תפארת יעקב חושן משפט חלק א רסז

חולק כלל דבאמת במיגו לכ"ע מהימן והתם לא האמין הרנב"ם רק במיגו ומודה הטור והכא מיירי בלי מיגו ובאמת מדברי בעה"ת שער מ"ט שם מבואר דלא מהני מיגו דאל"כ מה צורך לו לחלק בין שטרות דאין תפיסתן מחוורת לשיטת הרי"ף פרק הכותב הא אפילו אם היה דין שטרות כמו במטלטלין לק"מ דברייתא מיירי בלי מיגו והתם נאמן במיגו וע"כ דסובר באמת אפילו במיגו אינו נאמן בנו"נ דהוי במקו' חזקה ועל זה סובר לחלק דזהו שטר דאין עכשיו בידה אבל מטלטלין דהם בידה שפיר מועיל מיגו בצירוף חזקה שהוא תחת ידה שהוא שלה אבל שטר דאין תחת ידה הממון לא יועיל מיגו ולפי זה ה"ה לדידן אי סבירא לן ג"כ דאינו מועיל מיגו בוודאי לא היה לן לומר דה"ה מטלטלין דהא בזה מהני מיגו ואי סבירא לן דבשטר נמי מהני מיגו א"כ כמו שחילק הרנב"ם לשיטתו כמו כן לדידן יש לחלק דדוקא בשטרות שאינה תופסת החוב אבל במטלטלין אפי' בלי מיגו נאמנת. והנה הש"ך הביא מדברי התוספות והרא"ש סוף דף נ"א בד"ה קיבל דמוכח להדיא אפילו במעות ומטלטלין אינה נאמנת ותמה על הטור שכתב כן בשם הרמ"ה וראיתי בספר נ"מ כתב ליישב דאין מדברי התוספות ראיה דהתם אין הדבר בידה רק מופקד ביד אחר ואמרינן דהוא תופס בחזקת שניהם משא"כ כשהם בידה ודבריו תמוהין דאין הכוונה כלל מדברי התוספות הללו רק ממה שכתבו התוספות שם דבנו"נ אינה נאמנת לא שלי ולא של אחר דאל"כ הא דקאמר לקמן נו"נ אינה נאמנת לומר שלי הם ניהמנ' במיגו דשל פלוני הם והשתא אי ס"ד דסבירי להו לתוספות דבמטלטלין נאמנת א"כ ע"כ דהך ברייתא באונות ושטרות דוקא וא"כ מאי ראיה ושם באונות ושטרות פשיטא דליכא מיגו דשל פלוני הם כיון דהשטרות כתובין על שמה ואי דתאמר דפלוני כתב על שמה והיא היתה שלוחו מ"מ אינה נאמנת כמבואר לעיל סימן ס"א דאפילו להחולקים בחב לאחרים אינו נאמן והכא אינה נאמנת ג"כ לומר שהוא של פלוני כיון שכתוב על שמה והוא חב לאחרים אבל התם דמיירי במטלטלין שפיר יש לומר דנאמנת של פלוני וברור דהתוספות סבירי להו דאונות ושטרות לאו דוקא וה"ה מטלטלין אך בגוף דברי התוס' יש לתמוה דנהי דסבירי להו מצד הסברא כדעת הרמ"ה דאין חילוק בין שטרות למטלטלין מ"מ דילמא אונות ושטרות דוקא דאינו נאמן במיגו של פלוני כנ"ל אבל במטלטלין נאמן במיגו של פלוני ומנין להם להוכיח דשל פלוני גופא אינו נאמן ובעיקר הדין אבאר לקמן בס"ד דמש"ס גופא מוכח דאפילו במטלטלין כן הדין כדעת הרמ"ה דלא כרנב"ם ושם נאריך בזה בסוגית הש"ס והתוס' שם ע"ש:

(ה) ואפילו אלמנה עש"ך שהעתיק ג' פסקי הרמב"ם פרק כ"ב מהלכות אישות והאריך להשיג על הרנב"ם וה"ה. והנה מה שהשיג על ה"ה דלאיזה צורך נתן טעם בפיסקא האחרונה משום דאין אשה מעיזה הא בלא"ה אי אין לה מיגו לא מהימנה ואי יש לה מיגו בלא"ה ג"כ מהימנה ואני תמה דהא פשיטא דצריך לומר סברת ה"ה דהא פסק הראשון שכתב הרמב"ם סייעו לו מן הירושלמי דנתנו טעם למה מציאת האשה לבעלה כדי שלא תגנוב משל בעלה ותאמר מציאה מצאתי הגע עצמך דאמרה מתנה ניתנה לי ומשני קול יוצא למתנה ופי' הרנב"ם דהקושיא הוא דמה הועילו בתקנתן דיכולה לומר מתנה ניתן לי וע"כ דגם בזה אינה נאמנת ותירצו קול יוצא למתנה ותתבייש לומר כן לפי שלא יהא קול הלכך באומרת מתנה ניתן לי נאמנת ולכך פסק הרמב"ם שם דנאמנת ויחרים סתם מבואר דלולא זה היה בדין דאפילו במיגו לא תהא נאמנת דאל"כ מה הועילו בתקנתן תגנוב והוא לא ידע וע"כ דלא חיישינן שתגנוב ולא תוכל להראותם עולמית רק אם תהא נאמנת מתנה ומציאה א"כ תוכל להראותם אז חיישינן לכך אינה נאמנת מציאה ומתנה נאמנת דלא תוכל להעיז נגד הסברא שלא יהא קול למתנתה ולפי זה תינח באומרת אחר נתן לי מתנה דאז קול יוצא אבל באומרת בעלה נתן לי לא תהא נאמנת דהא בזה אין כאן קול כמבואר להדיא בבעל התרומות, סוף שער ו' [ולפי מה שהבין פי' הירושלמי בהיפך דלא כרנב"ם ע"ש] א"כ בהא לא תהא נאמנת אפילו במתנה כמו במציאה ואפילו במיגו מן הטעם שתגנוב ותאמר את נתת לי במתנה ואז לא תתבייש שאין קול יוצא וע"כ צ"ל דע"כ לא צריכינן להך סברא רק באומרת אחר נתן לי אבל באומרת בעלי נתן לי בלא"ה לא חיישינן דלא תוכל להעיז נגד בעלה ודברי ה"ה מוכרחין:

אך באמת בלא"ה אין כאן קושיא על ה"ה כי הוא סובר בעיקר הפי' כמו שכתב הש"ך דלכך אינה נאמנת אחר נתן לי על מנת שאין לך רשות בו במיגו דהוי מיגו במקום חזקה ואהא קשיא ליה סיפא אתה נתתו לי נמי למה מהימנה במיגו הא הוי במקום חזקה ומה שתירץ הש"ך מקודם דבזה לא שייך חזקה כיון דהבעל נתן לה לא סבירא ליה וכבר השיגו בתומים על סברא זו לעיל ס"ק א' דמה נפקא מינה מ"מ הוא רוצה להפקיע מחזקת הבעל פירות] ועל זה תירץ ה"ה דהכא נגד הך חזקה יש חזקה דאינה מעיזה ונהי דלממון לא מהני הך חזקה מ"מ כאן שפיר מועילה לגרע עכ"פ חזקת הבעל ואם כן ממילא נאמנת במיגו והשתא לק"מ מכל מה שהקשה הש"ך. אמנם מה שהקשה הש"ך על תירוץ של הרמב"ן שהביא בעל התרומות סוף שער ו' בוודאי קשה. ובתומים רוצה ליישב דבריו דמיירי בלי מיגו ומ"מ באתה נתתו לי נאמנת דוודאי כל מה שבידה בחזקת שלה רק שיש להסתפק אי אחר נתן לה וא"כ יש לבעלה רשות בה או דבעל נתן לה וא"כ נאמנת דבעלה נתן לה דאחר היה קול לדבר כמו שאמרו בירושלמי ודבריו תמוהין דהא בהדיא מבואר בדברי הרנב"ם שם דנתן טעם למה אתה נתתו לי נאמנת וז"ל ועל מה שנאמנת לומר מתנה נתנם לי מידי דהוי כשאר טוענין וכו' ואתה אחי שים הדברים באזנך הבן שאמר לאביו אתה נתת לי כלים אלו אעפ"י שאינם ידוע שנתנם לו ואינם ידועים לאביו מי לא הוי נאמן כמו כן האשה וכו' ע"ש מבואר להדיא דאין הטעם כמו שכתב התומים דלדבריו מאי ענין זה לבן הלא הבן נאמן כיון שאינו ידוע לאביו נאמן במיגו דשלו הם ואחר נתנם לו אבל האשה שאינה יכולה לומר כן דהא הבעל יאכל פירות ואין לה שום טענה רק לומר אתה נתת לי מנין לו שתהא נאמנת ואי היה כוונתו כטעם התומים מה לו לדמותה לבן ואין ענינו של זה כשל זה כלל גם בלא"ה אין זה ראיה דהוא נתנו לה לפי שאין כאן קול דהא יכול להיות דבאמת הם שלה מעולם והבעל אוכל פירות ומנין לנו דהגיע לה במתנה ודברי הש"ך נכונים בזה ולפי זה ממילא נדחו דבריו מה שכתב דהרב הש"ך אגב רהיטא הקשה על הגי"ת דקושית גי"ת על נכון לסברת ה"ה דעיקר הנאמנות הוא מכח דאינה מעיזה והוא תמוה דהא פשיטא דהרנב"ם לא סבירא ליה טעמו של ה"ה דהא בהדיא נתן טעם דדמי לבן והתם לאו מהאי טעמא נאמן וע"כ דקושית הגי"ת דהוי מיגו דהעזה כמו בעלמא ושפיר תמה הש"ך דהוי מיגו דהעזה בממון וכן מבואר באמת בגי"ת ע"ש. אמנם מה שכתב הש"ך מעיקרא והשיג על הב"ח דטפי הוי ליה להשיג מכח שאר הוכחות התוספות והרא"ש ולא מכח לשון שלו ובאמת מלשון זה לא מוכח מידי. אבל לא ידעתי מאי הוכחה אחרת יש כאן ונראה דכוונתו ממה שכתבו התוספות דנאמנת של פלוני הם במיגו דאי בעי שקל' ויהבה ליה מבואר דנאמנת להפקיע לגמרי מבעלה אבל אין זה הוכחה כלל דדוקא אם היא טוענת שלי הוא אינה יכולה להפקיע מבעל פירות וירושה דחזקה כל שהוא שלה שייכים לבעל לפירות וירושה אבל באומרת של אחרים הוא אין כאן חזקה כלל ולא מוכח מידי ודו"ק:

(ו) לא היתה וכו' עד של שניהם הסמ"ע פי' דברי הרב בכתבה מעצמה דאי בכתב הבעל אפילו נו"נ והש"ך השיג עליו דהיאך יכתוב הרב בשם הטור מה שלא נזכר בטור רק דין אחר לכך פי' הוא דהרב סובר דלא כהטור רק כהרשב"א ואינו נכון דהיאך לא הזכיר הרב העיקר אף דהבעל כתב על שמה וברור דכוונת הרב כהסמ"ע. אמנם כוונתו כך דמה שהתחיל לומר לא היתה נו"נ הוא מהש"ס וכמו שכתב בעל התרומות בשם הרנב"ם הנ"ל דמדקאמר וכן האשה הנו"נ מינה דבלא נו"נ ושטרות כתובין על שמה הם שלה אמנם מה שכתב דאם הם של שניהם הם של שניהם זהו לחד מן הטור דכמו שכתב הטור בנו"נ והבעל כתב דאם הם על שם שניהם הם של שניהם ה"ה בלא נו"נ והוא כתבה וזה ברור. ועיין תומים דתליא במחלוקת לעיל סי' ס' בכותב שטר על שם אחר אם יכול האחר לומר אני זכיתי בו וליתא דהא הרשב"א גופא הסכים פרק הגוזל גבי ריש גלותא דיכול ריש גלותא לומר שלי הם וכאן סובר דלא זכתה האשה ובאמת לא דמי כלל דשאני התם כיון שכתב על שם אחר בוודאי זיכה לו אבל כאן באשה הנו"נ ואם היא עשתה עסק כתבה על שמה א"כ אין דרך הבעל להקפיד כיון דהיא נו"נ וכותבת על שמה וזה ברור ומ"ש הש"ך ס"ק י' עמ"ש לעיל סוף סימן נ"ו בזה:

(ז) או מציאה מצאתי עש"ך דהקשה מסי' קע"ו בשותפין דגנב וגזל שייך לשותפות וה"ה מציאה דבירושלמי פרק מי שמת מדמה להו להדדי ובתומים תירץ דהכא מיירי שאומר שהגביה לעצמו ולא נהירא דא"כ התם אי דבפי' הגביהה לשניהם פשיטא דזוכה ואפילו אינו שותף ובסתם מהיכי תיתי נאמר דלשותפו זכה ונראה דוודאי בירושלמי פרק מי שמת לשון תימה נאמר כמו שפי' הש"ך שם סימן קע"ו. אמנם היינו דוקא בענין שאינו שייך לעסק השותפות אבל בעסק השותפות שנוגע לענין השותפות כל מה שיגיע שום ריוח הן בהיתר הן באיסור הכל בשותפות וכן נראה באמת לדינא (ח) עליו להביא ראיה בעדים. עש"ך ס"ק י"ד דאם כולם נו"נ על האחין להביא ראיה