי טעמא הקשה שם הכ"מ וב"ח על לשון הרמב"ם שכתב בשבועת הדיינים שאם היה מודה פטור דהא גם בזה אם היה מודה מתחייב ותירץ דהכוונה אם היה מודה קודם שמיטה היה פטור אבל עכשיו כיון שאנו דנין על השבועה בוודאי אם היה מודה מתחייב לכן נראה ברור בכוונת הרמב"ם דוודאי לא יגוש כולל תרתי בין לשלם בין לישבע כמו שכתב הרמב"ם להדי' ולזה הכלל כל שהיה שייך בו לא יגוש בסוף שביעית בזמן שמשמט שוב נשמט בשביעית ואף אח"כ לא יגוש אבל בדבר שלא היה שייך בו לא יגוש בסוף שביעית יכול לנוגשו אח"כ ולפי זה אם כפר מתחילה באופן שמתחייב שבועה א"כ מכח לא יגוש שוב אין עליו חיוב שבועה לעולם שכבר נשמט אבל ממון שלא היה בכלל לא יגוש שהרי לא היה יכול לנוגשו ממון אז בזמן שמשמט א"כ אח"כ אם הודה ונעשה ממון יכול לנוגשו ולפי זה לעיל דמיירי עכשיו לענין שבועה א"כ כיון שכבר היה בכלל לא יגוש שוב אין עליו שבועה לעולם אבל אח"כ דמיירי הרמב"ם לענין ממון כשהודה במה שכפר קודם בין שהיה עליו חייוב שבועה או לא סוף סוף בכלל לא יגוש ממון לא היה לכך אם הודה יכול לתבעו ממון אח"כ וזה ברור וזו היא כוונת הכ"מ ולק"מ. אמנם בכוונת הד"מ שכתב דהוא תירוץ קלוש נראה דקשיא לי' מ"מ כיון שכבר נתחייב שבועה קודם אכתי במודה במקצת קשה הא הוי הילך ומאי קמש"ל כיון דבשעת שמיטה נשמט מה שהודה הוי הילך. גם קשה דהא נאמן במיגו דהי' מודה הכל בשעת שמיטה והיה נשמט ומ"מ יש ליישב דבקושיא ב' יש לומר דהוי מיגו למפרע ובקושיא א' יש לומר דס"ד דלא אמרה תורה ענין שמיטה רק לענין הממון אבל לענין השבועה הוי כלא נשמט כלל וצ"ע בזה אבל מ"מ העיקר כתירוץ הכ"מ על פי מה שכתבתי:

(ח) אבל אם התנה הלחם משנה הקשה מ"ש מאונאה דאפי' בכהאי גוונא לא מהני ובתומים הוסיף להקשות מדברי התוספות כתובות ריש פרק הכותב דירושת הבעל הוי לא ידע ומחיל דשמא ימות הוא בחיי' א"כ ה"ה שביעית. ולפעד"נ דלק"מ דוודאי גבי אונאה הטעם דאם הי' הלוקח יודע שיהא בו אונאה לא היה מוחל בשום פנים רק כיון שלא