תפארת יעקב חושן משפט חלק א כז

ודיניו בטילין ואמת דמ"מ יש להקשות לקרנא על דרך זה אי באגר דינא מאי מכוער הדבר הא מדינא אסור כמתניתין דבכורות וע"כ אגר בטילה וקשיא לקרנא אך מ"מ קשה על המהרי"ט כיון דבגמרא מקשה להדיא ומכריח דבאגר בטילה קא משתעי מדנקט דינו דין ש"מ דאפילו בדין דעלמא דיניו בטילין וזה ברור לכן נראה ברור לדינא דלא כמהרי"ט וכן משמע מסתימת כל הפוסקים. י (א) והוא שיהי' הדור צריך לו וכו' וכל המונע עצמו וכו'. עסמ"ע שכ' וז"ל וכל ר"ל אפי' אם הדור צריך לו יראה שימנע עצמו מן הדין ייפשר הבעלי דינים בהדדי אם אפשר לו עכ"ל ואין דבריו נכונים הא הב"י כתב דהטור דייק לחלק בין הדור צריך לו או לא מהא דאיתא באבות וכל המונע עצמו פורק ממנו וכו' וקשה במה נפשך אי בלא הגיע' להוראה הא בלא"ה אסור לו להורות כי רבים חללים הפילה ואי בהגיע להוראה הא:

מחוייב להורות ועצומים כל הרוגיה ומזה דייקי הטור ומחבר דיש חילוק בין הדור צריך לו או לא שאז אם אין הדור צריך לו יש לו למנוע עצמו ועל זה אמרו וכל המונע והרי זה מבואר שלא כדברי הסמ"ע רק התם באין הדור צריך לו מיירי ולשיטת הסמ"ע אין כאן ראיה לחלק בין הדור צריך לו או לא אמנם בגוף הראיה שהביא ב"י יש לפקפק לפי מה שכתב הנ"י פרק אד"מ הביאו הרב בהגה' לקמן סי' כ"ה והב"י שם לחלק בין ד"מ לאו"ה דבאו"ה גמיר וסביר לחוד אפי' לא קבלי' ולא נקיט רשותא פטור כיון שהגיע להוראה מחוייב להורות כדאמרינן ועצומים כל הרוגיה והנה יש להבין הא זה הפסוק קאי גם על דיני ממונות כמו שכ' הטור ומחבר כאן להדיא וצריך לומר דדוקא גבי או"ה גמיר וסביר חשיב הגיע להוראה אבל בד"מ כל שלא קבלי' ולא נקיט רשותא:

אין בכלל שהוא מחוייב להורות לפי זה ממילא אין מהתם ראי' דמיירי בגמיר וסביר פשיטא שאינו בכלל כי רבים חללים הפילה דהא גמיר וסביר יכול לדון אפילו ביחידי בע"כ כדלעיל סימן ג' ומ"מ אינו מחוייב לדון כיון שלא לקח רשות ועל זה אמרו שיש לו למנוע עצמו:

אבל בנקיט רשות כי אז מחוייב:

להורות אין לו למנוע אפי' אין הדור צריך לו ועיין היטב בנ"י שם כי יש לומר כוונה אחרת ולא' יקשה הנ"ל ודו"ק:

(ב)' יהיה בעיני הדיין דין של פרוטה כדין של מאה מנה. בע"ש נתן טעם דכתיב כקטן כגדול תשמעון והסמ"ע ס"ק י' תמה עליו דבגמרא קאמר מעיקרא לזה ופריך עלה פשיטא ומשני לאקדומי א"כ זה לא נשמע מפסוק:

זה רק מסברא ולפע"ד עיקר כע"ש דלשיטת הסמ"ע תקשי מדא כמו דפריך בגמרא פשיטא מה צורך להשמיענו א"כ כ"ש המחבר:

והטור שכתבו בסי' ט"ו דין דלאקדומי א"כ פשיטא שלא היה להם:

לכתוב זהותו קשה כיון דכאן כוונת המחבר לעיוני א"כ ע"כ התם בסי' ט"ו לאקדומי דין של פרוטה לדין של מאה מנה והאיך לא זכר המחבר בסי' ט"ו עיקר החידוש דין שצריך להקדים דין של פרוטה כשבא קודם אפי' לשל מאה מנה ולא נזכר במחבר רק שצריך להקדים דין הבא לפניו תחילה והאיך השמיט העיקר להקדים אפי' דין של פרוטה לכן נראה ברור דודאי כקטן כגדול כולל תרתי חדא בעצם סכום הממון וכן בבעלי דינים ושם בסי' ט"ו לא מיירי המחבר רק בענין הבעלי דינים ששם כתב דת"ח צריך להקדימו ועוד כמה דינים בזה וכאן כוונתו כוונתו בענין חילוק חילוק הממון ובאמת לעיוני אין צורך לאשמועינן רק כוונת המחבר לאקדומי אף שהוא קטן כ"כ והשני גדול' מאה מנה ושפיר כתב הע"ש דמקטן כגדול ילפינן לה גם לשון דין של פרוטה לדין של מאה מנה משמע בהדיא שכוונתו אף שזה קטן הערך וזה גדול כ"כ מ"מ לא יקדמנו וזה ברור ועיין לקמן סי' כ"ד מה שכתבתי עוד בזה:

יא (א) כיצד מזמינים. כתב הרא"ש בתשובה הביאו ב"י סוף סי' זה בראובן שתבע לשמעון שתבעו לדין ולא רצה לבוא שישנם קנס ההזמנה ושמעון אומר לה"דם שמעולם לא הזמינו לדין ואמר ראובן שיביא עדים שהזמינו חזר שמעון ואמר אמת:

שהזמין אותי אבל עמדתי עמו בדין ויש לי עדים על זה והשיב הרא"ש שאין שמעון:

נאמן אפילו כשיביא עדים דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דכיון שאמר מתחילה שלא הזמינו הודה שלא עמד עמו לדין ולא מהני עדים. ולפע"ד דין זה צ"ע:

מכמה טעמים חדא דודאי יש להבין דהאיך יעלה על הדעת דעדים משקרי ואי משקרי האיך אתה מאמינם באותו דבר על הלואה וע"כ דודאי עדים אומרים אמת רק הוא מחל הפרעון וכן הוא בתומים להדיא סי' ע"ט ע"ש והשתא הכא האיך שייך לומר שמחל מה שעמד עמו לדין סוף סוף כיון שעמד לדין לא נתחייב קנס ומאיזה צד אתה מחייבו עכשיו גם קשה לי על הרא"ש הנ"ל דמשמע אפי' חזר שמעון קודם שהביא ראובן העדים מ"מ אינו נאמן ובאמת מבואר לקמן סי' ע"ט בשם ב"י ומרדכי פרק כל הנשבעין וז"ל רמ"א שם בהגהה אפי' במקום דאיכא למימר דמה שהודה משום שראה עדים שבאו מ"מ הואיל והודה קודם שבאו העדים לא הוחזק כפרן אלמ' אף דיש מקו' לומר שמחמ' העדים הודה כמו הכא שראובן אמר לו שיביא עדים מ"מ יכול לחזור קודם שבאו העדים כיון שאז שתי הטענות באות לפוטרו יכול לחזור מפטור לפטור א"כ ה"ה הכא [דשוב ראיתי בש"ך סוף סי'י"ד שהקשה קושי' זו על הרא"ש] גם בלא"ה איני מבין דברי הרא"ש דלא אשכחן שיתחייב אדם קנס על פי עצמו כיון דעל ידי העדים פטור וכל החיוב על פי עצמו שהודה שלא עמד לדין ואף דמודינא דבהאי דכל האומר לא לויתי אף בקנס אמרינן הכי היינו דהתם אין ההודאה בחיוב הקנס רק בפרעון אבל הכא דהודה בגוף החיוב הקנס מהיכי תיתי לחייבו ואולי הך קנס שאני וצ"ע בזה:

(ב) פתיחא של שמת' הטעם כיון דקא בעי למיתב זוזי לספרא כשיתירו לו הנידוי ואי אפשר להוציא ממון בלי עדים וכתב הרא"ש בשם הרמ"ה דמהכא משמע אף דמוכח פרק זה בורר שהלוה אינו צריך להחזיר למלוה הוצאות שהרי אמרו שם שלא יצטרך להוציא מנה על מנה מ"מ אם לא רצה לבוא וצריך להוציא לכופו לבוא לב"ד צריך הלוה להחזיר לו הוצאות ולפע"ד אין דבריו מוכרחין דהכא שאני שאין המלוה נוטל מהלוה יציאותיו רק הלוה צריך מיד ליתן שזהו להתיר עצמו מהנידוי ואם לאו יהא בנידוי ואין ענין זה למלוה והלא אין המלוה נותנו מתחלה רק הסופר ממתין עד שיבקש להתיר לו הנידוי ואז אין מתירין עד שישל' אבל מה שהמלו' צריך להוציא אפשר דאפי' מה שצריך לכופו אינו צריך ליתן. ונראה לפע"ד דדבר התלוי בהכחשה הדין עם הרמ"ה כיון שיתברר אח"כ ע"י עדיו וכה"ג צריך הלוה להחזיר לו הוצאו' שע"י הכחשתו נפסד אבל בדין דלא תלי' בהכחש' נראה שא"צ להחזיר לו ועיין תומים מה שכתב בכוונת התו' והנה בתו' לפנינו נכתב כשקורין אותו ולפ"ז כוונת' כשקורין אותו לעמוד בדין אחר ל' להתיר לו אז אין מתירין לו עד שישל' וכן נראה מלשון הרמב"ם אבל מלשון המחבר משמע. דמעיקרא קורעין כתב הנידוי ואח"כ נותנין שכר הסופר ולא ידעתי למה שינה מלשון הרמב"ם (ג) ואם יש בהם מומחה עסמ"ע מה שנסתפק