תפארת יעקב חושן משפט חלק א כה

לבר מר"ל וס"ל נמי הא דר"ל מהאי קרא דזה ודאי אינו כנ"ל גם פשיטא דלא פליג בגוף מילתא דר"ל דעובר בל"ת רק דלדידי' לאו מהאי קרא נפקא רק מקרא דלא תקים דפשיטא דכלהו קראי דהתם בדיינים קא משתעי כמבואר ברבה פרשת שופטים ע"ש והמדרש הזה נעלם מעיני מהרי"ק שם ע"ש] ולכך לא קאמר דרך פלוגתא על ר"ל רק מחדש דבמקום ת"ח הוי כאילו נטעו אצל מזבח או דבאמת לפרושי מילת' דר"ל קאתי דמה שאמר כל המעמיד וכו' היינו במקום ת"ח ומה שאמר כאילו נוטע אשרה היינו כאילו נטעו אצל מזבח דהכי משמע קרא ועכ"פ ברור דלר"א א"א לומר דהמעמיד דיין שאינו הגון גרידא נשמע מקרא דלא תטע ולכך לא הזכיר הרמב"ם מהאי קרא דלא תטע לך אשרה רק דברי רב אשי בלבד וזה ברור:

(ב) דין אמת לאמיתו כתבו התוס' לאפוקי דין מרומה והב"י ריש סי' א' דחה זה דבתבת אמת לבד נכלל זה לכן פי' הוא שלא יצטרף אהבת בעל דין או שנאתו רק מצד שהוא אמת ע"ש ולא נהירא כלל דהא בגמרא אמרו זה דכל דיין שדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית ופי' הטור סי' א' שעל שלשה דברים העולם עומד ואחד מהם על הדין והיינו דבלא דין היה נתרבה החמס בעולם והיה נחרב כדור המבול דכתיב כי מלאה הארץ חמס ועל ידי הדין מתקיים העולם לכך הדיין שדן דין אמת נעשה שותף במעשה בראשית והשתא לפי' ב"י אפילו אינו דן לאמתו רק דין אמת לבד מ"מ כיון שהדין כך הרי על ידו מתקיים ומאי נפקא מינה בקיום העולם אם יצטרף בלבו אהבה ושנאה סוף סוף דין אמת דן והציל עשוק מיד עושקו ואי דמחמת אהבה ושנאה יפסוק שלא כדין אין זה דין אמת כלל רק שקר וכן אמרו שם משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום וזה אין ענין למה שכתב ב"י ומה שנראה לי פשיט בפי' דבר זה לפמ"ש הרא"ש פרק אד"מ והטור סי' כ"ה וז"ל והיכי שנחלקו שני גדולים בפסק הלכה לא יאמר הדיין אפסוק כאיזה מהם שארצה ואם עשה כן זהו דין שקר אלא אם הוא חכם גדול ויודע להכריע כדברי האחד בראיות ברורות ונכוחות הרשות בידו דאפילו אם פסק גדול אחד יכול החכם לסתור דבריו בראיות ברורות ולחלוק עליו וכו' ואם לאו בר הכי לא יוציא ממון מספק דכל היכי דאיכא ספיקא דדינא אין מוציאין מיד המוחזק וכו' עכ"ל. ומעתה ניחזי זה שפסק ואינו יודע להכריע להוציא ממון והוציא מיד המוחזק דין שקר דן ואם החזיק הממון כמות שהוא זה דין אמת אבל אי אפשר שיקרא דין זה לאמתו שהרי אינו אמת לאמתו רק מצד חסרון ידיעה של זה שאינו יודע להכריע והוא אינו סיבה וקיום לעמידת העולם כלל כיון שלא הוציא ממון מיד המוחזק אבל אם היה כאן חכם אחר ויודע להכריע היה פוסק בהיפוך והיה מוציא ממון ולזה הראשון אי אפשר שנאמר נעשה שותף במעשה בראשית שהרי אין דין זה סיבה וקיום לעמידת העולם כיון שאין בכחו להוציא ממון להציל עשוק מיד עושקו אמנם זה השני שהוא דן מכח מה שהוא מכריע בדעתו בראיות ברורו' ונכוחות זה דין אמת לאמיתו שכ"ה באמת כמו שדן לא כזה שדן דין אמת ומ"מ הדין בהיפך וזהו מאמרם כל הדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף שהוא באמת סיבה וקיום לעמידת העולם להציל עשוק מיד עושקו ולהוציא ממנו כנ"ל ברור:

(ג) אסור לו לעשות מלאכה בפני שלשה. משמע דפחות משלשה מותר ונראה הטעם משום דבשלשה שוב ליכא משום לישנא בישא ויתפרסם הדבר ויהא גנאי אבל פחות משלשה לא יתפרסם הדבר משום לשון הרע כמו שאמרו נורא בי' פלוני' וכו' א"כ לא יוכלו השנים לפרסם הדבר לכך מותר. ונראה דהיינו דוקא מלאכה של רשות אבל מלאכה של מצוה מותר אפי' אפשר ע"י אחר וכן מוכח בש"ס גופא שם בעובדא דר"י בר יחזקאל דקאמר אשכחי' דעביד מעקה ואמר ליה לא סבר מר הא דאמר שמואל כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור לו לעשות מלאכה בפני שלשה א"ל פורתא דגינדרותא קא עבידנא פירש"י שם מעקה אמר לי' מפני לי' למר מעקה דכתיב באורייתא וכו' והנה יש להבין מה השיב לו ד"נ וצריך לומר דודאי מעיקרא לא ידע דקא עביד מעקה רק הגמרא קאמר האמת דמעקה הוי עביד אבל הוא היה סובר דעושה מלאכה סתם וע"ז השיבו ר"נ דקא עביד מעקה של מצוה ומותר ואף שיש לומר דהתם שאני דמיירי שלא הי' אחר שיעשה בשבילו וא"כ לא הי' יכול לעבור על לא תשים דמים בביתך אבל מצוה שיכול לעשות ע"י אחר לא אבל מ"מ נראה פשוט דמותר שהרי עיקר הטעם פירש"י שגנאי הוא לצבור שאין לדיין מי שישמשנו וזה שייך במלאכת הרשות אבל במלאכה של מצוה לא שייך זה דהא מצוה בו יותר מבשלוחו ואינו נראה בשביל שעושה בעצמו שאין לו מי שישמשנו וכן משמע ריש פרק האיש מקדש דמלאכה של מצוה) לא שייך בזיון כנ"ל (ד) להכותו וכו' כדי לנדותו זה מעובדא דר"י בר יחזקאל פרק עשרה יוחסין דקאמר לי' מ"ט שמתי' מר כו' אמר ציער שלוחא דרבנן לנגדי' מר דרב מינגד למאן דמצער שלוחא דרבנן דעדיפא מיני' עבדי לי'. ויש להבין הא זו השאלה ששאל ר"נ מדרב מינגד למאן דמצער שלוח' דרבנן אלמ' דחייב נגידא ולא שמתא א"כ מה זה שהשיב דעדיפא מיני' עבדי לי' הא מדרב משמע שאינו יכול לשמתו דאל"כ מאי רבותא דרב הא אפי' אפי' לשמתו מותר וכן הקשה בכ"מ על הרמב"ם ז"ל תו קשה דמשמע מדברי הרמב"ם דהשליח נאמן כדי לנדותו א"כ כ"ש כדי להכותו דשמתא עדיף מהכאה ובאמת בטור ומחבר לא נזכר רק לנדותו משמע דלהכא אין השליח נאמן [ועסמ"ע מה שכתב לחלק בדוחק ובכ"מ משמע להדי' להיפוך דאפי' להכאה נאמן]:

לכן נראה לפע"ד כך דודאי הך עובדא דר"י הי' בפני עדים בפרהסיא כמבואר שם שהמעשה היה במקולין שרצה לקנות בשר מן הטבח (ועוד האיך קאמר לנגדי' מר ולהכאה אינו נאמן לשיטת הסמ"ע וע"כ שהיה בפני עדים) וזהו דקאמר ר' יהודא ציער שלוחא דרבנן וקאמר לי' לנגדי' מר דרב מינגד על זה השיב דעדיפא מיני' עבדי לי' פי' שהוא באמת באותו דבר שציער השליח ביזה לר"י בעצמו רק ר"י משום ענותנותו קאמר על השליח כמו שכתב מהרש"א בחידושי אגדות והמבזה ת"ח הרי זה בנידוי הילכך כיון שהיה חייב הכאה ושמתא דעדיפא מיני' עביד לי' וינדהו ואם לא ציער רק השליח ולא ביזה לדיין בעצמו אז באמת אינו חייב נידוי רק הכאה דקיל מנידוי אבל היכי שאין הדבר ידוע בפני עדים רק בנאמנות השליח אז פשיטא דנידוי קיל טפי מהכאה דבנידוי עיקר מה שהוא חמור הוא מצד ענשו מן השמים ואם היה הנידוי בטעות שהשליח שקר ענה בו באמת אין עליו עונש מן השמים כלל רק למטה ובזה הכאה באמת חמיר טפי לכך השליח נאמן לנדותו ולא להכותו אמנם אפילו על צער שלוחא דרבנן כשאין הדבר ידוע רק על פי השליח שאז אי אפשר להכותו דלענין זה אינו נאמן לכך מנדין אותו דלענין נידוי השליח נאמן ואף דאם המעשה אמת נידוי חמיר מ"מ לא עבדינן לי' קיל דהיינו הכאה רק במקום דאפשר להכותו