תפארת יעקב חושן משפט חלק א רסט

הירושלמי בפשיטות דוודאי בן בית דינו כמו אחין ואשה רק שם המחלוקת היה דמת וסובר ריב"ל או כר"פ דאין חילוק בין חי למת או דסובר דוקא בשטרות אבל במטלטלין לא כדעת רבינו ירוחם הנ"ל הלכך התם דהיה מטלטלין אף שמת על יורשי האריס הראיה כיון דגם האריס לא היה נאמן בלי ראיה דהכל יודעין דמה שתחת ידו שייך לבע"ה כנזכר בדברי ר"י ב"י ור"ח חולק דמ"מ על יורשי בע"ה הראיה דבמת לעולם על יורשי בע"ה הראיה כדעת מהר"ם שהביא הט"ז ואפילו במטלטלין דכל דליכא ריעותא הדין עמהם ושפיר דייק הירושלמי מתרווייהו דע"כ לא נחלקו ר"י ב"י רק משום דכל שתחת ידו הכל של בע"ה והי' צריך לראיה אבל אם היה ידוע שהיה לו ממון מיוחד אף שאינו אמוד מ"מ לא היה צריך לראיה וכ"ש מר"מ דמוכח כן ולפי זה אין כאן ראיה לדינו של רבינו ירוחם וגם מוכח דלא כרבינו ירוחם הנ"ל אלא כמהר"ם וצ"ע כי פי' זה נכון מאוד בירושלמי. ועש"ך מה שכתב ליישב דברי הגאונים שהביא הב"י סוף סימן רע"ו ולפעד"נ דבלא"ה לק"מ דהתם מיירי דהם היו סמוכין על שלחן אביהם הגדול והקטן ולא היו חלוקין בשום דבר רק שבא בטענה שנפל לו מבית אבי אביו ה' דינרין ועל זה נסתפק השואל אם נאמן דהרוויח בזה ממון הרבה וס"ד דבעינן דוקא שידוע שהיה לו ממון הרבה ועל זה השיבו הגאונים דהא אפילו מעיסתו קימץ סגי והיינו דאמרינן דבזה הרוויח הרבה וה"ה הכא כנ"ל:

סג (א) לעולם עסמ"ע ס"ק ד' דאפי' תפס לא מהני ובתומים השיגו דלהרא"ש דפוסק בסטראי דמהני תפיסה ה"ה הכא דהא מדמה להו להדדי ואין כאן קושיא כלל כי לא כתבו הפוסקים שם רק דמרענא לשטרא הנזכר בש"ס הפי' לא קרעינן ולא מגבינן ביה וזהו שוה בכולם. אמנם אי מהני תפיסה או דלא קרעינן שמא יברר אח"כ שהאמת אתו בזה הדין בכל אחד לפי ענינו ולפי הריעותא שיש בו ואדרבא בש"ס מוכח להדיא דהכא לא מהני תפיסה דהא דין זה נלמד מהיוצאת משום שם רע דאין לה קנס ופיתוי והשתא הא התם פשיטא דלא מהני תפיסה ואי דיש מקום לחלק ביניהם א"כ היאך דייק ר"פ הך דינא מהך וע"כ דכמו דהדין בזה כן בזה וזה ברור:

(ב) ואם עדי השטר. הש"ך האריך בס"ק ג' ד' ודעתו דלעולם לא מהני שום אופן להכשיר השטר לגמרי לדעת הרמ"ה והר"ן והריטב"א דלעולם חיישינן דבאמת שטר כשר היה לו ופרעו וזה מזוייף ולא מהני רק בלא לוה זולתי להרמב"ם דסובר דעדים גופייהו לא טעו א"כ מהני להכשיר השטר לגמרי. ודבריו בלתי ברורים כי היאך אפשר לומר דהריטב"א דייק וכתב דהשטר כשר דיהא כוונתו רק להלואה ע"פ ומה צורך לו להריטב"א לומר כן כיון דיש עדים בהלואה דל שטרא מהכא חייב לשלם וברור דכוונתו דכשר לגמרי. אמנם טענת הש"ך לכאורה טענה נכונה היא ונראה דסבירי להו דוודאי כיון שמעידין על הלואה אחר זמן העדים שאמרו שאמר להם זייפו לי שטר וכבר כתב הרא"ש דכל הריעותא רק על סך זה ואיש זה וכיון דחזינן דבאמת אח"כ לוה כסך הזה לאיש זה ולא זייף ממילא בטלה הריעותא דהא חזינן דלא זייף והלוהו באמת סך זה לאיש זה אחר שחזר אחר זייוף גם יש לומר דוודאי יש מקום לומר דלא זייף דמי הכריחו לזייף על סך זה דוקא דהא בלא"ה היה כשר לכ"ע וע"כ משום דיותר אין לו עליו כלום אינו רוצה לזייף כמו שכתב הרא"ש אבל אם באמת הלוהו אחר כך היה יכול לזייף על סך אחר בצירוף הלואה שניה ויכבוש שטר השני ויתבענו בזה ואם יזכה יקרע השטר הכשר ואם לאו יוציא עליו שטר הכשר ודו"ק) גם כיון דעבד לוה לאיש מלוה בוודאי היה נותן לו שטר על הלואה ומי הכריחו לזייף וזהו מורה דבאמת לא זייף:

אמנם בגוף דברי הרמב"ם נבוכו המחברים כיון שכתב פ"ח מהל' עדות דלעולם כל שאי אפשר לקיים השטר רק מפיהם שוב לא מהני רק בזוכרין הלואה א"כ הכא בזוכרין הלואה וענין השטר בוודאי נאמנין לכ"ע אפילו להר"ן וריטב"א כמו שכתבתי להדיא ומה זה שכתב הר"ן דהרמב"ם חולק ואי דמיירי באינן זוכרין פשיטא דאפי' בשטר כשר לא מהני להרמב"ם ואפילו אי נימא בכתב ידן יוצא ממקום אחר מ"מ הכא אי אפשר לקיים רק מפיהם [ועש"ך שהשיג על תירוץ ב' של הב"ח ובאמת תירוץ הנ"מ הוא ממש תירוץ שני של הש"ך בעצמו] והרב הש"ך לפי הבנתו רוצה לומר דהר"ן חולק על הרמב"ם דהשטר לעולם אינו כשר רק לענין על פה בזוכרין הלואה אבל כבר ביארנו דהא ליתא דפשיטא דמודים הריטב"א והר"ן דבזוכרין הלואה השטר כשר לגמרי ומה שתירצו עוד בסתם לא נהירא ג"כ דהא הרמב"ם פ"ח מה"ע נתן טעם דלכך אין שואלין להעדים אם זוכרין דאפילו אם יאמרו אין אנו זוכרין לא יהיו נאמנין כמו אנוסים בכתב ידן יוצא ממקום אחר והשתא הכא דאינו מועיל קייום על ידי דימוי בוודאי צריך לשאול אותם:

לכן נראה לפע"ד ביישוב דברי הרמב"ם בפשיטות והוא דמה שכתב אף על פי שנתקיים השטר בחותמיו פשיטא דכוונתו שכבר נתקיים קודם הערעור דאל"כ הוי ליה למימר אף על פי שהשטר מתקיים בחותמיו וכן נראה שהבין בעה"ת שכתב וכתב הר"ר משה ז"ל שאעפ"י שנתקיים וכו' ותמה הגי"ת הא בש"ס ג"כ ע"כ במקויים ולפי הנ"ל ניחא דהרמב"ם משמיענו אפילו נתקיים קודם הערעור ס"ד דשוב לא מהני ערעור כיון שכבר הוחזק בב"ד קמ"ל דאפ"ה הערעור מבטל הקייום ועל זה כתב הרמב"ם דאם עדי השטר עצמם העידו על חתימתם יראה לי דגובין בו והיינו ג"כ שהעידו קודם עירעור דאז אפילו לא זכרו הלואה לא היו נאמנין שהרי לא היה סיפוק בידם לומר אין זה כתב ידינו דהא כתב ידם יוצא ממקום אחר א"כ מעיקרא לא היה להם מיגו וכבר השוה הרמב"ם פ"ח מה"ע הך דאין זוכרין לאומרים אנוסים דבמיגו מהימני' ובלא מיגו לא א"כ השתא לית להו מיגו דהא כבר אמר כתב ידינו קודם הערעור ואז לא היה להם שום מיגו דעדיין לא היה ערעור והיה מועיל מה שכתב ידן יוצא ממקום אחר רק דס"ד דמ"מ יבטל השטר כיון דאיתרע השתא לא יועיל הקייום למפרע שמא טעו קמש"ל דוקא בקייום על ידי דימוי ולא עדים עצמן אינן טועין ועל זה חולק הר"ן דעדים עצמן ג"כ טועין וא"כ בעינן שיעידו דוקא על הלואה כנ"ל ברור:

ולענין הדין נראה לפע"ד דבש"ס משמע כהרמב"ם דוודאי יש להבין דמדמה הך ליוצאת משום שם רע ויש להבין התם בוודאי כיון דאמרה לעדים לזנות עמה חשודה לזנות ועכשיו אין כאן שום סברא המתנגדת שמורה דלא זינתה רק חזקת בתולה וזה איתרע במה שתבעה לזנות אבל הכא נהי דחזקתו של האיש הזה איתרע היינו מה דמדאורייתא לא בעי קייום כלל דאוקמא אחזקתיה דוודאי לא זייף זהו איתרע ושפיר יש לחוש דזייף אבל בקייום שיש כאן קייום לפנינו המורה ההיפך דלא זייף מנין לנו דמ"מ יש לחוש וזה לא שמענו מהתם כלל וצריך לומר דוודאי לא בא ר"פ ללמוד רק דאיתרע חזקתיה מה דמדאורייתא יש לו חזקה דלא זייף בלי קייום כלל אך מ"מ בקייום על ידי דימוי אין זה קייום גמור רק כיון דמדאורייתא לא בעי קייום רק מדרבנן הקילו בקייום כזה אבל הכי דמדאורייתא בעי קייום דאין לו חזקה כלל דלא זייף בזה לא הקילו וצריך קייום גמור ולפי זה העדים המכירין החתימות דזהו קייום גמור בוודאי מהני דזהו לא שמענו מהך דיוצאת משום שם רע:

(ג) לא משהינן ליה עסמ"ע שכתב דבסי' נ"ח לא מוקמינן ליה ביד שליש היינו משום דמהני תפיסה וכן בתרי ותרי דלעיל סימן מ"ו ע"כ. ופשיטא דאין כוונת הסמ"ע להקשות דשם יניחו ביד שליש דמה ענין זה לשם בתרי ותרי פשיטא דלעולם לא יוכל לברר דתרי כמאה ובסימן נ"ח כיון דהריעותא בפרעון והעדים מעידין דפרעו בסתם היאך יברר דעל חוב אחר פרעו רק כוונת הסמ"ע להקשות עכ"פ לא נניחנו בידו שמא יגבה בב"ד אחר ועל זה תירץ דצריך לו לענין תפיסה וב"ד אחר כתפיסה דמיא ולפי זה לשיטת הרמב"ם ומחבר לקמן סימן נ"ח דבטל לגמרי בלא"ה אין כאן קושיא כלל דבאמת קרעינן ליה התם והא אין להקשות שנניחנו ביד שליש כיון שאינו עומד להתברר כנ"ל. ובתומים הקשה על הסמ"ע מדברי המחבר ולפי הנ"ל לק"מ וזה ברור ומה שהקשה עליו דהכא נמי מהני תפיסה כבר נתבאר בס"ק א' כהסמ"ע בזה דהכא לא מהני תפיסה לכ"ע:

סד (א) דאילו לגבותם לא היה מועיל וכו'. עש"ך ס"ק ג' ונראה דכוונתו דבזה מועיל לגבות בו ועל פי מה שכתב ס"ק ב' דדוקא היכי דבעי כתיבה ומסירה לא מהני תפיסתו לגבות בו אבל