תפארת יעקב חושן משפט חלק א רמ

שטר כלל א"כ מזו לא ינצל לעולם ולמה נפסול זה שיש בו אחד כשר ואחד חתם למילוי וכדומה ולא רצה לזייף כלל ולפי דברי התומים תקשה הא בה"ג סובר שם דאחרונים פסולים השטר פסול ותירץ הש"ך שם קושית הרמב"ן דסובר אין קיום רק לבסוף והיינו כהרא"ש אם כן למה פסק הכא דבשנים מסתמא לא נתבטל הכל וברור דהא ליתא כמו שכתבתי ואין צורך לראי' כי הדבר מובן מעצמו ודו"ק. ועיין עוד בתומים בשם הגאון דהביא קושית הגי"ת דלמה באין כתב ידן יוצא ממקום אחר לא מהני וע"ש מה שתירץ דסובר אחד צריך לזכור העדות. ואני תמה דפשיטא דדברי הגאון נכונים וברורים ואין בזה חילוק שהרי אפילו להפוסקים החולקין על הרמב"ם לעיל סי' מ"ו דלא בעינן לזכור הלואה מודים דבאינן זוכרין צריך שנים להעיד על כל חתימה וכאן דהשני על פה אין כאן רק אחד המעיד על חתימתו של אותו שבכתב ואינו כלום וזה ברור ומה שכתב עוד המחבר ס"ד וס"ה כבר נתבאר לעיל סימן ל"ו ומ"ה באריכות ועמ"ש שם בס"ד:

(ה) הכותב כל נכסיו. אלא אם כן נסתלק וכו' ובעדות בעל פה דין זה צריך בירור קצת. והנה יסוד הדין הוא מירושלמי דפליגי ר"י ור"ל בזה ופסק הרי"ף כר"י וכתבו דאף דבגיטין ד"ח גבי עבד שהביא גיטו קיימא לן כרבא ובירושלמי מדמה לה לפלוגתא דר"י ור"ל מ"מ סוגי' דידן סובר דלא דמי. והנה במרדכי מבואר הטעם משום דלא אתי לאיחלופי בשאר שטרות בקרובים אבל בגט שאומר בפני נכתב לא ע"ש ובב"י אבל לפע"ד נראה ליישב דברי הרי"ף בפשיטות והוא דכבר נודע דעת הרשב"א בתשובה סי' אלף רל"ז דדוקא בפלוני רבעני לרצוני פלגינן דיבורי' אבל אני רבעתי לרצוני לא פלגינן דכד גייז לתיבת אני רבעתי לא נשאר שום עדות. והנה הרב בעל נו"ב לחלק אה"ע סי' ע"ב האריך להשיג על זה ובתוך דבריו כתב דלאחר היגיעה רבה מצא סוגי' מפורשת דנחלקו אביי ורבא בסברא זו והיינו הך דגיטין הנ"ל וידוע דהלכה כרבא ובאמת דבריו תמוהין וכבר השגתי לעיל סימן ל"ד על דבריו ודחיתי כל ראיותיו שם ובפרט ראי' זו תמוה מאוד ואדרבא מוכח להדיא כהרשב"א והוא דוודאי התם דהך עדות אני רבעתי אם אמת היא היא מבטלת לעדות שפלוני נרבע שהרי הוא רשע ופסול לעדות מגזירת הכתוב ואם אתה רוצה להאמינו אי אפשר רק שנאמר שזה שקר וא"כ כד גייז לי' לא נשאר שום עדות אבל בהך דעבד שהביא גטו שאם אמת על הנכסים פשיטא דקנה עצמו רק שעל נכסיו אנו חוששין שמא הוא שקר אבל אין זה מבטל קנין עצמו ובזה דלא בעי קייום יצא לחירות משא"כ בהך דירושלמי בעדים קרובים לזה דמבואר הטעם דמשום עדות שבטלה כו' א"כ אותו עדות על הקרוב מבטלת העדות על הרחוק אם לא שנאמר פלגינן וכיון דהוא כולל כל הנכסים בדיבור אחד לא שייך לחלק הדבור כו' כסברת הרשב"א הנ"ל [וע"כ לא נחלקו ר"י ור"ל רק משום עדות שבטלה מקצתו אבל בגט דלא שייך זה מודה דפלגינן] והפי' בירושלמי כך דמביא הך דר"י ור"ל דלמ"ד התם כשרים כ"ש הכא ומאן דפליג לא נשמע דפליג גם בגט כנ"ל א"כ ממילא בגט הכל מודים ושם קיימא לן כר"י לגבי ר"ל וזה נלפע"ד ברור והמעיין ברשב"א לגיטין בשם הרמב"ן שם נראה שכיוון ממש לדברינו אלה ולפי זה מבואר ברי"ף כהרשב"א הנ"ל ולפי זה מיושב מה שתמה הש"ך דהא מ"מ שייך לגזור דאתי לאיחלופי ומה מועיל סילוק ולפי הנ"ל ניחא דכיון דנסתלק אין צורך לפלוג דיבוריה דלא מבטל לעדות הכשר ולפי זה צ"ע על הדין שכתב רמ"א בשם המרדכי בעדות בעל פה ולפי הנ"ל הא ליתא דהא מ"מ כיון דבדיבור אחד הוא לא פלגינן והמרדכי לטעמיה משום איחלופי ובאמת המעיין בירושלמי מבואר להדיא דמדינא נגעו בה משום נמצא אחד קרוב ופסול וקאמר מתניתין מסייע לר"י וכו' ולהמרדכי מאי סייוע יש ומנין להוכיח הגזירה מן המשנה וברור דהטעם משום דלא פלגינן בחד דיבור כסברת הרשב"א הנ"ל וה"ה בעל פה וצ"ע על הסמ"ע דלעיל סימן ל"ד העתיק דברי הרשב"א להלכה וכאן לא כתב כלום על דינו של הרב:

(ו) השטר פסול עסמ"ע ס"ק ט"ו דאפילו עדי מסירה מעידין לפני הב"ד שראו הלואה ונמסר לפניהם שטר מ"מ אין הב"ד יכולין לכתוב שטר חדש כדין עדים החתומים על השטר ונמצא אחד קרוב דשאני הכא דלא נעשו שלוחים אהלואה וכו' ע"ש. ובאורים כתב דצ"ע דב"ד אלימי ואין לצורך שליחות ולפעד"נ דהא ליתא ודוקא בשטר שאבד ונשרף או נמחק אמרינן כן כיון שהיה לו שטר כשר מתחלה רק נשרף ומה יש לו לעשות ובזה הב"ד עושין שטר חדש אבל לא כשמעולם לא היה לי שטר כשר אין ב"ד נזקקין לעשות שטר מחדש שלא כדין רק מתורת הפקר ב"ד וזה ברור:

נב (א) שטר שיש בו ריבית אפילו רבית דאורייתא והיינו על פי מה שכתבו התוספות והפוסקים ליישב עדים פסולים הם ותירצו דלא משמע לאינשי איסורא לעדים. ובספר קצה"ח כתב ליישב קושיא זו על פי מה שכתב הר"ן ליישב דשוחט בשבת שחיטתו כשרה דהא הוי מומר לחלל שבתות ותירץ דלאחר גמר שחיטה נעשה מומר והשחיטה היתה בהכשר ואף כאן לאחר גמר חתימה נעשה רשע והחתימה היתה בהכשר. ודבריו תמוהין דפשיטא דאין ענין זה לזה כלל דהתם וודאי מעיקרא השחיטה בהכשר היתה אבל הכא פשיטא דלאו לא תענה ג"כ לפי סברא זו לא עבר רק רגע לאחר גמר העדות ובחתימה רגע אחר גמר חתימה א"כ פשיטא דאם באנו לדון להכשיר עדות העדים על הרגע לאחר גמר החתימה אנו דנין שהרי על שעת החתימה אינו עובר על לא תענה כל שלא גמר וא"כ בזו הרגע פסול משום לא תשימון ומ"ש לאו לא תשימון או לא תענה ס"ס פסול לעדות וזה ברור. גם מה שהקשה בספר קצה"ח דלמה גובה הכא הקרן לר"ל דחייבי מלקות אפילו לא הותרו פטורין מתשלומין. והוא תמוה דמאי ענין תשלומין כאן לאיסור דהאיסור שהמלקות באין על ידו הוא מכח הרבית והתשלומין הוא מכח ההלואה שלוה ממנו ואינו מכח האיסור רק אחר הלואה שם עליו נשך ואפילו אם הלוה לו על רבית מ"מ חייוב הקרן אינו מכח הרבית ולק"מ:

(ב) מפני שיביא לגבות עסמ"ע דאפילו יכתוב על גביו לא מהני וכתב הש"ך דלפי מה שביאר לעיל סימן מ"ג במוקדמין דאם כתבו על גביו קודם שבא לב"ד מהני ה"ה הכא וכבר השגתי עליו לעיל סימן מ"ג ובארתי דעת הרמב"ם שם דעיקר החשש גזירה שמא יגבה מזמן ראשון אין הכוונה עכשיו רק דאם נכשיר מזמן שני מה הפסיד הרמאי ויעשה מוקדם שאם לא יתברר יגבה מזמן ראשון אבל עכשיו דאינו גובה כלום ירא לעשות מוקדם שלא יפסיד ולפי זה הכא פשיטא דעיקר הטעם שמא יגבה בשטר שיש בו רבית כשלא יתברר לכך גזרינן שלא יגבה אפילו הקרן ור"מ סובר אפילו קנס שאין בו גזירה קנסינן שעשה איסור ורבנן סברי דמחמת האיסור לא קנסינן היתר רק מה שיש לעשות תיקון שלא יבוא לידי גבי' שלא כדין בזה אנו גוזרין וקנסינן אפילו ההיתר ואתי שפיר לשון הרמב"ם מטעם קנס ולא כמו שכתב הש"ך לקמן דאינו מדוקדק ולפי זה אפילו יכתבו על גביו פשיטא דלא מהני דמ"מ יעשה שטר שים בו רבית דהא בקרן בטוח שיכתבו על גביו ובזה מיושב דעת רמ"א בהג"ה דאפילו הקרן לא גבי בעדים דהתם כיון דכל האיסור לענין משעבדי אין לגזור רק שיפסיד משעבדי, ולא יעשה מוקדם אבל כאן יש לגזור שלא יעשה רבית לענין בנ"ח כיון שגובה בנ"ח בעדים א"כ אם לא יתברר יגבה הרבית ואפילו יתברר והיינו שיעידו עדים דהלוה פחות א"כ יגבה קרן עכ"פ לכך יש שלא יגבה אפילו הקרן ועיין בסמוך:

(ג) וי"א דפטור עש"ך שהאריך להשיג על זה ודעתו דמה שכתבו התוס' ומרדכי מודה הלוה היינו שמודה שנכתב על פי דבריו אבל לא במודה שלוה ובזה יפה השיגו בתומים דמה צורך להודאתו בזה מאחר דעדים כשרים לשיטת התוס' אך באמת לענין דינא דברי הש"ך נכונים וברור דלא סבירא להו לתוס' לפטור לגמרי אפילו מודה וראיה לזה שהרי התוס' פרק המניח דף ל' ע"ב הקשו דמשמע דלחכמים גובה אפילו משעבדי וקשה הא הא עדים פסולין עיי"ש שהאריכו ויש להבין דמאי ענין קושיא זו למשעבדי ופשיטא דאי גובה מבנ"ח ג"כ קשה הא פסולים הם וע"כ דכוונת התוספות לפי שכתבו דאין ליישב דמיירי דלא נזכר הרבית מפורש ולא ידעו עדים דא"כ תקשי נגזור לרבנן קרן שמא יגבה רבית כמו דגזרינן במוקדמין גזירה שמא יגבה מזמן ראשון ולפי זה יפה כתבו התוס' דכיון דמשמע דגובה משעבדי תקשי אבל אי היה מקום לפרש במילתא דחכמים דאינו גובה רק בנ"ח שפיר היה מקום ליישב דאין רבית מפורש ואי דגזרינן ה"מ לענין משעבדי אבל בלוה מודה או עדים אחרים מעידין כיון דאינו גובה מכח השטר סבירא להו לרבנן דגובה וכר"מ אפילו בהא לא גבי כמו שכתבו התוספות בדיבור הקודם לכן