תפארת יעקב חושן משפט חלק א רסב

בש"ס כמו שכתבתי והשתא וודאי אין כאן התחלת קושיא מה שהקשו דמעיקרא דלא ס"ד דר' גידל לר"י מי ניחא דהא כהאי גוונא מצינו בכמה מקומות ואחד מהם פאד"מ דפסקו הרי"ף ורמב"ם כר"ח דמחלק בין נו"ב ואפילו ר"מ לית לי' דיני גרמי בדיינא ובפרק עד כמה קאמר לימא תנן סתמא כר"מ ומשני בנ"ב מבואר דלר"מ אפילו בלי נו"ב ותירץ הרמב"ן שם דוודאי לס"ד דלא ידע דאיכא לאוקמא בנו"ב הוכרחנו לומר דלר"מ חייב אפילו בדיין דאל"כ מתניתן כמאן אבל למסקנא גם לר"מ בהכי מתוקמא וכ"כ כתב הרמב"ן במרובה גבי דבר ולא חצי דבר ע"ש והכא נמי בס"ד דלא ידע הא דר' גידל הוכרחנו לומר דמתחייב בדב' שאינו קצוב מהני דאל"כ מתניתן כמאן דלא כר"י ולא כר"ל אבל למסקנא דמשני כר' גידל וע"כ שאינו יכול לחייב עצמו באינו קצוב לר"י נמי בהכי מתוקמא דבהא לא פליג ר"י אר"ל כלל ולכך הביא הרמב"ם הך דר' גידל אף דקיימא לן כר"י והיינו משום דבר שאינו קצוב דבזו לא נחלקו כלל וזה ברור לפע"ד:

(ו) ואם חלה הניזון הש"ך כתב דהתוס' חולקין בזה ומ"מ העיקר כריטב"א מכח הירושלמי ובתומים הקשה, הא דפריך פרק הנושא אי הכי בנות נמי ומאי קושיא בנותיו דחייב ברפואה לא מהני קנין דלא הוי קצוב ובת אשתו דאינו חייב ברפואה מהני קנין דהוי קצוב ולק"מ דמה בכך דבנותיו חייב ברפואה מ"מ פשיטא דלא מיגרע גרע בזה דמ"מ קצוב הוא חוץ מרפואה ולמה לא יוכלו לטרוף משועבדים כלל דקתני בנותיהן ניזונין מנכסי' בנ"ח ודלרפוא' לטרפו למזונות לחוד ומה בכך דלרפואה לא נשתעבדו אמנם מהירושלמי פשיטא שאין ראי' דהא להחמיר בא ולא להקל דקאמר חלתה כמו שניסת והיינו דס"ד כיון שאלמנה צריכה לאכול לא יצטרך ליתן דמים ועל זה קאמר כמו שניסת דהתם וודאי הבעל נותן לה מזונות ומ"מ חייב הוא ליתן דמים ה"ה בחלתה א"כ כיון דכוונת הירושלמי להחמיר פשיטא דיש לומר דאם צריכה הוצאת לרפואה דחייב ליתן לה אמנם נלפע"ד להיפך דאדרבא הא גופא ראי' מן הירושלמי דוודאי אי נימא דרפואה אינה בכלל מזונות א"כ שפיר יש לומר דחלתה חייב במזונותי' כמו שניסת אבל אי נימא דרפואה בכלל מזונות א"כ היאך קאמר חלתה כמו שניסת דהא מה שהוא נותן לה לרפואה הא גופא הוי מזונות והרי הוא זנה ואפילו אם חלתה באופן שאינה צריכה רפואה כלל מ"מ כיון שעליו מוטל אז תחילה לרפואתה אף שהוא עולה הרבה טפי ממזונותי' התדירים א"כ מה בכך דעכשיו אינו אוכלת כ"כ הכל שלו כיון דגם ההיפוך מוטל עליו וע"כ דאינו חייב ברפואה כלל דאינה בכלל מזונות לכך חייב ליתן דמים וזה ברור לפע"ד ודלא כהתומים שדחה ראיית הש"ך מירושלמי מכל וכל ונראה ברור דאפילו החולקים דחייב ברפואה מ"מ בהא כ"ע מודים דאם ניסת או שהתחייב עוד אחר לזונה אינו בדין שאחד יתן לרפואה ואחד יתן דמי רפואתה דהיאך יעלה על הדעת דהיא תרוויח במה שחלתה דמי רפואתה וזה ברור לפע"ד (ז) כל ימי חייו או כל זמן שצריך וכו' וי"א לפטרה ר"ן פרק מי שאחזו בשנה אחת וכו' דין זה צריך בירור כי המעיין בר"ן פרק מי שאחזו וכו' וז"ל וכתב הרשב"א דבדיני ממונות כיוצא בזה אם אמר לו בית זה נתון לך במתנה על מנת שתזין את בני או את אבי ולא פי' לו זמן דלרבא צריך לזונו כל ימי חייהם ולרב אשי כמפרש יום אחד מיד דאיכא למימר דלכ"ע לענין ממונא סתם כמפרש כל ימי חייו ולא פליג רב אשי רק גבי גיטין דלצעורה קא מכוון והרי צערה יום אחד או שעה אחת והדבר צריך תלמוד ע"כ עכ"ל הר"ן והנה מבואר דאפילו הרא"ש דחולק פשיטא דמודה בזה להרשב"א דע"כ לא נחלק רק משום דיד בעל השטר על התחתונה אבל הכא אדרבא כיון דידו על התחתונה כל ימי חייו אמרינן וזה ברור. ונראה דגם, הרשב"א לא אמרה רק מטעם זה שהרי כתב דרב אשי לא אמר רק משום דלצעורה קא מכוון משא"כ הכא ולפי זה להיפך באומר לזון את חבירו סתם עדיף טפי מהך דרב אשי דפשיטא דיכול לומר ג"כ ליום אחד כוונתו רק כל כוונת הרשב"א אם הוא בא להוציא בזה נאמר דיש מקום לומר כל ימי חייו ויד בעל השטר על התחתונה ולכך תפס הרשב"א בדרך זה והרא"ש תפס דינו במקבל עצמו לזון סתם לכך כתב דאפילו לרבא התם מודה כאן דיש לומר סתם יום אחד דיד בעל השטר על התחתונה ואין כאן מחלוקת אמנם הב"י בא"ה סימן קי"ד כתב בשם הרשב"א דגם במקבל עליו לזון חבירו סתם הוי כל זמן שצריך וצריך לומר דהתם מטעם נדר אתינן עלה לכך הוי להחמיר לפי זה מה שכתב הרב ועירבב כל ימי חייו וכל זמן שצריך אין ענין זה לזה דכל ימי חייו לכ"ע יד בעל השטר לעולם על התחתונה והרשב"א והרא"ש מודו בזה רק בענין דהספק כל זמן שצריך ואז חייב כל זמן שצריך לקיים הנדר ואפשר דגם הרא"ש מודה בזה ועיין תומים שכתב ג"כ כנ"ל אלא שלא העתיק דברי הר"ן פרק מי שאחזו הנ"ל דמהתם מוכח להדיא דגם להרא"ש הדין כן ואין כאן מחלוקת ודו"ק:

(ח) ואין המלבושים בכלל מזונות בירושלמי פרק הנושא קאמר תמן תני בנן נוקבין וכו' ומתזנין מניכסי ותנו עלה ומתכסיין בכסותו והיינו דאף מלבושי' בכלל משמע דה"ה בבת אשתו דאל"כ מאי ענין זה לשם דמיירי בבת אשתו וכ"כ המפרש שם ותמה על הב"י בא"ה שנעלם ממנו דברי הירושלמי ובאמת לפי מה שכתב הרא"ש פרק הנושא לק"מ והמפרש שם שסתמה על הרא"ש ובאמת יש לתמוה על תמיהתו דדברי הרא"ש נכונים וברורים דהבין מה דשאלו בירושלמי מעשה ידי הבת למי קאי על המשנה בנן נוקבין דאי אהך משנה דבת אשתו מאי ענין שהביא הירושלמי משנה דבנן נוקבין לכאן דליכא למימר לאשמעינן דבבת אשתו מלבושים בכלל דהא באמת ליתא כמו שכתב הרב כאן וע"כ דלכך הביא המשנה כדי לישאל האבעי' מעשה ידיהן למי ועל זה פשיט מהך משנה דהכא נשאת הבעל זנה והם נותנין לה דמי מזונות מבואר דבת אשתו מעשה ידיה לה ה"ה בתו כשמת וכן איתא האבעי' בש"ס דילן פרק נערה דף מ"ג ושפיר תמה הרא"ש דבת אשתו שאני דחוב הוא לה משא"כ בתו וזה שכתב הרא"ש דבש"ס דילן פרק נערה מפרש הטעם למה מעשה ידה לעצמה אפילו בבתו כשמת והכי איתא התם באמת אבל לא מבת אשתו דלא דמי כלל וזה פשוט וברור בכוונת הרא"ש וזה המפרש לא ידעתי מה היה לו שנתחבט בכוונת הרא"ש ולפי זה ממילא גם הך דין הנ"ל לא מוכח מירושלמי דדוקא בבתו מלבושים בכלל ולא הביא הך משנה רק משום האבעי' דרוצה ליפשט ממשנה דהנושא אך באמת המעיין בירושלמי יראה דהגירסא הוא ומתכסיין בכסותי וכן הגירסא ברא"ש ולפי גירסא זו בלא"ה אתי שפיר דאין כוונת הירושלמי לומר מלבושים בכלל ואדרבא להיפך דבא לומר דהנוסח הוא ומתכסיין בכסותי דאם לא הזכיר בפי' כסות אין מלבושים בכלל מזונות ולכך הביא כאן להורות דכ"ש בבת אשתו דאין מלבושים בכלל ולפי זה האבעי' במעשה ידיה לא קאי כלל על הך משנה רק ענין בפני עצמה בבת אשתו מעשה ידיה למי ושפיר פושט מנשאת דמעשה ידיה לעצמה ולק"מ קושית הרא"ש וזה ברור:

(ט) פטור מחלקה. עש"ך דמ"מ חייב לשלם ליורשי' ולא נפטר רק מהבעל דהוי ראוי כמו שכתב הרשב"א שם ובאמת צ"ע על הרשב"א שכתב בפשיטות דפטור כיון דחייב ליורשי' ואף דיש לומר דהרשב"א מיירי שהיה הוא בעצמו קרוב האשה וקודם בירושתה רק הבעל קודם לכל אדם ועל זה השיב דלגבי בעל הוי ראוי וזוכה הוא מצד יורש אבל מ"מ קשה דעיקר חסר ברשב"א דהיה יורש ומכ"ש דקשה על הרב. לכן נראה לפע"ד דכוונת הרשב"א דוודאי אם מתה ויורשיה תובעים אותו אינו מחוייב כלל כמו שאמרו בירושלמי מתה כבר מתה וע"כ לא חלק הרשב"א בין מזונות סתם לסך קצוב רק לגבי בעל דמדקצב סך והיו יכולין לתובעו מיד בוודאי היה בדעתו שהבעל יזכה בהכל אבל לא בזכי' גמורה מיד דהא פסק לשניהם רק על חצי שלה יהא הוא כמו בעל בנכסי אשתו ועשה כן לטובת הבעל כיון שגם לו פסק מזונות בפני עצמו א"כ גם חלק האשה זכה לו אף שתמות יירשנה [אבל לא עכשיו שהיה לו ליתנם לגמרי אבל ליורשי' פשיטא שאינו חייב ומעולם לא היה בדעתו לפסוק לה מזונות שיירשו יורשי' שהרי להם לא היה רוצה לפסוק כלל רק לבעל זכה כיון שגם לו פסק ועל זה השיב הרשב"א כיון דבמתנה לו לגמרי לא זכה שהרי פסק בסי' לאיש ואשתו רק בתורת ירושה ואין הבעל נוטל בראוי וממילא פטור לגמרי והנה הט"ז האריך במי שפסק מזונות לבנו וכלתו ומת בנו אם חייב ליתן לכלתו תשלום מזונות ויש היו אומרים דאין להוציא נגד סברת ר"ת דאומדין דעתו דלא פסק רק שיהנה בנו והוא השיג עליהם ממשנה דהנושא דאפילו נתגרשה ומתה חייב לזון בת אשתו ואין לחלק דהכא כתוב להזוג דהא התם אפילו כתוב בת אשתו לא מהני דאל"כ הפיקחין למה היה להם לכתוב כל זמן שאת עמי היה להם לכתוב לבת אשתי ואין דבריו נכונים כלל דמ"מ פשיטא דיש לומר דכל היכי שכתוב להזוג אין מוציאין ממנו כסברת ר"ת ומ"מ במוחזקת מודה ר"ת כמו שתירצו התוספות על הך ברייתא דתורת כהנים ותם לריק כחכם זה הפוסק וכו' דמיירי במוחזק והשתא הך דהנושא פשיטא דיפה היו עושין דכותבין כל זמן שאת עמי דאז ברור שאין כאן שום חייוב