תפארת יעקב חושן משפט חלק א רמא

הוכרחו להקשות דמשמע דגובה משועבדים וא"כ בהא נגזור אבל אי נימא דעת התוס' כרמ"א דאפילו בהא גזרינן א"כ לא היה מהצורך לתוספות להניח הקדמה להקשות מכח דמשמע דגובה משעבדי. ובתומים הביא ראיה מדברי התוספות להיפך ולא ראה דהתוספות הקשו דוקא משעבדי וא"כ נסתר ראייתו ומוכח להיפך ואפשר לדחות דמעיקרא מה שכתבו משעבדי הוא דאל"כ היה מקום לפרש בפירש הרבית בשטר ואז ליכא גזירה כלל וגובה בעדים אחרים או בהודאה משא"כ לר"מ דקניס ובהא גם הרב מודה דגובה כיון דליכא גזירה וקנס לא סבירי להו לרבנן אבל פשיטא דראיית התומים ליתא גם לשון הרב משמע מטעם קנס לרבנן]:

ומה שהביא רמ"א ראיה מדברי הי"מ והוא מדברי התוספות פרק מי שמת דף קנ"ז ע"ב תמהני מאד דאי ס"ד דכוונת התוספות לוה מודה היינו שמודה שחייב עד הנה א"כ מאי הביאו מהתוספתא המוציא שטר שיש בו רבית וקרעו והשתא כיון דאינו גובה על פי שטר זה כלום רק בלוה מודה שחייב א"כ שפיר קורעין אותו דהא אינו מועיל כלום שאם יודה הלוה שהוא חייב בלא"ה יגבה ממנו ואי לא יודה לא יועיל השטר וכן מה שהוכיח דלשון פסולים משמע פסולים לגמרי מאי ראי' לזה הא פשיטא דהשטר פסול לגמרי והרי הוא כחספא בעלמא רק על פי הודאת הלוה גובה וברור דכוונת התוס' דהם נסתפקו אם הכוונה דהשטר פסול לענין משעבדי כיון דכל עיקר הפסול לענין משעבדי אבל לענין בנ"ח הוי שטר ככל השטרות ואינו יכול לטעון פרעתי ולהד"ם דלא נפסל רק לענין זה ועל זה הביא ראיה דהא שטר שיש בו רבית בוודאי נפסל לגמרי אפי' לבנ"ח ואפילו מודה שכתבו יכול לטעון פרעתי ואין לו דין שטר כלל רק בעל פה דאל"כ אלא שעדיין יש לו דין שטר למה המוציא שטר יקרענו הא יש תועלת בו לגבות בנ"ח אלא ברור דאין השטר מועיל כלום אפילו לגבות בנ"ח לכך קורעין אותו וה"ה מוקדמין פוסל השטר לגמרי אבל לא במודה שחייב עדיין דבזה אין אנו דנין מכח השטר ואם היה מודה בלי שטר כלל היה חייב אז פשיטא דחייב ובזה אין ראי' מפסולים כלל גם אפילו אי נימא דברבית לר"מ אפילו בהא קנסו והיינו דהוא סובר דקנסינן היתרא מ"מ לר"י דמוקי כרבנן פשיטא דאין ראיה דגם במוקדמין כן כיון דלענין עיקר פסול השטר שווין ובמוקדמין אפשר דגם ר"ח מודה דלא עביד איסורא רק במשעבדי משא"כ ברבית ועכ"פ ברור דכוונת התוס' שם הכל לענין לוה מודה אבל טוען שעכשיו אינו חייב שפרעו וכדומה רק שהמעשה שבשטר אמת ובזו מיירי התוס' התם אמנם אם יש עדים שחייב בזה כבר כתבתי בס"ק לפני זה דכמו דבמוקדמין גזרינן שלא יעשה שטר מוקדם א"כ הכא ברבית דהאיסור גם במבנ"מ גזרו על בנ"ת שלא יעשה שטר שיש בו רבית לענין בנ"ח אבל בלוה מודה שהוא חייב עדיין אין טעם לפטרו לרבנן וזה ברור ואמת דבתוס' ב"ק משמע דלר"מ אפילו לוה מודה שחייב דשם לא הביאו כלל מהך דתוספתא ע"ש אבל זהו לר"מ דקניס ולא לרבנן דלא קנסו רק משום גזירה ובתוס' פרק מי שמת לא רצו להוכיח רק כמו דלר"מ עה"פ השטר פסול לגמרי ה"ה במוקדמין לרבנן השטר פסול לגמרי דהא ר"ל בעי לאוקמא מוקדמין כר"מ ור"י לא נחלק רק דלרבנן ג"כ הדין כן אבל מודה דפסולין לגמרי אבל מדין הודאה ועדים אחרים מה שאין נוגע לדין שטר לא מיירי התוספות התם כלל כמו שהוכחתי:

(ד) והוא שקרוע במקום העדים והזמן. בתשובת הר"ן סימן ט"ו כתב דבמקום אחד בלבד סגי ואמת שכן מוכח להדיא מדברי רבינו האי שהביא בעה"ת שכתב להדיא דאם לא נקרע במקום מן המקומות ההם כשר מבואר דבמקום אחד לבד פסול והנה בתומים הקשה על מה שכתב הר"ן לדחות ראיית הריב"ש מהך דפ"ב דגיטין גזי' לזמן דכיון דלא חיישינן לפסול לא איכפת לן במה שנחסר הזמן ותמה בתומים כי למה לא ניחוש התם לפסול כמו הכא ע"ש שהאריך ובאמת דברי הר"ן נכונים דהא וודאי כיון שהיה בו זמן ונמסר לידה גט כשר הוא כמו כל הגיטין ובאמת הקשה הרשב"א ניחוש שמא לא היה כתוב זמן ותירץ דבדיעבד כשר] רק בקרע החשש בשטר שמא נפסל אחר שנפרע או נמחל וכדומה אבל בגט מ"מ שפיר יחפה על בת אחותו דמ"מ נתגרשה ואמת שלא תוכל לגבות בגט זה. מחמת הקרע אבל פשיטא דלא נוכל להרגה דמ"מ נתגרשה שהרי היה כאן זמן ועוד דהא בהדיא כתב הר"ן דגם הכא מה שאין מוציאין הוא רק מספק דמ"מ יכול להיות שנקרע מאליו א"כ בגט פשיטא דלא נהרוג אותה מספק ואדרבא מדברי הרשב"א שהביא הסמ"ע ס"ק י"א והש"ך ס"ק ט ט"ו דכתב דאם מצא נקב גדול אין חוששין שמא קרע ב"ד הי' והוא נטל סביבותיו דאין פוסלין השטר מספק והשתא היכי דמי אי דקאי בהך קרע ב"ד שקרע שתי וערב הא כתב הש"ך ס"ק ז' דבעינן שיהא נקרע על פני כולו א"כ פשיטא דלא שייך בזה דינו שכ' הרשב"א וע"כ דבהך דקרע מקום הזמן וכו' קאי א"כ מבואר דבאחד סגי דאל"כ היאך שייך נקב גדול שיהא מקום לחוש לקרע ב"ד הא אילו המקומות מפוזרין הן בשטר וע"כ דבמקום אחד לבד פוסל וקמ"ל דבנקב גדול שיש לחוש לקרע ונטל סביבות הנקב לא חיישינן אמנם הראיה מדברי רב האי אני חוכך קצת והוא דאי נימא דכוונת רבינו האי כן היאך מספקא ליה שם אי אביי חולק או לא דהא וודאי דשתי וערב עדיף מקרע במקום אחד לכן נראה דרב האי חולק על הך דינא שכתב הרא"ש דאם ניכר שנחתך בסכין לעולם פסול וכן הר"ן שם בתשובה חוכך בדין זה של הרא"ש ואמת דבש"ס דלא מחלק בפשיטות בין נקרע בסכין לנקרע בכפליו לא משמע כן לזה סובר רבינו האי דוודאי אפילו נקרע בסכין כל שלא נקרע בעיקרו של שטר לא מחמת פרעון נקרע רק בנקרע אפילו במקום אחד כל שנראה שלא נקרע מאליו מודה להרא"ש דפסול לכך כתב דאם לא נקרע בשום מקום כשר אפילו נקרע בידים כגון בסכין ומדברי הרשב"א ג"כ יש לדחות כמו שאבאר בסמוך לכן נראה דדין זה צ"ע:

(ה) או שקרוע שתי וערב עש"ך דבעינן נקרע על פני כולו דלפעמים מזדמן קריעת שתי וערב בכפלי השטר. ובתומים הקשה מהריב"ש דכתב לפסול כתובה שנחתך חצי הטעם שמא היה קרע שתי וערב וקשה הא לא היה על פני כולה. ולפעד"נ דאין כוונת הש"ך דבין השתי בין הערב צריך להיות על פני כולה דוודאי כל שחד מינייהו על פני כולו והשני במקצתו ממילא נראה דמחמת פרעון נעשה כן וזהו כוונת הריב"ש דחיישינן שמא היה השתי על פני כולה והערב במקצתו ובהכי ניחא מה שהביא הריב"ש מהך דגזי' לזמן וקשה אכתי ניחוש שמא היה קרוע שתי וערב במקום הזמן ולפי הנ"ל ניחא דמ"מ יכול לגייז הזמן שלא יהא קרוע על פני כולה כלל לא השתי ולא הערב ולפי זה יש לדחות מה שהבאתי ראי' מדברי הרשב"א שהביא הש"ך ס"ק ט' דיש לומר דכוונת הרשב"א שהיה אחד קרוע על פני כולה ובשני יש נקב גדול דיש לומר דגם בזה הקרע שנטל סביבו ובזה לא בעינן על פני כולו:

(ו) שנעשה בסכין זהו מה שכתב הרא"ש בתשובה הביאו הטור והנה הסמ"ע פירש דדעת הרא"ש דבכפליו כשר אפילו בקרע ב"ד ונחלק לשנים ודבריו תמוהין דהמעיין ברא"ש יראה להדיא דבניכר שנחתך בסכין היינו שלא היה הקרע בכפליו ובכפליו אז אינו ידוע אם נחתך בסכין או מאליו וכן מבואר בטור והשתא תקשי היכי דמי הך קרע ב"ד אי בכפליו כשר ואי שלא בכפליו אפילו שלא בקרע ב"ד פסול וברור דבכפליו ספק הוא מספיקא לא מפקינן ובלי קרע ב"ד אפילו ספיקא לא הוי דוודאי מאליו נעשה משא"כ שלא בכפליו אז ידוע שנקרע ע"י סכין בכוונה [ועיין לעיל ס"ק ד' דמדברי רב האי משמע דדוקא בנקרע בעיקרו של שטר פסול ע"י סכין ולא בנקרע שלא במקום מן המקומות כלל וכן מבואר בתשובת הר"ן סימן ע"ו להדיא דלהרא"ש הא דפסולין בקרע ב"ד היינו מספק עיי"ש אמנם בגוף דין של הרא"ש חוכך הר"ן שם ועיין לעיל ס"ק ד':

נג (א) עשו לי שנים מחמשים וכו' היינו כדי שלא יפגם שטרו וצ"ע שסתמו הטור ומחבר וכן בש"ס גופא גופא ובאמת בנאמנות נראה דלא שייך דין זה כלל דהא בזה ליכא שבועה ומזה הי' נראה לכאורה ראי' לדעת החולקין על בעה"ח לקמן סימן פ"ה דנאמנות לא מהני למקצתה ועיי"ש ס"ק ג' שעשיתי סמוכין לדעה זו ולפי זה אתי שפיר אבל לדעת הטור ומחבר שם קשה וביותר קשה דהא בהך דלקמן בשטר של מאה ורוצה לעשות חמשים ג"כ יש טעם זה דפוגם דאם יהא של מאה ויאמר שלא נפרע רק חמשים יהא פוגם משא"כ עכשיו יאמר שלא נפרע כלל כלל וע"כ דנ"מ בנאמנו' וכדומה דליכא שבועה והיאך סתמו הטור ומחבר דמשמע בכלהו בחד גוונא וצ"ע ועיין בסמוך:

(ב) ואפילו ידעינן וכו' שלא ברצון הלוה עיין תומים שהקשה במה נפשך אי מזמן ראשון עשו עדים שליחותן ואי מזמן שני פשיטא