תפארת יעקב חושן משפט חלק א רעה

אז שייך לומר דהמלוה ירא שמא יתוודע ע"י עדים שראהו ביד הלוה שלא היה יכול להזהר זמן כביר כזה וזהו בהך דיש לחוש שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי אבל הכא בו ביום פשיטא דיכול להזהר מבלי להראותו ועכשיו נכתב ועכשיו נפל ולא שייך כלל לומר דירא המלוה דילמא שמעי הלכך לחשש זה בעינן הנפק אבל לחשש פרעון שייך דירא דילמא שמעי שיתוודע מעשה הפרעון שלא היה בצנעא והלוה לא נזהר כנ"ל דלא ידע שילוה בו שנית ועל זה פריך דהתם דהשטר עמד זמן רב ביד הלוה יש לחוש כמו כאן בפרעון ע"י עדים שראהו בידו בתוך זמן זה ועל זה משני כיון דאית ליה רווחא אינו חושש [וכ"ש אי נימא הני תרתי בצירוף אי דהחשש רחוק בזה וגם הלוה מפסיד פ"ד שנתן כבר בחנם שעדיין לא לוה בהא וודאי יסכים המלוה עמו] ובזה יש ליישב ג"כ דברי בעה"ת דנתן תרתי טעמים דלא שכיח דפרע ביומא וגם חייב מודה וכן הרא"ש בתשובה נראה דסובר דבאמת לא חיישינן לפריעה בת יומא ולפי הנ"ל ניחא דהם מפרשים דלכך בפרעון חייש אפילו בו ביום כמו שכתב הרא"ש פ"ק דמציעא דלפי שדבר תימה הוא הקול יוצא ע"ש והכא נמי כוונת רב כהנא דוודאי לא שכיח דפרע ביומא ואי דמ"מ ניחוש הואיל דנפל א"כ עכ"פ ירא המלוה כיון דדבר תימה הוא שיצא הקול ושמעו בי' רבנן מפרעון ומפסדי לי' ודו"ק כנ"ל ברור בכוונת הרי"ף ורמב"ם:

(יב) ויש מי שאומר. עש"ך וסמ"ע דדברי המחבר אינם מסודרים כהוגן ולהיפך היה לו לומר דלא בעינן חייב מודה רק בליתא קמן סגי ועוד הקשה הש"ך דהרא"ש לא כתב כן רק לרב אסי ולא לרב כהנא ובתומים כתב ליישב דברי המחבר אבל מ"מ הודה שאין דבריו מסודרים כהוגן. ובאמת לפי דרכו דברי המחבר מסודרים כהוגן והוא דהך דעה קמייתא דסוברים דבעינן חייב מודה היינו משום חשש מאוחר אבל היכי דלא שייך חשש מאוחר בלא"ה לא חיישינן לפרעון ביומא רק משום חשש מאוחר הוצרכו לחייב מודה דאז ירא המלוה דילמא שמעי בי' רבנן והיכי דאין לחוש למאוחר דאז לא שייך שמעי' בי רבנן בו ביום אז בלא"ה לא חיישינן לפרעון כלל ועל זה כתב המחבר דיש מי שאומר דבהך גוף הסברא דלא חיישינן לפרעון אפילו לרב אסי דלא חייש למאוחר מ"מ ה"מ בליתא ללוה קמן אבל אי איתא קמן נאמן לומר פרעתי א"כ היכי דליכא חשש מאוחר דמודה רב כהנא לרב אסי מ"מ באיתא קמן נאמן הלוה לומר פרעתי וזה שלא כתב המחבר וי"א משום דבדעה קמייתא לא נזכר להיפך רק שהמחבר גילה דיש מי שמחלק בזה וא"כ אפילו היכי דליכא חשש מאוחר כל שאומר פרעתי נאמן:

אמנם גוף דבריו דחוקין מאוד שיהיו דברי כל הפוסקים נאמרים על חשש מאוחר ובהדיא מבואר בבעל התרומות דעל חשש פרעון בו ביום נאמר ע"ש וגוף קושייתו כבר קדמו בספר א"ז לב"מ ותירץ לפי מה דקיימא לן פרק גט פשוט דצריך לכתוב ואיחרנוהו ובאמת הוא תמוה דא"כ בשטר שאין צורך לכתוב ואיחרנוהו יהא דינו להיפך ועיין לעיל סימן מ"ג דסתם שטר אין צריך לכתוב ואיחרנוהו ועוד דהא בנפל חיישינן דאיקרי וכתב והעיקר נראה דאפילו אם באמת לוה קודם כיון שצוה לכתוב השטר שיתחיל זמנו מאותו היום הרי גילה דעתו שאז עיקר ההלואה מתחלת וכל הטעם בתוך זמן משום דגלי דעתי' דצריך למעות עד תשלום הזמן וה"ה בזה כיון דגלי דעתו שהוא צריך למעות עד שבאותו היום יתחיל התחלת הזמן והיאך פרע באותו יום אילו היה דעתו לפרוע לא היה מגביל היום הזה להתחלת הזמן ועיין לעיל סימן מ"ג מ"ש בזה:

אמנם נראה לפע"ד ליישב דברי המחבר בפשיטות דוודאי יש להבין ברא"ש גופא שם דמביא ראיה מרב אסי כיון דבאמת קיימא לן כרב כהנא וברור דכוונת הרא"ש דע"כ לא פליג רב כהנא רק בשטר שנפל דמחמת הריעותא יש לחוש אבל בלי הריעותא מודה בגוף הדבר בעצמותו דלא עביד אינש דפרע בו ביום ואפילו בסתם הלואה דבת"ז פורע מכל מקום בו ביום לא [כמו שהוכחתי לעיל ס"ק ח'] ועל זה כתב הרא"ש שם דהא ליתא דבסתם הלואה אפילו בו ביום עביד דפרע והכא שאני דהלוה ליתא קמן אבל אי איתא קמן וטען פרעתי נאמן ולפי זה נראה דנ"מ בזה ג"כ חדא בגוף הדין דיכול לומר פרעתי בו ביום בסתם הלואה גם בשטר שנפל יש כ"ת בזה במקום דלא איתרע בנפילה כגון כתב יד דלא טריף לקוחות ומצי למימר פרעתי דבזה וודאי לא איתרע בנפילה והשתא אם נתקיים בב"ד דליכא למיחש שמא לא לוה והלוה טוען פרעתי בו ביום אי נימא דלרב אסי אין חילוק בין איתא קמן או לא וה"ה לרב כהנא היכי דלא איתרע בנפילה א"כ הכא בכתב יד דלא איתרע דהא המלוה אינו נזהר בו דיכול לטעון פרעתי ואינו טורף לקוחות א"כ אם הלוה טוען פרעתי היום אפילו בסתם הלואה מחזירין למלוה דאינו נאמן לומר פרעתי בו ביום אפילו בסתם הלואה ואי קשיא מה נפקא מינה הא יכול לטעון פרעתי אח"כ הא ליתא דהא מבואר לקמן סימן ע"ח דאם טען תחלה פרעתיך ת"ז דלא היה נאמן וחזר ואמר אחר זמנו שפרע שוב אינו נאמן דהוחזק כפרן ולא היה לו לפרוע רק בעדים א"כ הכא אי טען היום פרעתיך ואינו נאמן ומחזירן למלוה שוב אינו נאמן לומר פרעתיך אח"כ רק בעדים אבל אי נימא דכל היכי דטען בעצמו פרעתי בו ביום נאמן בסתם הלואה אפילו לא איתרע א"כ בהא מחזירין ללוה והן הן דברי המחבר דלדעה ראשונה דלכך בעינן חייב מודה לפי שנפל ואיתרע כנ"ל אבל בלי ריעותא מודים דלא חיישינן לפרעון בת יומא כרב אסי ועל זה כתב המחבר דיש מי שאומר שאפילו לרב אסי דוקא בליתא קמן אבל אי איתא קמן נאמן לומר פרעתי א"כ אפילו לא איתרע בנפילה דכ"ע סבירי להו כרב אסי מ"מ הוא עצמו נאמן לומר פרעתי ואין מחזירין ודין זה נלמד מהרא"ש הנ"ל ומ"מ לא כתב ויש אומרים דיש לומר דגם דעה קמייתא מוד' לזה. וכן היה המעשה בתשובת הרא"ש שם דהשטר לא איתרע בנפילה רק שובר היה כנגדו שהיו מסופקין אם כולל החוב הזה אי לא והיו רוצין לדון לפי שהוא בו ביום דלא נפרע ועל זה כתב הרא"ש דבסתם הלואה ולוה בעצמו טוען פרעתי אפילו בו ביום נאמן רק התם הוצרך לשובר שהיה בשטר וכהאי גוונא בעל פה נאמן לומר פרעתי בלי שום שובר וכמו כן כתב יד שנפל דלא איתרע והן הן דברי המחבר כאן וכן מורה לשונו בב"י שלא העתיק דברי הרא"ש רק להורות גוף הדין דאין מעלה בו ביום רק בליתא קמן אבל באיתא קמן הוי כמו תוך ל' בסתם הלואה דנאמן ונ"מ כנ"ל או בעל פה כנ"ל ברור בכוונת המחבר ומ"מ בגוף הדין אי נאמן לומר פרעתי במלוה ע"פ בו ביום בסתם הלואה צ"ע קצת כי בש"ס משמע דלרב אסי דלא חייש לנפל איתרע אין חילוק כלל בין איתא קמן או ליתא קמן מדפריך לר"ל בשטר שנמחל שיעבודו והתם איתא קמן א"כ ה"ה לרב כהנא היכי דלא איתרע בנפילה דבהא מודה לרב אסי וצריך לומר דסובר הרא"ש דוודאי בס"ד דהיה סובר דלא פרעי כלל ביומא א"כ אפילו איתא קמן אינו נאמן לומר דפרע אבל בתר דמסיק דלא שכיח דפרעי קאמרינן שפיר מחלק הרא"ש ודו"ק:

(יג) ואם יש עמהן שובר. עש"ך מה שכתב ביישוב דברי הרמב"ם דקושית הש"ס הוא למה יעשה מה שבסמפונות הא אם היה ביד המלוה משחק בו ותמה בתומים דזהו בשטר שנמצא דיש ריעותא דנפל אבל לא בשובר ביד המלוה ובאמת דברי הש"ך נכונים בזה דהא כאן יש מעלה יתירה טפי משטר שנפל דהתם יש לחוש דמן הלוה נפל אבל כאן כיון דשטרו שוברו בצידו בוודאי מן המלוה נפל אם כן לא מבעי לפי מה שאבאר בסמוך דהיכי דידוע דמן המלוה נפל לא חיישינן דפרע ולא איתרע כלל א"כ פשיטא דבזה אין מחזירין ללוה אלא אפילו אי נימא דאפ"ה איתרע מ"מ פשיטא כיון דמידו נפלו אין כאן רק חדא סברא דאיתרע בנפילה והיאך יעלה על הדעת דבשביל סברא דאיתרע נחזיר אותו ללוה ועכ"פ יהא מונח ולא יחזיר לא לזה ולא לזה כיון דמיד המלוה נפלו ואם היה מוציאם היה גובה דאינו רק משחק וכי בשביל דנפלו אין כאן רק חשש דפרע ולא וודאי פרע שנחזירם ללוה ואדרבא עדיף טפי משטר גרידא דאז יש להוכיח מנפילה דמן הלוה נפלו משא"כ בזה דוודאי מן המלוה נפלו ודו"ק:

(יד) סימן בכלי הקשו האחרונים מה מהני סימן הא נפל איתרע ומ"מ פרעו ובאמת על הש"ע לא קשיא דהא מבואר בבעל התרומות דכל דנפל דרך נפילה לא איתרע וכן מבואר בא"ז לב"מ בשם תוספות והרא"ש ע"ש. אך בדברי הרא"ש בפסקיו יש לתמוה דכתב דלא איתרע בנפילה שעל ידי סי' מתברר של מי הוא. וקשה מה בכך הא מ"מ יש לחוש דפרעו הואיל ונפל ואין לומר משום דדרך נפילה נפל אם כן מה צורך לו לתירוץ זה ואמת בא"ז הנ"ל מבואר בשם הרא"ש שני תירוצים תירוץ א' דדרך נפילה נפל ותירוץ שני כמו שכתב בפסקיו אם כן הדבר מוכרח דלתירוץ שני הכוונה הואיל ומיד המלוה נפל שוב לא חיישינן דפרוע ומתחילה עלה בדעתי לפרש כוונת הרא"ש דהואיל דמתברר ע"י סימן לא נזהר בשמירתו וראיתי מי שפירש כן באמת כוונת הרא"ש אבל מדברי הא"ז הנ"ל מוכח דליתא שהרי הקשה על תירוץ שני של התוס' והרא"ש דאכתי ניחוש לקנוניא דהלוה הגיד לו הסימן ותירץ דאין זה הודאה לחוב לאחרים דלא על פי הודאתו מתחייב רק על פי הסימן וקשה במה נפשך אי דעת השיטה דאף דלא איתרע ניחוש לקנוניא קשה חדא הא דעת הרא"ש לעיל ס"ג דלא חיישינן לקנוניא היכי דלא איתרע ואפילו אי נימא דעל התוספות הקושיא מ"מ קשה אמאי לא מקשה ג"כ על תירוץ ראשון דדרך נפילה נפל מ"מ ניחוש לקנוניא וע"כ דתירוץ זה אתי שפיר ג"כ ללקוחות כיון דדרך נפילה נפל שוב לא חיישינן לקנוניא דלא איתרע