תפארת יעקב חושן משפט חלק א רפד

נראה דהכא הוי ממון לזה שהרי הוא פוטר את הלוה בטענת פרוע וכמו כן בטענת נאנסו:

(ד) צריך לקיים המוכר מה שקיבל עליו פי' הסמ"ע כל שיווי השטר והש"ך חולק ואחריו נמשך התומים ושאר אחרונים ותמהני מאוד עליהם שלא ירדו לסוף דעת הסמ"ע דהם הבינו דקשיא ליה להסמ"ע דאין שום יתרון בדין כשיש בו אחריות מאם לא היה בו אחריות לכך הקשו דהא יש יתרון כשרוצה ליתן כתיבה והא ליתא דהא לא קשיא ליה להסמ"ע כלל רק דקשיא ליה עכשיו שיש בו אחריות מה רבותא קמ"ל הרב בדין זה הא ליכא למימר דהרב קמ"ל כשרוצה ליתן כתיבה ולקיים המקח הא פשיטא דכל אחריות כך הם וכן כתב הרב בהדיא אף על פי שלא קנה הלוקח השטרות הרי דבא לאשמעינן דס"ד כיון שרוצה לחזור מן המקח גם האחריות בטל קמש"ל דלא א"כ שפיר הקשה הסמ"ע דאם רוצה לחזור מן המקח בלא"ה צריך לשלם לו דמים שקיבל ואם רוצה לקיים המקח פשיטא דהאחריות קיימים ומזה דייק הסמ"ע דע"כ דצריך לקיים האחריות על הכל וכ"כ הסמ"ע בהדיא מאי קמ"ל ולא כמו שהבינו הם דהיה קושיתו דאין יתרון בדין זה בלי אחריות מעכשיו דיש אחריות וזה ברור ותמהני על הש"ך שנעלם ממנו פירוש דברי הסמ"ע כמו שכתבתי ונידון מה שהקשה בתומים מרבית עיין בספר נ"מ מה שכתב ליישב וכן הנכון]:

(ה) אין צריך לקבל מי שפרע. עש"ך שהשיג על הרב וגם על בעל התרומות והנה מה שהקשה על הרב לא ידענא מאי קשיא ליה דהא כתב הסמ"ע בהדיא דהטעם הוא לפי שלא קנה דבר שגופו ממון וכוונתו דוקא אם הקנין בדבר שקונה מן התורה במעות ישנו במי שפרע אבל אם אף מדאורייתא לא קנה אינו במי שפרע וכאן אפי' מדאורייתא צריך כו"מ לפי שאין גופו ממון וכ"ש אי מכירת שטרות דרבנן] ואף שבעל התרומות תלה דין זה במחלוקת זה מ"מ ברור דכוונתו גם לטעם זה דאל"כ הוי ליה למימר ואין זה ברור אצלנו כמו שכתבתי למעלה ומדכתב ואף על פי שאין זה ברור מבואר דכוונתו דאף שאין דין זה ברור מ"מ יכול להיות דין זה דאינן במי שפרע אמת והיינו כטעמו של הסמ"ע אך מה שהקשה הש"ך על בעל התרומות לכאורה קושיא היא דהא פשיטא דלכ"ע אם הלוקח רוצה מעותיו שאינו יכול לומר לצור מכרתיו. אבל באמת נלפע"ד דלק"מ דהא להך דעה אמרינן דהלוקח יכול לומר הנייר קניתי ונהי שלא זכיתי בשיעבוד אבל בנייר זכיתי ולא ס"ל דאין קנין לחצאין והיינו משום דאנן אמרינן אם היה כוונתו גם לשיעבוד זכה בו כדפריך בש"ס וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך ומשני לצור ולצור ופי' הנ"י דכוונתו היה לצור ולצור משמע א"כ המוכר באמת הקנה לו הנייר באמת בעד המעות שנתן רק מצד הלוקח בטל המקח כי הוא יאמר לא קניתי רק עם השיעבוד א"כ הא בעלמא בדברים אין כאן מי שפרע רק במעות והיינו דוקא אם לא הקנה לו בעד המעות שום דבר אבל כאן הוא הקנה לו בעד המעות הנייר לצור ובזה מצידו חל הקנין ואינו יכול לחזור בו רק הלוקח חוזר אם כן אינו במי שפרע דלא הוי רק חזרה מדברים בלבד וזה ברור וכ"ש לפי מה שאבאר בסמוך בס"ד דגם הרמב"ן מודה בכתיבה בלי וכל שיעבודו דהלוקח קנה הנייר ואין המוכר יכול לחזור ולא כתב דאין קנין לחצאין רק במסירה בלי כתובה א"כ פשיטא דדין זה אמת אפי' לטעם זה בכתב קני לך שטר זה בלי וכל שיעבודו ובתומים כתב ליישב ותורף דבריו הוא בסמ"ע כמו שכתבתי מקודם וגם בעל התרומות מודה לזה ואין צורך לומר דסובר כר"ל ודו"ק:

(ו) הילכך האי מאן דמזכין וכו' עש"ך בשם הריטב"א דבמתנה קנה הנייר דדוקא במכר אדעתי' דנייר לא קנהו מתחילה משא"כ מתנה והביא ראיה מקידושין. ולפע"ד דין זה צ"ע דוודאי אי נימא דהך דאין קנין לחצאין הוא מצד הלוקח אתי שפיר אבל לפי מה שאבאר בסמוך דהעיקר תליא במוכר שאם המוכר הקנה לו הנייר בלבד אם כן מצידו אין יכול לחזור דלא הוי לחצאין רק מצד הלוקח דיכול לומר לא קניתי רק השיעבוד אבל אם אומר קניתי הנייר ג"כ זוכה בו וה"ה במתנה אבל אם מצד המוכר אין קנין לחצאין דהיינו במסירה בלי כתיבה כלל דגם המוכר לא הקנה רק הנייר עם השיעבוד וכיון שאין השיעבוד חל גם הנייר אינו רוצה להקנות וה"ה להטור ומחבר אפי' בכתיבה רק בלי וכל שיעבודו הוי אין קנין לחצאין מצד המוכר כמו שאבאר בס"ד א"כ ממילא מ"ש מתנה ממכר יכול לומר גם כן שלא היה בדעתו ליתן הנייר רק עם החוב דמה צורך לו לנייר בלבד כיון שהיה בדעתו ליתן לו השיעבוד אבל עכשיו שחזר מן השיעבוד ממילא לא היה דעתו להקנות הנייר בלבד כי מה לו לשיעבוד בלי נייר וזה צריך לזה א"כ אין קנין לחצאין ומה שהביא ראיה מקידושין אינה ראיה דהתם לא איירי כלל שרוצה לחזור בו רק שקידשה בשטר בלי כו"מ אם היא מקודשת א"כ אפי' אינו חוזר בו מ"מ אינה מקודשת עד שיכתוב על זה אמרינן דעכ"פ הנייר קנתה כיון שהוא באמת רוצה ליתן לה גם השיעבוד ולא שייך אין קנין לחצאין כלל ועיין היטב בסמוך מ"ש בזה:

(ז ואם לא כתב כן כו' אפילו הנייר לא קנה כ"כ הטור וכתב שכ"כ הרמב"ן ותמהני דמשמע מדברי הטור דכל שלא כתב כן סובר הרמב"ן דהנייר ג"כ לא קנה והוא תמוה דבהדיא מוכח מדברי הרמב"ן פרק הספינ' איפכא וז"ל שם והא דאקשינן הא לא כתב לי' הכי וכו' הכי פרושא אי כתב לי שטר או אקני לי' באגב ולא אמר או לא כתב לי' כל שיעבודא דאית בי' אמאי לאקני אטו לצור על פי צלוחיתו קנאו הכי כיון שקנה אותו בכו"מ או באגב כדין האותיות לכל דבר ולא כפי' הרב ז"ל רבי שמואל שפירש הא לא כתב לי' הכי אלא מסר בלחוד דלאו לאכריע בפלוגתא דתנאי אתי השתא אלא בכתיבה סתם נחלקו והיינו דקאמר הכי אבל במסירה אפשר שלא קנה אף גופו של שטר לצור על פי צלוחיתו ומפני שעיקר מקחו לראי' שבו והכל בטל ולא יתקיים לחצאין וכן עיקר עכ"ל [ואמת כי דברי הרשב"ם תמוהין דהא בש"ס בקידושין קאמר דכ"ע לית להו דרבי ופליגי בדר"פ מבואר להדיא דר"פ אליבא דרבנן בלחוד קאי ואליבייהו פליגי מר אית לי' דר"פ אליבא דרבנן ומר לית לי' וכ"ש לדידן דגרסינן לקמן אין אותיות נקנות וקאמר רב אשי מסברא דמסירה מילי נינהו ומילי במילי לא מקני א"כ מאי פריך רב אשי כאן וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך דמה בכך הא מילי במילי לא מקני וע"כ דלא כרשב"ם רק דחולק על מה שצריך לכתוב בפי' וכל שיעבודו] מבואר להדיא מדברי הרמב"ן הללו שבא לחלוק על פי רשב"ם דלשיטתו על מסירה לחוד משני אין לצור ולצור א"כ צריך לומר דבאמת לצור קנה ועל זה השיג הרמב"ן דדוקא בכתיבה רק בלי וכל שעבודו בהכי קנה הנייר אבל במסירה לחוד אפי' הנייר לא קנה דאין קנין לחצאין והטעם בחילוק זה הוא כך דוודאי לא שייך לומר אין קנין לחצאין רק מצד המוכר שנאמר המוכר לא היה דעתו להקנות לו רק שניהם אבל מה לו לשעבוד בלא נייר הלכך כל שחוזר מן השעבוד אף הנייר לא קנה שלא הקנה רק שניהם אבל בכתיבה רק שלא נתפרש וכל שעבודו א"כ אם היה דעתו בכתיבה זו על השיעבוד באמת קנה גם השעבוד שהרי יש כאן כו"מ וזו היא קושית רב אשי רק דמשני לי' דבלי וכל שיעבודו לצור ולצור ופי' הנ"י דלצור היה כוונתו ולצור משמע א"כ כיון שהיה כוונתו לצור הרי אין כאן קנין לחצאין כלל דמתחילה הקנה לו הנייר בלבד ועל זה כתב לו דאם כתב על השעבוד הרי יש כאן כו"מ משא"כ במסירה לחוד יכול לומר דבאמת הקנה לו שניהם רק דמילי במילי לא מקני ומחסר כתיבה ויכול לחזור א"כ אף הנייר לא הקנה לו רק שניהם בצירוף אבל אם המוכר הקנה לו הנייר בלבד ומצידו לא הוי לחצאין מצד הלוקח בוודאי יכול לומר מה בכך דלא קניתי השיעבוד אני רוצה הנייר בלבד ומי יודע אם הלוקח לא רצה לקנות גם הנייר בלבד רק כיון שמתחילה אמר שמוכר לו גם השיעבוד היה רוצה לקנות גם השיעבוד וכשכתב לו בלי וכל שיעבודו דלא כתב רק לצור ולצור משמע א"כ אף הלוקח יכול לומר אני קניתי הנייר בלבד וזה ברור לדעת הרמב"ן ובוודאי אי אפשר לומר דהטור ומחבר מיירי ג"כ במסירה שהרי כתבו ואם לא כתב לו כן והרי עיקר דקדוקו של הרמב"ן הוא מלשון הש"ס דקאמר כתב לי' הכי והיאך יכתבו הם ממש לשון זה על המסירה בלחוד ובתומים רצה להסב דעת הרמב"ן לכוונה אמרת ודברי הרמב"ן ברורים כמו שכתבתי ולפי זה גם מה שכתב לחלק בין אם רוצה לקנות הנייר בעד כל הדמים שנתן או שרוצה לקנות בפרוטה וכדומה ולפי מה שכתבתי העיקר דבמסירה לחוד לא מהני מצד המוכר דאין קנין לחציין כנ"ל אבל בכתיבה בלי וכל שיעבודו יש (מקום למה שכתב לחלק דוודאי אם רוצה לקנות הנייר בפחות ממה שנתן לא מהני מצד המוכר כי לא הקנה לו רק בעד המעות שנתן ומ"מ לענין דינא יש ליישב דעת הטור ומחבר דאפי' בכתיבה בלי וכל שיעבודו מ"מ יש לומר דלא קנה הנייר ופי' הש"ס הוא כך דמעיקרא בקושיא הוי ס"ד דמכירה לצור אינו במציאות כלל אם כן אפילו כתב סתם הוי כאלו כתב בהדיא וכל שיעבודו ומשני דיש לומר לצור ולצור א"כ אפילו היה כוונתו גם השיעבוד מ"מ כיון שאינו מוכיח מתוך הכתיבה שהוא על השיעבוד לא מיקרי כתיבה על השיעבוד ולא קנה השיעבוד א"כ עדיין אין קנין לחצאין ויכול לומר לא מכרתי רק שניהם וכיון שאינו ניכר יכול לחזור בו משיעבוד אף הנייר לא הקניתי אבל לשון הנ"י שכתב דלצור ולצור ולצור הכוונה דלצור היה כוונתו ולצור משמע וכ"ש דברי הרמב"ן הנ"ל פשיטא שאי אפשר לפרש כנ"ל לכן דברי הט"ז צ"ע:

(ח) לא קנה. כתב הסמ"ע בשם מהרי"ו דלא הוי כל המעות רק ש"ש והש"ך השיגו ובאמת לק"מ כמו שתירצו האחורנים דהתם שאני שקנה הדבר לפי דעתו לחלוטין א"כ הקנה לו המעות אבל כאן דיודע דעדיין לא קנה רק בכתיבה א"כ כל כמה דלא נתן לו כתיבה לא הקנה לו המעות אך הא קשיא לפע"ד להיפך דמה זה שכתב מהרי"ו דהוי ש"ש דש"ש נמי לא הוי רק שומר