תפארת יעקב חושן משפט חלק א כח

בדעת רמ"א ולפעד"נ דכוונת רמ"א כיון דקיימא לן יחיד מומחה יכול לדון את האדם בע"כ א"כ אף דממידות חסידות אין לו לדון בע"כ מ"מ כל שמתרה בו בשם המומחה א"כ מה בכך דלא ידע שהוא מפי כל הב"ד סוף סוף הוא היה לו לבוא כיון שהמומחה מתרה בו ובזה חייב נידוי ומ"מ לא זכרו רמ"א בפי' כיון דקיימא לן לעיל ס"ג דבזמן הזה אין מומחה לרבים שידון ביחידי, ומ"מ כתבו רמ"א קודם להורות דמדינא דגמר' אף אם אינו ידוע שהב"ד יושבין באותו יום כל שאומר בשם המומחה סגי ומ"מ לענין זה אף בזמן הזה חולקין כבוד למומחה:

(ד) וכן אם היה בעיר. דברי הרב תמוהין כמו שתמה בסמ"ע ועיין מה שדחק מאוד ליישב לאיזה צורך הוצרך הרב להשמיענו דגם בזה הטעם כן הגם שהוא מפורש בגמרא להדיא גם בש"ע מציין כאן טור ולא ידעתי הא גמרא מפורשת הוא ולפעד"נ כאשר נדקדק בלשון הרמ"א שכתב וכן אם היה בעיר ולפי הענין היה לו לומר וכן אם הוא בעיר כדאיתא בגמרא כמו שכתב הרמב"ם מי שהוא במדינה ובכפר שייך לומר היה בכפר שעכשיו בביתו אבל בעיר הרי הוא עכשיו ותמיד בעיר ולא שייך לומר היה בעיר ודבר ברור הוא דכוונת הרב להשמיענו דין מחודש דבגמר' ס"ד דדוקא אם הוא בעיר ולא נסע לכפר שייך לומר דהם לא יגידו לו שיחשבו השליח הגיד לו אבל נסע לכפר רק שהיה מקודם בעיר אז יש לומר דודאי יגידו לי כשיבוא ולא יחשבו שקודם שנסע לכפר הגיד לו השליח בזמן מועט כזה קמש"ל דמ"מ כל שהיה בעיר אחר שהגיד להם השליח אף שאח"כ נסע מהעיר לא יגידו הם כי יחשבו שאחר שהלך השליח מן הבית מצאו בעיר והגיד לו וכן משמע מלשון הטור שכתב ג"כ במה דברים אמורים כשלא היה בעיר והיינו דכל שהיה בעיר לא מהני. ואפשר שלזה נתכוון המציין טור כן נ"ל:

יב (א) ואם היה ממונה לרבים וכו' אם היו שניהם חזקים דין זה צריך עיין לפע"ד כמו שאבאר. והנה מקור הדין הוא דאיתא התם אמר רש"ל שנים שבאו לדין אחד רך ואחד קשה וכו' שמא יתחייב החזק ונמצ' רודפו אבל אם אתה יודע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לומר איני נזקק לכם שנאמר לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים וכתבו התוס' ונמצא רודפו פי' לדיין הא דנקט אחד רך שאם שניהם חזקים חבירו יסייעו ע"כ והנה נראה מבואר כוונתם שבאו לשלול שלא נפרש נמצא רודפו לבעל דין ואז הוי שפיר אחד רך שאם היה קשה אין לחוש שמא ירדפנו ואתא כתבו דהפי' רודפו הוא לדיין כדמוכח בתר הכי דקאמר לא תגורו ואהא קשיא להו מאי אוירי' אחד רך ותירצו דבשניהם קשין אין לחוש שירדוף לדיין אף שהדיין אינו קשה דחבירו יסייע לדיין והנה עדיין לא נתברר כוונת התוס' אי נימא דכוונתם דדוקא באחד רך קתני רישא דמותר למנוע עצמו אבל בשניהם חזקין אפי' ברישא אסור למנוע או נימא דכוונתם דלכך נקט. אחד רך משום סיפא דקמ"ל אף שחבירו לא יוכל לסייעו מ"מ אינו רשאי למנוע עצמו שנאמר לא תגורו מפני איש אבל ברישא כיון דלא שייך לא תגורו קודם גמר דין א"כ מהיכי תיתי יהא אסור בשניהם חזקים איברא דבהגהת אשרי כתב להדיא בשם ריב"א ורשב"א דבשניהם חזקים אפי' ברישא אסור וכתב הב"י סימן זה שכן דעת התוס' והיינו דמפרש כוונת התוס' כפי' א' הנ"ל. אך אמנם בהגהת הרא"ש הרגיש במה שכ' דכיון דלא תגורו לא שייך רק ביודע להיכן הדין נוטה וא"כ למה יהא אסור ברישא בשניהם חזקים ועל זה פי' הטעם דאסור משום דמצוה לדון דכתיב בצדק תשפוט עמיתך וכלל כמה שאין לו הפסד אסור לו למנוע עצמו והן הן דברי הרב בהגה' כאן ולפע"ד דבריהם תמוהין מתרי טעמא חדא דלפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל טעם הרדיפה שמא יהרוג בנו או ישרוף תבואתו וכדומה ופשיטא דדבר זה לא נעשה בפרהסיא רק בפתע פתאום ובהחבא דאל"כ מי יניח לו לעשות מעשים כאילו ואם אין בעל דינו קשה כמה קשים אחרים יש בעולם שלא יניחו לו ע"כ שירא מצד שהוא רשע יעשה בערמה שלא ירגישו ויזיק ממונו ויהרוג בנו א"כ פשיטא דאפי' בשניהם קשים יש לחוש להיזק זה רק באחד רך איכא רבותא יתירה דאפי' להדיין בעצמו יוכל לרדוף להפוך הדין כמו שפירש"י אבל מ"מ פשיטא דגם בשניהם קשין יש חשש הפסד וכיון דאינו בכלל לא תגורו למה לא יוכל למנוע עצמו ועוד קשה לי הא בהדי' כתבו הטור ומחבר לעיל סי י' והרמב"ם פ"ב בהלכות סנהדרין כי רבים חללים הפילה זה ת"ח שלא הגיע להוראה ומורה ועצומים כל הרוגיה זה ת"ח שהגיע להוראה ואינו מורה והוא שיהא הדור צריך לו אבל ידע שיש שם אחר ראוי להוראה ומונע עצמו מהוראה פורק ממנו וכו' ופי' ב"י שם דהא קשיא להו בהא דקאמר במשנה וכל המונע במאי עסקינן אי בהגיע להוראה הא מוכרח לדון דעצומים כל הרוגיה ואי בלא הגיע הא אסור להורות דרבים חללים הפיל' ומזה דייקי לחלק בין יש אחר ראוי להוראה או אין אחר ראוי להוראה דאז אסור למנוע עצמו כל שהגיע להוראה אבל בלא"ה מצוה למנוע כמתניתין דאבות והשתא תקשי הכא היכי דמי אי בהגיע להוראה ואין אחר במקומו להורות א"כ תקשי מאי אירי' שניהם קשים אפי' אחד רך ואחד קשה אסור למנוע עצמו אפי' קודם שיודע היכן הדין נוטה כמו שכ' הרמב"ם ואם הי' ממונה לרבים חייב להזקק להם ופי' הב"ח סי' זה משום דאל"כ יהא העולם חרב כיון שהוא המומחה אם לא ידונו לפניו לפני מי ידונו והשת' כ"ש כ"ש בהגיע להוראה ואין אחר ראוי' להוראה פשיט' דעדיף טפי ממונה לרבי' דהא אחר אינו רשאי משום כי רבים חללים הפיל' א"כ אם הוא לא ידון לפני מי ידונו הרי דעליו אמר קרא ועצומים כל הרוגיה וזה ברור וע"כ דמיירי בהגיע להוראה ויש אחר ראוי להוראה א"כ תקשי מאי מצוה יש משום בצדק תשפוט עמיתך הא אדרבא מבואר באבות דכל המונע עצמו מהוראה הרי זה משובח ומוקמינן לה בראוי להוראה ויש אחר ראוי להוראה ואין לומר דכוונת הרמב"ם ז"ל בממונה לרבים משום דאין לחוש להפסד בעל דין קשה דרבים יסייעו לו כיון שהם המחוהו עליהם הא ודאי ליתא שהרי כתב הרשב"א בתשובה הביאו הב"י סי' זה באחד שאיים על הב"ד שלא יטפלו בדינו וכתב דאין להם למנוע משום זה דכתיב לא תגורו מפני איש והשתא תיקשי הא האי טעמא לא מתוקמי בגמרא רק ביודע להיכן הדין נוטה והתם לא היה כן וע"כ משום דהיו ממונים לרבים כמו שפי' ב"י דבריו אלמא דאף בממונים לרבים נתן הרשב"א טעם דלא תגורו ש"מ דהטעם הוא משום שהוא ממונה ואין אחר לדון הרי הוא בכלל לא תגורו ודוקא אם אינו דיין אז תלוי לא תגורו בגמר דין משא"כ אם הוא דיין אפי' קודם שייך בי' לא תגורו והשתא בהגיע להוראה ואין אחר ראוי להוראה שזה צריך להיות דיין משום ועצומים כל הרוגיה א"כ פשיטא דהוי בכלל לא תגורו אפי' קודם גמר דין כמו ממונה לרבים ומדברי התוס' כבר הוכחתי שאין ראי' כלל ובפרט לסברת הרמב"ם דגם בשניהם חזקים יש לחוש להפסד כנ"ל הילכך נראה ברור דבהגיע להוראה אפי' אחד רך ואחד קשה חייב להורות כיון שהוא כמו ממונה לרבים אבל בהגיע להוראה ויש אחר בעיר ראוי להוראה אז לאחר גמר דין דהיינו כשיודע