תפארת יעקב חושן משפט חלק א שג

ג"כ מדברי הרמב"ם פ"ט מהלכות שמיטה דכתב דאין שמיטת כספים נוהגת רק בזמן שהיובל נוהג והביא הברייתא בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים מבואר דמפרש שמיטת קרקע היינו יובל א"כ שפיר יש לומר דדוקא לענין השמטת כספים דבהכי איירי קרא וזה דבר השמיטה איתקש יובל לשמיטה אבל לענין עבודת אדמה לא איתקש כלל ואפילו אין היובל נוהג חרישה וזריעה אסור בזה"ז דבר תורה וכ"כ הכ"מ שם להדיא לדעת הרמב"ם וכ"כ בתומים כאן ס"ק א' שכן הוא דעת התוספות והרמב"ם. אבל לפע"ד דבריהם תמוהין ופשיטא דמודים התוספות דעבודת אדמה ג"כ בזה"ז דרבנן דהא לענין חרישה וזריעה בשביעית מוקמינן לה כרבי כמו שכתבו התוס' שם להדיא דהא לאחר שפירשו דשמיטת קרקע הכוונה יובל כתבו והשמטת קרקע קרי ליובל ולשביעית השמטת כספים דשמיטה משמטת כספים ולא יובל כדאמרינן בהדיא פרשת ראה ודריש לה מדבר השמיטה שמוט והכא קאמר בזמן שאתה משמט יובל אתה משמט שביעית כי ההוא דירושלמי עכ"ל והשתא אי ס"ד דלדעת התוספות הקישא דקרא דוקא לענין כספים אבל לענין חרישה וזריעה לא ילפינן מיובל א"כ מה זה שכתבו ונתנו טעם למה דקרי לשביעית השמטת כספים ומאי ענין זה לזה אפילו אי היה השמטת כספים נוהג גם ביובל מ"מ הוכרח לומר משמט כספים דהיקשא לענין כספים הוא דוקא ולא בשאר דיני שמיטה ולא בשמא תליא רק בדוקא נקט כספים וברור דכוונת התוספות דכל דיני שביעית הקישו ליובל ואהא קשיא להו דנקט משמט כספים ותירצו דשביעית השמטת כספים קרי לה דזהו היתר בשביעית מה שאין ביובל והשמטת קרקע הוא יתרון ביובל שאינו בשביעית לכך קרי ליובל השמטת קרקע ולשביעית השמטת כספים והכוונה בזמן שיובל נוהג נוהג שמיטה בזמן שאינו נוהג יובל אינו נוהג שמיטה הרי שכתבו כי ההוא דירושלמי ובאמת בירושלמי שם לא נזכר כספים רק שביעית וכן מבואר להדיא בר"ן שפי' גם כן כפי' ר"ת דהכוונה השמטת קרקע יובל וכתב על זה וז"ל וה"ק בזמן שאתה משמט קרקע היינו בשעה שהיובל נוהג אתה משמט כספים וכספים לאו דוקא דה"ה לעבודת קרקע אלא משום דבהאי קרא כתיב כל בעל משה ידו דהיינו הלואת כספים נקטה בכספים וה"ה לכל דיני שמיטה וכן הוא בירושלמי וכו' עכ"ל הרי להדיא דלכ"ע אין חילוק בין כספים לעבודת אדמה אלא דעל מה שתירץ הר"ן כנ"ל תירצו התוס' בפשיטות דשם שמיטת כספים הוא שם כולל לשביעית לפי שזהו היתרון על יובל עכ"פ מוכח להדיא דלא כהכ"מ והתומים א"כ ממילא גם דעת הרמב"ם כן וז"ב לפע"ד:

והסמ"ע ס"ק ב' כתב דדוקא שמיטת כספים נוהגת בזה"ז אבל שמיטת קרקע דהיינו עבודת אדמה חרישה וזריעה אינו נוהג כלל וכ"כ בשם התוספות פרק השולח ובאמת כתוספות לא נזכר זה כלל רק ביובל לבד כתבו התוספות דאין רוב הציבור יכולין לעמוד לאסור שביעית ויובל כי ביובל יש שביעית קודם ואח"כ יובל אבל בשביעית בלבד לא כתבו התוספות כלל ואדרבא הא הביאו שם הך סוגיא דמועד קטן דחרישה וזריעה אסור בזה"ז כרבי גם נעלם ממנו דברי הכ"מ שכתב להדיא דהוי מדאורייתא כמו שכתבתי לעיל ונהי דהא וודאי ליתא כמו שכתבתי מקודם אבל מדרבנן יהא אסור ומ"מ היינו דוקא בא"י דהוא מצוה התלוי' בארץ ואף בזה"ז עשו זכר אבל בחוץ לארץ אינו נוהג כלל עבודת קרקע רק כספים לפי שאינה תלי' בארץ עשו זכר בכל העולם:

והנה הרמב"ם ז"ל פ"ט מהלכות שמיטה כתב דלא מהני פרוזבול רק לשמיטה דרבנן אבל לא לשמיט' של תורה והשיג עליו הראב"ד ז"ל דזהו לאביי פרק השולח אבל רבא פליג עלי' דהפקר ב"ד הפקר ואפילו מדאורייתא והרב בכ"מ כתב כי הרמב"ם סובר כדברי התוס' דרבא אליבא דפרוקא דאביי קאי אבל מדאורייתא דהוא לאפוקי ממונא לא אמרינן הפקר ב"ד הפקר ע"כ ותמהני שמעולם לא כתבו התוספות דבר זה והיאך אפשר לומר כן דהא אביי גופא משני מעיקרא שב ואל תעשה שאני א"כ מה חידש רבא בתירוץ זה דהא לפי דבריו ג"כ משום שב ואל תעשה הוא לפי דברי הרב בכ"מ וראיתי בספר גי"ת שהקשה קושיא זו בדברי התוספות גופא שם ולא דק כלל דפשיטא דבתוספות לא קשיא ולא מידי דעיקר תירוצם הוא דלא הי' להם לחכמים לעקור מצות עשה של תורה מכל וכל מכח הפקר ובעלמא דוקא כשיארע איזה ענין מה שהם עושים היפך דין תורה אין זה רק פעם אחת ויש כח בידם משום הפקר ב"ד אבל לעקור מצוה שלימה ממצות התורה מכח הפקר ב"ד לא וכאן עקרו כל מצות השמטת כספים בפרזובול זה וזהו דוקא לעקור דין שמיטה אבל להיפך אם מן התורה אינו משמט יעשו הם זכר לשמיטה לשמט לא עקרו בזה מצות פריעת ב"ח לגמרי רק בשנת השמיטה אבל המצוה נשארה קיימת משא"כ להיפך עקרו מצות שמיטה מכל וכל זהו כוונת התוס' בתירוץ זה אבל דברי הכ"מ בזה באמת תמוהין כנ"ל:

אמנם בגוף דברי התוספות צריך ביאור כי כאשר נתחבטו בפירוש דברי רבא הכניסו בתוך כך הקושיא מדרשה דספרי דהמוסר שטרותיו לב"ד אינו משמט וכתבו שם דלרש"י אסמכתא בעלמא הוא ולפי מה שפירשו הם מ"מ לא היה לו להלל ללמד זה לכל העולם לעקור דין שמיטה ע"ש ויש להבין מאי ענין קושיא זו לכאן ובלא"ה קשה דמאי פריך הא מן התורה אינו משמט מדרשה דקרא וברור דכוונת התוספת דזה תלוי בזה כי אי נימא דרבא לא משני אדמעיקרא והיינו משום דלא עקרינן מצות שמיטה לגמרי בשביל זה אם כן גם בהך קושיא נאמר כן דמ"מ לא היה לו להלל ללמד דעת את העם ולעשות תקנה בפומבי לעקור דין שמיטה מכל וכל משא"כ לפירש"י דרבא משני אדמעיקרא א"כ כ"ש דהוי מצי לישנויי דבלא"ה דאורייתא הוא מדרשה דספרי דהא לא חיישינן לעקירת המצוה ועל זה כתבו דלרש"י צריך לומר דבמוסר שטרותיו באמת הכוונה משום הפקר ב"ד ודרשה דספרי אסמכתא בעלמא הוא ולפי זה יש באמת ראיה להרמב"ם דהא כתב בהדיא דהך דספרי דרשה גמורה הוא כמבואר פ"ט מהלכות שמיטה להדיא לזה הוצרך לומר דרבא לא קאי אדלעיל דלא עקרינן מצות שמיטה לגמרי משום הפקר וה"ה משום הך דרשה לא הוי ליה לתקן ללמוד לכל העולם לעשות כן כמו שכתבו התוספות אלא דקשיא להו דהא פשיטא דהתוספות לא כתבו כן רק משום דסבירי להו שם דמוסר שטרותיו היינו הך דפרוזבול דפשיטא דאין לפרש קושית התוספות דמ"מ היה להם לעשות משום הפקר ולא חיישינן לעקירת המצוה כיון דבלא"ה יש תקנה אחרת גם בדאורייתא גופא שלא תשמט דא"כ מה זה שתירצו וכתבו וז"ל מ"מ לא היה לעשות תקנה וללמד לעשות כן שביטל בכך השמטת כספים שציותה תורה הרי שדעתם דבאמת היינו הך רק שלא היה לו לעשות תקנה ללמדה לכל שיעשו כן לבטל מצוה לגמרי ואם היה כוונתם כנ"ל הי' להם לתרץ בפשיטות דהתם לא נתבטלה המצוה דאז בעינן דוקא שימסור אותם לב"ד ופעמים שאינו רוצה או אין לו אבל תקנת הכל מצוי לכל וכן תירץ באמת הר"ן ז"ל וכמו כן לפירש"י היה להם ליישב בפשיטות כנ"ל וברור דהתוספות סבירא להו בדיבור זה דהיינו הך ולפי זה להרמב"ם דמבואר להדיא פ"ט מהלכות שמיטה דמוסר שטרותיו לאו היינו פרוזבול דלא מהני רק בשמיטה דרבנן ומוסר שטרותיו כתב בפשיטות קודם דמהני בכל מקום מדרשה דקרא א"כ שפיר יש לפרש דרבא אדלעיל קאי ג"כ משום הפקר ב"ד ואין כאן קושיא מהך דספרי דהתם תקנה אחרת הוא ולא תקנת הלל ומ"מ יש לומר דאף דהתוספות תלאו הך בקושיא זו מספרי אבל הרמב"ם סבירא ליה מצד הסברא כן דלא אמרינן הפקר ב"ד לעקור מצוה ממצות התורה מכל וכל אף דיש תקנה גם מדאורייתא וכמו שחילק הר"ן כנ"ל אבל עכ"פ דברי הרב בכ"מ צ"ע כמו שכתבתי:

ב) ונראה שעליהם סמכו וכו' בתומים ס"ק א' האריך בתוכחת מוסר להחמיר בשמיטה ע"ש ולהיפך שמענו מדברי הרמב"ן ז"ל שהביא בעל התרומות שער מ"ה וז"ל ומה שאמר הרב מידת חסידות היתה אילמלא תקנת חכמים הוא או דבר תורה איזה חסידות יש בדבר להשמט כספים ולנעול דלת בפני לווין ובכיוצא בזה אמרו כל שאינו מצווה ועושה נקרא הדיוט עכ"ל. הרי לך שאין לנו לדון בדין זה בתוכחת מוסר רק על פי הדין ואם בדין אינו אין להחמיר ונקרא הדיוט ובס"ק ב' כתב ליתן טעם בשטר שיש בו אחריות ובסמוך יתבאר שיש לפקפק בו:

(ג) שיש בו אחריות. זהו מה דנחלקו ר"י ושמואל פרק השולח ופסק הרמב"ם כרב ושמואל והיינו דר"י גופא אמר שם וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה והנה לפי מה שכתב הרמב"ן בספר הזכות ודייק מהך דר"י דסובר שביעית בזמן הזה מדאורייתא דאל"כ לא היה אומר וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה דבדרבנן לא שייך זה ולפי זה לדידן דקיימא לן שביעית בזה"ז דרבנן א"כ מהראוי לפסוק כסברת ר"י דשטר שיש בו אחריות אינו משמט אבל באמת דברי הרמב"ן תמוהין לפע"ד דהא רב אסי פריך התם לר"י הא תניא כוותי' דמר ומשני ליה דילמא הא מני ב"ש היא דאמר שטר העומד לגבות כגבוי וקשה מה צורך לזה היה לו לומר דילמא הא מני רבי היא דאמר שביעית בזה"ז דרבנן והכי אוקמא שם לכמה משניות ובע"כ דאפילו אי שביעית בזה"ז דרבנן לא משמע לי' לעשות מעשה ולפי זה נסתר ההיתר של התומים סוף ס"ק ב':

(ד) אלא סיים לו שדה. זהו דעת הרמב"ם והקשו עליו דבפרק הזהב מוכח דדוקא באתרא דלא מסלקי אינו משמט ולפעד"נ דלק"מ והוא דקשיא