תפארת יעקב חושן משפט חלק א רלט

שקר כל שאחד אמת כמו שכתב הב"י בשמו סוף סימן מ"ד ובש"ך סוף סימן מ"ה ע"ש אבל לפי מה שהשיג שם הש"ך א"כ ה"ה הכא ודברי הרמב"ם נראין בסברא:

אך קשה לי לכאורה דהא כבר כתב הטור סימן ע"ה בשם הרמ"ה דלא אמרינן משיל"מ רק אם היו שנים היה מחוייב ממון בלי שבועת התובע אבל אם היה צריך לישבע אפילו בשנים באחד לא הוי שיל"מ ע"ש ולפי זה הכא לא מבעי' טען עכשיו השבע לי פשיטא דקשה היאך כתב הרמב"ם שישבע ויטול הא אילו היו שנים על השטר היה צריך לישבע כיון שטוען השבע לי [וכ"ש בפוגם פשיטא דאינו בדין דיהא משיל"מ ולפי זה ממילא גם באישתבע לי דהא משמע בש"ס דאין הפרש ביניהם רק לענין אי טעין] א"כ בע"א למה יהא שיל"מ וכ"ש לפי מה שהוכחתי בכמה מקומו' דהך שבוע' היא מדינא דכל כמה דאינו נשבע ליכא חזקה דסמך על השבועה א"כ בשנים לא הוי חייוב ממון גמור רק בשבועה והיא שבועת המשנה כמו בשכיר דאינו רק להפיס דאיירי ביה הרמ"ה שם אלא אפילו בלא טען השבע לי ג"כ קשה דוודאי אילו היו שני עדים היה טוען ועכשיו מה לו לטעון שהרי הוא אינו מאמינו עכשיו ורוצה לפטור עצמו ולא שיטול בשבועה א"כ מנין לנו לחייבו במשיל"מ שאם היו שנים היה טוען באמת שבועה ואטו בשופטני עסקינן שאינו יודע לטעון שבועה ופשיטא דאין לחייבו בשביל זה והנה לפי מה שכתב הסמ"ע ס"ק ה דהרמב"ם ע"כ מיירי בנאמנות דאל"כ מאי קמ"ל דחייב לישבע הא אפילו בשנים חייב והט"ז דחה זה ודבריו תמוהין ודו"ק] ולפי זה יש לומר דמעיקרא נמי מיירי בנאמנות לכך הוי שפיר משיל"מ דבשנים לא היה צריך לישבע כלל והיה נוטל בלי שבועה מחמת הנאמנות לכך הוי שפיר בע"א משיל"מ. אך מדברי הסמ"ע גופא והש"ך לעיל ס"ק א' מוכח להיפך דא"כ מאי קשיא להו על מה שכתב הרמב"ם לעיל ואינו נאמן לטעון פרעתי דהא אפילו בע"א אינו נאמן ולפי הנ"ל הא ליתא דבע"א דוקא בנאמנות כנ"ל והתם קמ"ל אפילו בלי נאמנות כיון שיש ע"א בקנין גם מסתימת לשון הרמב"ם גופא לא משמע כן ואדרבא אני תמה על הסמ"ע לפי דעתו מה צורך לנאמנות הא גופא קמ"ל דאפילו טוען שבועה דאף בשנים היה צריך לישבע מ"מ גם עכשיו בע"א נשבע ונוטל דס"ד כיון דטוען שבועה לא הוי משיל"מ כדעת הרמ"ה הנ"ל. גם עיקר דינו של הסמ"ע בנאמנות צריך עייון לפע"ד דמ"מ כיון שמודה על גוף הנאמנות רק שאומר שפרע הוי משיל"מ ואדרבא גדולה מזו איכא מ"ד דאפילו אין עדים על הנאמנות רק שמודה שנתן לו נאמנות אינו נאמן במיגו דנאמנות הוי כעדים אם כן אף דלא קיימא לן הכי אבל כשיש ע"א על הנאמנות למה לא יהא משיל"מ כמו על הפרעון גופא מכח שמודה שלוה ה"ה בנאמנות לענין השבועה ואפשר דסובר דלענין להפסיד שבועה לא אמרינן משיל"מ אבל עדיין קשה קושיא הנ"ל כיון דמעיקרא בלי נאמנות למה יהא משיל"מ לשיטת הרמ"ה הנ"ל וצ"ע:

(ד) ויש אומרים שדינו כשטר שאין חתום בו רק ע"א. עסמ"ע ס"ק ו' מה שכתב בשם הב"י והש"ך השיג על זה והביא שהב"י בב"ה חזר בו ובאמת בב"ה נזכר שם שני תירוצים הראשון הוא כהסמ"ע דלא הביא הטור דעת בה"ג רק להורות דמודה להרמב"ם דע"א זוקק לשבועה אבל בענין הצירוף שפיר פליגי הרמב"ם ובה"ג אך לפע"ד נראה ברור שלא היה זאת דעת הטור שהרי מעיקרא הביא שטר שאין חתום בו אלא ע"א או שנים ונמצא אחד מהן קרוב ופסול כתוב בשאלתות שאינו כלום ויכול לכפור בו או לטעון פרעתי וכו' עכ"ל והנה הב"י נראה שהבין דלשון שהביא הטור הוא לשון השאלתות ולכך פירש דהטור דייק ממה שכתב ויכול לכפור בו ש"מ דאף שבועה לא בעי ובאמת חפשתי בכל השאלתות ולא מצאתי דבר זה כלל וברור דלשון זה אינו לשון השאלתות רק הטור דייק לי' ממה שכתב השאלתות פרשת יתרו שאילתא נ"ה בכתב ואחד בעל פה מצטרפין וכתב דהא דקתני במתניתין פשוט שכתוב בו ע"א לאו למעוטי אחד בכתב ואחד בעל פה כאביי דקיימא לן כאמימר רק דקמ"ל מקושר דומיא דפשוט מה התם פסולי דאורייתא ואי תפס מפקינן מיני' אף מקושר בשנים אי תפס מפקינן והביאו הרא"ש פרק גט פשוט ולפי זה מבואר דסובר דמקושר מאחר שלא נעשה כתיקון אין לו דין שטר ואפילו לבנ"ח אין דנין ממנו א"כ פשיטא בע"א דג"כ שלא כתיקון דאינו זוקק לשבועה דאי בפשוט זוקק לשבועה א"כ מקושר דין הוא שיגבה בנ"ח וע"כ דכל שלא כתיקון בטל לגמרי דהא מדמינן פשוט למקושר וזה ברור ולפי זה הך דברי השאלתות נאמרין באחד בכתב לבד והשתא אי ס"ד דסובר הטור דהרמב"ם ובה"ג נחלקו מחדש לענין צירוף ואפילו אי זוקק בצירוף לא א"כ מה זה שהתחיל הטור ועירבב ע"א בכתב ושנים ונמצא קרוב דהא אין ענין זה לזה דבהא אפילו מאן דפליג אשאלתות מודה דהא לא מהני ואדרבא בסברא זו יש לומר דמודה להרמב"ם [רק דפוסל בלא"ה מטעם דע"א בכתב אינו כלום] ובשלמא אם היה זה לשון השאלתות א"כ יש לומר דבאמת השאלתות סובר בזה כבה"ג דצירוף מהני רק מטעם ע"א פוסל אבל השתא דבשאלתות לא נזכר זה מנין לו להטור להכניס דבר זה בשם השאלתות מה דגם הרמב"ם מודה וברור דדעת הטור דאין חילוק כלל בין ג' לב' ובסתמא לא נתבטל כל העדות לכך עריב ותנו להו בהדדי והשאלתות סובר לגמרי דלא כהרמב"ם והרמב"ם לענין שטר קאמר לא לענין שבועה דבסתמא לא נתבטל וזה ברור [אך צ"ע על הטור דנראה דהוא מפרש השאלתות דסובר האבעי' כירושלמי דלא מצאו לקיים כתב יד שני וכן פי' ב"י ובאמת בשאלתות שם משמע דמפרש כפשוטו וסובר דדוקא אחד בכתב לבד אינו כלום דהוא שלא כתיקון חכמים כמו מקושר בשנים אבל באחד בעל פה ג"כ דכיון דגובה משעבדי א"כ יש לו דין שטר וסובר כרשב"ם דבזה אית לה קלא א"כ בהא מודה דהוי שטר גמור דהוי כתיקון חכמים והמשנה דקאמר פשוט שכתוב בו ע"א היינו ע"א לבד דאינו כתיקון תדע דאל"כ למה לא הוצרך השאלתות לומר דקמ"ל דומיא דמקושר לימא דקמ"ל בע"א בכתב ואחד על פה רק לא בנתקיים כתב יד אחד וע"כ דסובר דבזה מהני וזה ברור לפע"ד ולפי זה כ"ש בשנים בשני שטרות דוודאי מצטרפין לבה"ג דהא בזה לכ"ע הוי כתיקון כמו שכתבתי לעיל דאפילו הרמב"ן מודה בהא דיש לו קול וא"כ קשה שהביא הטור דכן כתב הראב"ד ובאמת השאלתות חולק על הראב"ד לפי הנ"ל]:

גם בעיקר דברי הסמ"ע מה שכתב בשם הב"י וגם נראה שהש"ך הבין כן כוונת ב"י שהרי כתב דבב"ה חזר בו ולפע"ד ברור דהא ליתא דהם הבינו מה שכתב דיקדק וכתב שני עדים בלבד להורות דוקא בשנים מסתמא ישבו ביחד לחתום ולא בשלשה והוא תמוה שהרי בב"ה גופא בתירוץ שני הראה מקום לדבריו אלה בב"י והיאך יאמר שם להיפך מה שבב"ה הסכים שכן עיקר ממה שכתב הרמב"ם גבי שלשה ע"ש וברור דכוונת הב"י כך דוודאי הרמב"ם לא מיירי מדין שבועה רק מדין השטר דס"ד שיהא שטר גמור בשביל עדי מסירה וקמ"ל כיון דמזוייף מתוכו לא הוי שטר אפילו לגבות בנ"ח וזה שדיקדק שני עדים דבשלשה לא משכחת לה בסתמא דאמרינן דלא ביחד ישבו לחתום אם כן דל מהכא עדי מסירה נכשר בעדי חתימה דלא נתבטלו בצירוף אבל בשנים משכחת דנהי דהעד לא נתבטל מ"מ שטר בע"א אינו כלום רק להכשירו מכח עדי מסירה ועל זה קאמר דמזוייף מתוכו וזה ברור בכוונת ב"י וכן עיקר כיון שכבר הוכחתי שגם דעת הטור כן ומה שכתב המחבר מעיקרא הרי הוא כחרס היינו דקמ"ל דינו של הרמב"ם דבזה אין חילוק ואפילו בסתמא לא הוי שטר מכח עדי מסירה והביא שי"א שדינו כע"א שלא נזכר זה ברמב"ם בפי' ומה שכתב וי"א לאפוקי דעת השאלתות והראב"ד ולכך קאמר ויש מי שאומר. ובתומים האריך להשיג על הש"ך ותמה עליו כי לפי דעת הרא"ש לעיל סימן מ"ה דאם האחרונים פסולין השטר פסול דאתי לקייומי בקרובים א"כ כ"ש הכא בשנים דוודאי פסול ע"ש שהאריך בסברא זו ליישב הרא"ש גם בס"ק אח"כ האריך בזה ע"ש ודבריו תמוהין לפע"ד ופשיטא שאין ענין זה לזה כלל דוודאי יש להבין בגוף דברי הרא"ש שם דאם הכוונה דחיישינן דהוא זייף באמת שטר מתחלה ויבוא לפנינו בחתימות למטה בקרובים ונקיימנו למטה בקרובים א"כ במה נפשך אי שנדע שהם קרובים פשיטא דלא נקיימנו למטה וע"כ שלא נדע שהם קרובים א"כ מאי הועילו בזה הא עכשיו מקיימינן למעלה ואי דיבוא בקרובים ולא נדע הא עדיין יעשה כן ולא נדע ומה יועיל מה שעכשיו נפסלנו על פעם אחרת שלא נדע וברור דלזה לא חיישינן שיחתום בזויף קרובים למטה שלא נדע רק הוא באמת יחתום מקודם כשרים ואח"כ יחתמו פסולים ולא ימצא אחר לקיים הכשרים ונקיימנו בפסולים ונוציא שלא כדין שאילו הי' ידוע לנו שהם קרובים לא הי' מועיל לכך תקנו דאחרונים פסולין השטר פסול ולא יחתום פסולים ונקיימנו לעולם בכשרים והשתא זהו בשטר שישבו ארבעה עדים [או שלשה ונמצא אחד] ושנים כשרים אבל כאן דאין כאן רק שניהם א"כ אם באנו לחוש דיחתמו בזיוף אחד קרוב א"כ עדיין מי ימחה בידו כיון דהחשש שלא נדע שהוא קרוב וע"כ שיאמר האמת דאינו רק שטר בע"א א"כ נקיים שניהם ונחייב שבועה על פי כשר ואי שלא יגיד ולא נדע א"כ הרי עשה שקר גמור ושטר מזויף מה שאינו