תפארת יעקב חושן משפט חלק א רנט

למסקנא לא סבר כן וכן מוכרח לומר בטור דאל"כ היאך פסק דלא כהרא"ש] א"כ שפיר כתבו דמיירי באופן דעל תנאי כך מכרו לו שיפרע מדמי השור על חוב אחר ובהכי ניחא דתירצו כן ולא כתבו בפשיטות דאפילו מכרו סתם הרשות בידו וע"כ דבמכרו סתם מודו באמת להרי"ף דבטל לגמרי אף. לפי דבריו רק הך עובדא מיירי דאומר דמכרו לו שיפרע מדמיו על חוב ובזו נחלקו הרי"ף והרא"ש הרמב"ן ולפי זה כיון דעיקר ראיית הרי"ף מהך א"כ הרמב"ם דפוסק ג"כ דבטל לגמרי סובר ג"כ דאין כאן עדים כלל רק הודאת פיו ודלא כהש"ך ס"ק ל"א דכתב דדעת רמב"ם כר"י הלוי כמו שהוכחתי:

אך לפי הנ"ל צ"ע בטור דפסק בעדים דוקא ש"מ דאפי' מכר לו סתם הברירה עדיין ביד המלוה וזהו דלא כהרא"ש וצריך לומר דהטור סובר דהוא אומר על תנאי כך מכר לו שיפרע לו מדמיו על חוב אחר או דהרא"ש הבין הרי"ף מפרש הך כפירש"י שנתן לו ליקח שוורים למחצית שכר ואז וודאי לפי דבריו בטל לגמרי ואין הברירה בידו ועל זה כתב הוא דהפי' כך שנתן לו ליקח שוורים ודמיו יקח בעד חוב אחר ובאמת בש"ס מבואר דהך עובדא היה דנתן לו מעות על שוורים אבל בהך גוונא דהטור דהוא מכר לו שור סובר הטור דנעשה דמיו מלוה ואפילו בסתם הברירה בידו והרמב"ם חולק וברי"ף אין הכרע בזה דיש לומר דמפרש כפירש"י [ובאמ' לא ידעתי למה שינה הרמב"ם והטור ומחבר לומר דמכר לו שור ולא כעובדא בש"ס] ועכ"פ העולה מהנ"ל דלהרי"ף ורמב"ם ע"כ מתוקמא בלא עדים והטעם דבזה אין הברירה ביד המלוה כלל דאף לפי דבריו בטל השטר ועל החוב הוי מיגו להוציא וכל זה ברור לפע"ד:

(יח) הואיל והוד' וכו' הסמ"ע והש"ך האריכו ביישוב דברי הטור ומחבר בלשון זה דתינח להרמב"ם דמוקי לה בלא עדים אבל להטור ומחבר כיון דיש עדים מה צורך להודאתו והש"ך האריך בס"ק כ"ח כ"ט ליישב זה ודבריו מגומגמין ועם כל דבריו לא העלה מעלה ארוכה אם באנו להקשות במה נפשך אם לפי דבריו בטל השטר ואינו מועיל מיגו או משום דהוי חזקה כמו שכתב הסמ"ע א"כ מה צורך לעדים אם יודה הכל לית ליה מיגו ג"כ מהאי טעמא ואי דבלי עדים נאמן במיגו א"כ עכשיו כיון דאם לא הודה עדיין הי' נאמן במיגו דמתנה א"כ בהודה נמי יאומן במיגו דאי בעי לא הודה ובתומים כתב ליישב דהכא בלא הודה גרע מסטראי דעלמא והכא נאמן אפילו בעדים דכי בשביל שמכר לו שור וקיבל דמיו בעד השור לא יוכל להוציא עליו שטר ובאמת דבריו נכונים בזה כמו שאבאר לקמן אבל עדיין יקשה מה בכך דהודה יאומן במיגו ומה שכתב כיון דהודה הוי השטר חספא א"כ מה צורך לעדים אם יודה הוא הכל הוי ג"כ השטר חספא ובאמת פשיטא דלדעת הטור עדיין הבריר' ביד המלוה א"כ למה יהא השטר חספא פשיטא דנאמן במיגו וכמו שכתבתי בס"ק לפני זה באריכות לכן נראה ליישב להמחבר לשיטתו ולהטור לשיטתו והוא דלדעת הטור לפי מה שכתב הסמ"ע דהכא מודה דבטל לגמרי א"כ שפיר קאמר הואיל והודה בטל השטר כי לולי זה היה דינו כסטראי דעלמא דמהני תפיסה ואין להקשות יאומן בזה שיוכל לתפוס במיגו דלא הודה הא ליתא דבלא"ה הקשו דהוי מיגו להוציא ותירצו דשטר הוי להחזיק וזהו בשטר גמור אבל שטר דסוף סוף איתרע שוב לא הוי כגבוי שנאמר דהוי להחזיק לכך כל דאיתרע שטרא שוב ליכא מיגו וממילא לפי דבריו בטל לגמרי ולשיטת הש"ך ס"ק ל דאף בזה להטור לא קרעינן ולא מגבינן ג"כ לק"מ ואמת כי ראיית הש"ך מהרא"ש אינה ראי' כלל ואדרבא נהפוך הוא דהא הרא"ש דוחה דברי הרי"ף וכתב דילמא הכי הוי עובדא כמו שכתב הר"ן משמע דבהך עובדא דהטור שמכר לו סתם שור וקיבל דמיו מוד' דבטל לגמרי רק דמוקי לה באופן אחר אך לפי מה שהעליתי בס"ק לפני זה מור' דעת הטור דלא קרעינן וכן מבואר בפסקי הרא"ש דאין חילוק דבלי הודאתו רק בעדים לבד שקיבל דמי השור והוא תובע בשט"ח אחר אז סובר הטור דעדיף טפי מסטראי דעלמא כסברת התומים הנ"ל ואפילו בלא מיגו לא איתרע שטרו כלל לזה הוצרך לומר דמודה דהיה השטר מדמי השור ואי קשיא ליהמני' במיגו דלא הודה לק"מ דוודאי על השטר חתומים עדים והעדים כיון שלא ראו מסירת המעות ידעו דחייב הוא בעד השור שמכר לו א"כ אף דעכשיו אינם לפנינו מ"מ ירא שמא יבואו ואף דקיימא לן דנאמן פרוע במיגו דמזויף ולא חיישינן שיבואו עדים היינו משום דסוף סוף יתחייב לשלם כשיבואו עדים ואין נ"מ לממון רק העזה אבל הכא אם יאמר שקיבל על חוב של השור והשט"ח אחר אם יבואו עדים יתחייב להחזיר שהרי הודה שכבר קיבל חוב של השור ועדים מעידין שהשטר הוא חוב של השור משא"כ עכשיו אף אם יבואו עדים מ"מ כיון שכבר גבה בשטרו אם תפס לא מפקינן לכ"ע ואין כאן מיגו כלל ובוודאי הלוה יחזור אחר עדים כפי מה שיוכל שהשטר על דמי השור הוא ודו"ק היטב בזה אמנם בדברי המחבר אי אפשר לומר כהנ"ל כלל דהוא סובר בסטראי סתם בטל לגמרי א"כ אי אפשר לומר דהואיל והודה הכוונה לבטלו לגמרי דבלא"ה בטל לגמרי וגם אין לומר דבלי הודאה נאמן לגמרי דעדיף מסטראי דעלמא א"כ אכתי ליהמני' במיגו כיון דלפי דבריו השתא וודאי בטיל לגמרי א"כ סוף סוף יתחייב להחזיר המעות והוי ממש כמו פרוע במיגו דמזויף לכן נראה דדעת המחבר כך דכמו דלהטור דבעלמא לא קרעינן הכא בלי הודאה עדיף טפי דלא איתרע כלל וגובה בשטרו כמו כן להמחבר דשם בטיל לגמרי הכא בלי הודאה עדיף טפי חד דרגא דלא בטיל לגמרי רק לא קרעינן לכך כתב הואיל והודה לכך בטיל לגמרי אבל בלי הודאה אף דבעלמא בטיל לגמרי הכא שאני כיון שמכר לו שור וקיבל דמיו אי אפש' לבטל שטרו לגמרי כל שאומר שהשטר מחוב אחר וכמו שכתבתי לעיל וכמו שכתב התומי' רק דלהטור בזה לא איתרע כלל ולהמחבר בזה לא קרעינן לי' והשתא אתי שפיר הכל ולק"מ ובמיגו לא מהימן כמו שכתבתי קוד' כיון דעכ"פ איתרע הוי מיגו להוציא כנ"ל:

(יט) אם ידוע שנתן לו קצת הדמים וכו'. הנה לשון זה משמע דידוע בעדים אבל הודה בעצמו נאמן במיגו דאל"כ הוי לי' למימר אם הודה שקיבל מקצת על חוב זה ולפי זה יש להבין הך מעות הנשאר היכי דמי אי דקיבל בעדים ואינן יודעין על מה בלא"ה אינו נאמן לומר סטראי כשקיבל בעדים וע"כ דקיבל הנותר בלי עדי' א"כ עדיין י"נ מיגו דלהד"ם ואי דאמרינן כיון דהודה שקיבל הנותר הוי במקום חזקה אלימתא א"כ אף אם מודה בעצמו על המקצת שקיבל על חוב זה ג"כ ליכא מיגו דמה נפקא מינה מיגו דלהד"ם או הך מיגו וליכא למימר דכוונת הרב שידוע הכל על פי עדים וקמש"ל דבהא קרעינן לי' כמו שראיתי לאחד מן האחרונים ז"ל שפי' כן וכתב דהטעם משום דהוי כהזכיר השטר ואינו יכול לתפוס על חוב אחר בעדים אבל באמת הא ליתא דבהדיא מבואר בתשובת מהרי"ק שם דהוי רגלים לדבר שהמלוה קיבל הנשאר ג"כ על חוב זה אלמא דאם היה באמת מקבל על חוב אחר הוי מהני ולדברי הרב הנ"ל אין הברירה בידו כלל דהוי כהזכיר לו השטר לכן אין לדבריו קיום ודו"ק היטב במהרי"ק שם אבל באמת המעיין במהרי"ק שם יראה שלא כתב זה רק דהוא סובר כדעת ר"ח ור"ת דאיתרע שטרא הוא לשבועה ועל זה אמר דהכא אפילו בלא עדים אינו נאמן לומר סטראי וצריך שבועה דדמי להך דר"פ דאיתרע שטרא אפילו בלא עדים והיינו דרגליים לדבר וצריך שבועה והכא נמי צריך שבועה וכן מוכח ממה שהביא ראיה מפוגם שטרו וקשה הא התם לא איתרע רק דצריך שבועה וע"כ דהכא נמי לענין שבועה ואין להקשות מה צורך לראיה דהא הוי פוגם גמור כיון דמודה דקיבל מקצת הא ליתא דפוגם דוקא שמכחישו שלא נטל ממנו כלום יותר אז נשבע משום דפרע דייק אבל כשמודה שקיבל הסך שהוא אומר שנתן לו רק מקצת על חוב אחר אינו בדין פוגם רק דמהרי"ק הכריח כמו דפוגם נשבע ה"ה הכא דמזה גופא שקיבל מקצת על חוב זה יש ראיה דקיבל הנשאר ג"כ על חוב זה אבל לדידן דמוקמינן הך דר"פ בתורי בסהדי דוקא ובלאו הכי לא איתרע כלל ונאמן במיגו אם כן הכא נמי לא איתרע וכ"ש דלא איתרע שלא יגבה כלל ודברי הרב צ"ע:

(כ) מי שנושה וכו' ולא עוד וכו' עש"ך ס"ק ל"ד בשם תשובת הרשב"א ואמת שהב' כתב זה בשם הרשב"א ולא נודע מקומו וחפשתי ומצאתי בתולדות אדם סי' ל"ז והנה השאלה היתה במי שחייב לחבירו שני חובות אחד כושל ואחד חזק ופרעו לו סתם לוה אומר חזק פרעתי ומלוה אומר כושל נפרעתי הדין עם מי והשיב שהדין עם המלוה והביא ראי' מהך דאבימי דאי ס"ד דאין הברירה ביד המלוה א"כ אפילו יהא לו חוב ע"פ מבורר יכול הלוה לומר על חוב שבשטר פרעתי וע"כ דהברירה ביד המלוה ליקח על איזה חוב שרוצה וכתב עוד דאפילו נתן הלוה בפי' על חוב שבשטר והמלוה שתק יכול לומר על חוב אחר קבלתי והביא ראיה דהתופס מב"ח שלא לדעתו מה דתפס תפס ועוד הביא ראי' מקידושין כנסי סלע ע"ש הכל כמו שכתב בב"י בשמו וברור דהב"י נתכוון לתשובה זו אבל נראה שהבין כושל וחזק הוא בשבועה ושלא בשבועה והוא תמוה דכיון שיש צד ספק באותו החוב שהרי חייב עליו שבועה מנין לו להרשב"א דהרשות ביד המלוה ומאי זו ראי' מהך דאבימי התם שני החובות מבוררים דהא נאמן במיגו דבאמת חייב לו לכך יכול לתפוס אבל בלי מיגו פשיטא דאינו יכול לתפוס על חוב שאינו מבורר ואם הי' הלוה כופר החוב לגמרי לא הי' גובה אותו כלל ומה נ"מ אם מודה רק דצריך שבועה ובאמת כושל וחזק כוונת הרשב"א על פה ושטר וכדומה ועל זה הביא ראי' מהך דאבימי ועל זה כתב דאפילו נתן לו בפי' על