תפארת יעקב חושן משפט חלק א כט

להיכן הדין נוטה אסור למנוע דאז גם הוא בכלל לא תגורו אבל קודם שיודע בין שניהם קשים בין אחד כל המונע עצמו הרי זה משובח כמו שבארנו:

(ב) שלא למחות בעוברי עבירה משום שיש סכנה בדבר. האחרונים טרחו ליישב דברי מהרי"ו דהא בהדיא איתא בספרי דאפי' בחשש נפשות לא ימנע עצמו משום לא תגורו מפני איש וכן הרמב"ם כתב בהדיא שמא יהרוג בנו וכו'. ולפע"ד נראה דלק"מ דודאי יש לתמוה לכאורה לפי מה שכתב הרמב"ם פרק ט"ז מהלכות עדות והמחבר לקמן סי' ל"ז סכ"א וז"ל דברים אלו תלויין בדעת הדיין ועוצם בינתו שיבין עיקר המשפטים וידע דבר הגורם לדבר אחר ויעמיק לראות אם ימצא לזה העד צד הנאה בעדות זו ואפי' בדרך רחוקה ונפלאה הרי זה לא יעיד בה וכן לא יהא דיין בדבר עכ"ל והשתא תקשי והכא שיש חשש ספק נפשות לדיין או ספק ממון דחושש דהוא אדם קשה ויגיע לו היזק מזה א"כ אין לך נגיעה גדולה מזו והאיך יוכל להיות דיין בדבר זה מה שהוא נוגע וגבי עד אמרו השני נוח לי והראשון קשה הימנו מיקרי נוגע כ"ש הכא שירא מבעל דין קשה ממסירה וכדומה שהוא ספק נפשות וספק ממון הרי הוא נוגע גמור ולשון הרמב"ם ז"ל וידע דבר הגורם לדבר אחר ויעמיק לראות משמע דכל שיש שום צד הנאה אפי' בדרך רחוק לא יהא דיין א"כ כ"ש הכא וצ"ע לכאורה ואמת דיש לומר דלאחר שיודע להיכן הדין נוטה שוב אין לחוש כיון שכבר גמר הדין וקודם שיודע באמת מותר למנוע עצמו אך אכתי קשה הא קרא דלא תגורו על הדיינים הממונים קאי כדכתיב ואצוה את שופטיכם והם אסורין למנוע אפי' בתחילת דין כמבואר ברמב"ם ומחבר א"כ תקשי הא הוי להו נוגעין כנ"ל לכן נראה ברור דמהאי טעמא דקדקו הרמב"ם ובספרי שמא יהרוג בנו והיינו כמו שאמר תורה לא תגורו וזה המאמ' לא שייך רק בדבר שיש ספק וחשש שמא יגיע לו היזק וע"ז אמר' תור' שלא יגור ממנו ולא יחוש לזה וממילא אינו נוגע משא"כ אם הוא דבר הקרוב להיזק וראוי לחוש עליו כי מוחזק האיש לעשות כמעשים אלו ממסירה וכיוצא בזה א"כ הרי זה הפסד גמור והוא נוגע גמור ואסור לו לדון דין זה כנ"ל ולפי זה כיון דע"כ קרא דלא תגורו אינו מדבר בהיזק היותר קרוב שיבוא א"כ ממילא בעוברי עבירה ג"כ כיון דכל האיסור משום לא תגורו וכהאי גוונא דברי הזיקא ושכיח לבא אינו בכלל לא תגורו כלל ולפי זה ה"ה אפילו לאמר שיודע הדין ונתברר לו שהוא קשה ויגיע לו הפסד קרוב לודאי שמותר לו למנוע עצמו אף שאינו נוגע מ"מ קרא דלא תגורו לא אתי להכי רק בחששא בעלמא וכדומה משא"כ בזמן הזה דיש חשש דמסירה פשיטא שאסור לדונו מצד נגיעה דקרוב שיבוא הפסד וזה ברור והנה סברא הנ"ל דיש לפסלו מצד נגיעה הוא דבר חדש לא נמצא לאחרונים ז"ל שהעירו בזה ויש להתיישב הרבה בדבר זה כי הוא נוגע בהרבה מקומות וביותר לקמן סי' כ"ה ואין כאן מקומו להאריך בזה:

(ג) הדין אתם רוצים או הפשרה עסמ"ע ס"ק י' שהעתיק מה שכתב בדרישה שמצוה להסביר לבעלי דינים ולדבר על לבם שיסכימו לפשרה. ולא נהירא כלל דהא בגמרא פריך עלי' דרב דקאמר דינא בעיתו או פשרה בעיתו מהא דאמר ריב"ק מצוה לבצוע ומשני מאי מצוה מצוה לאמר דינא בעיתו או פשרה בעיתו משמע להדיא דמעיקרא קס"ד דמצוה לבצוע הפי' שמצוה לדבר על לבם שיסכימו לפשרה ומסיק דכך הפי' מצוה להזכיר גם פשרה וזה ברור והיינו דמעיקרא לא פריך היינו ת"ק דפשיטא דאיכא בינייהו דלת"ק מצוה לבצוע ואח"כ דמסיק דאין המצוה לבצוע רק שיאמר דינא בעיתו או פשרה בעיתו בזה משמע לי' דגם ת"ק לא פליג דיש לומר כן להזכיר פשרה ועל זה קאמר דלת"ק גם בזה אין מצוה וכן משמע מפירש"י להדיא דאין מצוה רק להזכיר פשרה בלבד וכן משמע מלשון הטור ומחבר שוב ראיתי בט"ז בשם מהר"ל מפראג שכתב דמדרב הונא מוכח שאין לרדוף כ"כ אחר הפשרה רק דאמרינן להו דינא בעיתו והיינו כמו שכתבתי:

(ד) בד"א קודם גמר דין וכו' איש פלוני אתה זכאי. לפי שנראה לפע"ד שהאחרונים לא כיוונו יפה בכאן מוכרח אני להאריך קצת דשם בסנהדרין דף ו' ע"ב אמרינן נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע ופירש"י שאמרו איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב וכן אמרו בגמרא שם היכי דמי גמר דין איש פלוני אתה זכאי וכתבו התוס' בד"ה נגמר וז"ל כגון שדקדקו בדין כבר היטב וכמו גמרו את הדין דלא מיחסר אלא איש פלוני אתה חייב דכיון דנתברר כ"כ אין להטותו לעשות פשרה שאילמלא היה יודע שנתברר דינו לזכות לא היה מתרצה לפשרה בשום ענין ופי' בקונטרס שכבר אמרו איש פלוני אתה זכאי ואיש פלוני אתה חייב ולשון הש"ס מוכח כן בוודאי אבל קשה מה ביצוע שייך השתא אחר שנפסק הדין לגמרי ובדוחק יש לומר שלא יטעו אותו לומר לו יראים אנו שמא טעינו בדין ומיהו כשמחייבין שבועה וכו' כדי ליפטר מעונש שבועה עכ"ל התוספות. והנה האחרונים הבינו מדברי התוספות דהם מחולקים עם פירש"י דלרש"י מותר לבצוע עד אחר גמר דין גמור דהיינו איש פלוני אתה זכאי ולשיטת התוספות אף מקודם גמר דין גמור כל שנתברר לדיינים הדין על בוריו אסור לבצוע. אבל לפע"ד נראה ברור דהא ליתא דאי סלקא דעתך דכוונת התוספות במה שהביאו פירש"י הוא להורות שהוא חולק על אותו הדין שהזכירו קודם אלא אף שגמרו בדעתם מותר לבצוע עד שיאמרו איש פלוני אם כך לא הוי להו לומר ופירש בקונטרס רק ובקונטרס פי' כדרכם בכל מקום שמביאין פירש"י היפך דעתם ומדכתבו ופי' בקונטרס מבואר דבדין שזכרו קודם לא חולק רש"י כלל רק שזכרו ענין מחודש מפירש"י דאף לאחר גמר דין גמור אסור לבצוע ואהא קשיא בשלמא קודם גמר דין גמור שייך לומר שיטעוהו אבל כשאומרים להם הדין מאי הטעאה שייך בזה כיון שמודיעים להם הדין והם רוצים בפשרה ועל זה דחקו ליישב דעתו דאף לאחר גמר דין גמור שייך הטעאה שיאמרו שמא טעינו בדין אבל בדין הראשון פשיטא דמודה רש"י דבהא שייך טפי הטעאה שאם היו יודעין הדין לא היה מתרצין בפשרה רק דקשיא לי' לרש"י לישנא נגמר הדין כמו שכתבו התוס' בעצמם דהלשון משמע כן וכן מדקאמר לקמן היכי דמי' גמר דין איש פלוני וכו' לזה פי' כוונת השואל אי הפי' גמר דין שגמרו בדעתם דבזה שייך הטעאה ואסור לבצוע אבל לאחר שאמרו להם הדין והם מתרצין בפשרה מותר או הפי' נגמר הדין כמשמעו ועל זה קאמר דפי' נגמר הוא איש פלוני דגם בזה שייך הטעאה ולכך מעיקרא כתבו התוס' הפירוש באמת כמות שהוא שגם רש"י יודה בזה ואחר כך כתבו פי' הקונטרס דלאחר גמר דין אסור ופירשו דבריו משום דגם בזה שייך הטעאה וזה ברור ונכון נמצינו למדין דקודם גמר דין כל שנתברר הדין עם מי על נכון אסור לעשות פשרה אפי' לדעת רש"י שהרי לאחר גמר דין גמור הטעם משום שהוא הטעאה א"כ כשאין מודיעים להם הדין כלל אין לך הטעאה גדולה מזו רק לאחר גמר דין גמור בזו נחלקו רש"י ותוספות דלשיטת התוספות אז לא שייך שיטעוהו כיון שיודעין גוף הדין והוא מתרצה ולדעת רש"י אף בזה אסור משום שמטעין לבעלי דינים שהם חוששין שמא טעו והמדקדק בטור יראה ג"כ שלא זכר רק אף שיודע שהדין נוטה לזה דהיינו שעדיין לא נתברר על נכון דאז מותר דלא קיימא לן כרבי שמעון בן מנסי' רק כל כמה שלא נתברר על נכון מותר לבצוע ומכל מקום הזכיר גם לאחר גמר דין גמור אסור שהוא סובר כדעת רש"י כנ"ל נמצא דמה שכתב הש"ך ס"ק ד' להשיג על הב"ח ליתא רק העיקר כהב"ח ולא מטעמי' רק משום דבזה אף לרש"י אסור לבצוע כמו שבארנו ועוד יש להעיר בדברי התוס' הללו ויתבאר בסמוך:

(ה) אינו רשאי לעשות פשרה. עש"ך ס"ק ו' בשם הש"ג והב"ח ובתומים השיגו דהא בתר הכי קאמר המחבר בשם אגודה והרשב"א בתשובה דאחר שאינו דיין רשאי לעשות פשרה שלא במקום המשפט והשתא אותו אחר פשיטא דעל ידי ריצוי מיירי דמי שמהו לשר ושופט ומ"מ דוקא אחר אבל דיין לא ש"מ דדיין אפי' בכהאי גוונא אסור ע"כ. ודבריו תמוהין כי לפי דעתו היה לו להקשות מדיין גופא דהא פשיטא דבע"כ של בעלי דינים אסור לעשות פשרה אפילו במקום דמצוה לבצוע זולת במקום שאין הדבר יכול להתברר על ידי דין כמו שכתב המחבר סעיף ה' בשם תשובת הרא"ש וכתב הסמ"ע שם וז"ל ור"ל וכל אלו הדברים יכול לעשות הדיין בע"כ של בעלי דינים הרי להדיא דבעלמא אסור לעשות פשרה בע"כ א"כ ע"כ דפשרה דהכא היינו ברצון בעלי דינים ומ"מ קאמר דאחר גמר דין אסור וזו היא להדיא דלא כש"ג אך באמת הא ליתא ופשיטא דלק"מ דהא העיקר הוא דאסור לאחר גמר דין כבר פירשו התוספות שהבאתי בס"ק לפני זה דהיינו שלא יטעו את בעלי דינים לומר שמא טעינו והיינו דבלאו הכי כיון שיודעין הדין ומתרצין בפשרה האיך יעלה על הדעת דאסור וע"כ דהכל שאסור להטעותם וזו הוא כוונת הש"ג דדוקא על ידי הטעאה אסור אבל כשאומרים להם הדין ואומרי' שכן הדין באמת רק מפייסין אותן בדבר שאין בו שום הטעאה רק רדיפת שלום שלא יהא חבירו שונאו ומבקש רעתו וזהו דבר הגלוי לפני בעלי דינים הא וודאי מותר ומצוה לעשות כן ומה שכתב המחבר דאחר יכול לעשות פשרה שלא במקום המשפט היינו דאחר אפילו בהטעאה כנ"ל מותר לעשות פשרה משא"כ דיין אבל בלי הטעאה פשיטא דאף דיין מצוה לעשות פשרה ואדרבה לא הי' לו להש"ך להביא מש"ג שכן מבואר בדברי התוס' הנ"ל וזה ברור:

(ו) כדי ליפטר מעונש שבועה. עמ"ש הב"ח בזה [ודברי הש"ך ס"ק ז' מגומגמין