תפארת יעקב חושן משפט חלק א רלח

לא קא מבעי לי' דאפילו שניהם בכתב ושניהם על פה לא מצטרפי והשתא תינח שנים בכתב דעדיף מאחד בכתב ואחד בעל פה ושפיר קאמר אפילו אבל משנים על פה מאי אפילו הא אחד בכתב עדיף דגובה משעבדי לריב"ק ושנים על פה לא ומה זה שהכריח אחד בכתב ואחד בע"פ מכ"ש משנים על פה וברור דהאבעי' לענין בנ"ח הוא א"כ אחד בכתב ס"ד דגרוע דאפילו בנ"ח לא גבי ושפיר קאמר כיון דאפילו שנים בעל פה לא מהני לת"ק כ"ש אחד בכתב דאותו שבכתב גרע מאותו שבעל פה אבל לשיטת התוס' והרא"ש הך שנים על פה אין לו שחר כלל גם קשה לי לדעת התוס' והרא"ש כיון דמפרשי אחד בכתב לענין משועבד היאך כתבו דשנים בכתב לא מהני רק באחד בכתב ואחד בעל פה מעיד על המסירה א"כ היאך כתבו שנים בכתב לת"ק לא הך שנים בכתב היכי דמי אי שניהם בשטר אחד הא גם לת"ק מהני ואי בשני שטרות הא אפילו לריב"ק מהני ואי דשנים בכתב מהני רק לענין בעל פה א"כ מאי אפי' שנים בכתב דקאמר לת"ק הא אחד בכתב דאנו דנין עדיף טפי משנים בכתב דמהני לריב"ק אפילו למשועבדים ושנים בכתב לא מהני רק לב"ח גם קשה לפרושם דכיון דטעמייהו דנמסר לפני עד שבעל פה מהני דאנן אמרינן העד החתום מסתמא נמסר לפניו א"כ היו שניהם במעמד המסירה ולמה יחלוק ת"ק דריב"ק בזה דקאמר לדידי' לא מבעי לי' ואמת כי נראה שהתוס' אחר שפירשו כמו שכתב הרא"ש כתבו ומיהו קשה וכו' מבואר דכוונתם להקשות כמו שכתבתי דלמה יחלוק ת"ק דריב"ק בזה ולפום ריהטא כתבו התוס' דאביי לא יחלוק בזה אבל לפע"ד העיקר דכוונתם לקושיא הנ"ל וא"כ מה שכתבו אח"כ ועוד יש לומר [או ומיהו יש לומר לגירסת מהרש"ל מבואר דהפי' כפשוטו ששניהם מעידין על הלואה וא"כ קשה על הרא"ש שזכר פי' זה דהא לפי' זה קשה כנ"ל לכן העיקר דהאבעי' כמו שכתב הרמב"ן לענין בעל פה ועוד שהרי ראיית הרמב"ן לדחות פי' הרשב"ם קשה ג"כ לפי' התוס' והרא"ש דס"ס מוכח בש"ס דהאבעי' הוא אם ריב"ק מודה בזה לת"ק א"כ ממילא האבעי' דלא מהני אפילו לבנ"ח א"כ מן הפשיטות לא מוכח רק לבנ"ח ומ"מ דינם של התוס' והרא"ש בזה אמת מבחוץ כיון שיש שני עדים על המסירה אבל מה שכתבתי דבשני שטרות בכל אחד חתום בו ע"א לא מהני אפי' נמסר לפניו וביאר הרא"ש הטעם משום דבשטרות כאילו לית להו קלא כלל אבל הרמב"ן חולק בזה בוודאי דשנים בכתב מהני למשעבדי שהרי כתב הטעם דאותו שטר אין בו רק ע"א ואין הלקוחות יראין ממנו ומאותו שבעל פה אינן יודעין א"כ בשנים בשטר שפיר אית להו קלא וגובה ממשעבדי וזו הוא דעת הרמב"ם ג"כ דכתב דאם אחד הי' בקנין הוי כמו שכתב והוי כמו שנים בכתב ואית להו קלא וגובה משעבדי והוי שטר גמור:

(ב) ונמסר רק לפני ע"א הפי' הנכון בזה הוא שכל עד החתום בשטר אנו מחשבין דוודאי נמסר ולפניו כמו שכתבו התוס' והרא"ש הנ"ל וקאמר הכא אם בכל שטר חתום אחד ולא נמסר רק לפניו אינן מצטרפין כיון דעל כל שטר אין כאן רק אחד שנמסר לפניו ולא הוי רק שטר בע"א ואינו מועיל וכבר הוכחתי למעלה דהרמב"ם והרמב"ן והר"ר יונה חולקין בזה דאפילו בכהאי גוונא כשר למשעבדי וכבר הוכחתי שהעיקר כדבריהם וכ"ש לפי התוס' והרא"ש גופא אמנם לכל הדיעות וודאי לענין בנ"ח מצטרפין כיון דקיימא לן עד אחד בכתב לא הוי מפי כתבם דלא כהירושלמי:

ויש לברר לפי מה דקיימא לן לעיל סי' מ"ה דשטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר אם באו שני שטרות וכל אחד בעד אחד הוא והעד על המחק אם מצטרפין להרמב"ן הנ"ל לענין משעבדי ולשיטת התוס' והרא"ש לבנ"ח והנה מדברי התוס' דף קס"ד ע"א בד"ה גופא מבואר להדיא דמצטרפין דלכך אין כותבין נחנו סהדי על הנייר לפי שהוא מחזיק ב' שיטין ויש לחוש שיחתוך השטר לשנים ויעשה ממנו שני שטרות בשני עדים ושניהם על המחק מבואר דאף בזה מצטרפין אך קשה לי על דבריהם דהא שם גופא הקשו התוס' מתחילה דהיאך שטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר ניחוש שמא הי' קודם על הנייר ועדיו על המחק ומחק וכתב מאי דבעי ותרצו דאי היה על הנייר הי' כתוב בו נחנו סהדי בין עד לעד והשתא ליכא ריווח בין עד לעד והשתא תקשי תינח בשטר הבא בשני עדים על המחק אבל שני שטרות בכל אחד ע"א ניחוש דהי' שניהם על הנייר ומחקם וכתב למעלה מאי דבעי וחתך למטה העד השני עם הנחנו סהדי ונשאר שטר בע"א וכן עשה בשני וכמו שאנו רואין עכשיו דהם על המחק נאמר שהי' מקודם על הנייר והי' שני חתומים בכל שטר והוא מחקם למעלה וחתכם למטה וכתב בשניהם מאי דבעי והוא תמוה מאוד ואמת דיש לומר לכאורה דכוונת התוס' כך דוודאי אם באו לפנינו ב' שטרות כאילו ושניהם חתוכים למטה בלי גליון מודים דפסולים שניהם מחשש הנ"ל באחד בגליון למטה והשני בלי גליון בזו סוברים כיון דבאחד אין לחוש דעשה כהנ"ל שהרי הוא בגליון תחת החתומים א"כ ממילא כיון דאחד אמת גם בשני אין לחוש שהי' על הנייר וזייף כדעת הרשב"א לעיל ס"ס מ"ד ומ"ה ע"ש בש"ך ולפי זה בשני עדים ובשני שטרות בלי גליונות מודים דאין מצטרפים וכמו כן להש"ך לעיל סס"י מ"ה דחולק על הרשב"א שם וכן הרשב"א מסתפק שם א"כ אפילו באחד בלי גליון אין מצטרפין דמ"מ אין כאן רק שטר בע"א והשני יש לומר מזוייף הוא דהי' על הנייר וכמו כן מבואר לפי זה דאפילו להתוס' היינו דוקא לשיטת ריב"ם דבמחק לבד ניכר הנמחק שני פעמים א"כ אין לחוש רק שיחתוך למטה ובזה לא יועיל באמת אם חתוכים שניהם אבל לרבי שם דסובר דבמחק אינו ניכר רק בכתיבה א"כ גם בזה יש לחוש דימחוק אנחנו סהדי עד למטה וישאר ע"א חתום וימחוק למעלה ויכתוב מאי דבעי ובהכי ניחא מה שלא זכרו הטור והמחבר לעיל סי' מ"ה דאין לכתוב נחנו סהדי על הנייר שיטין מחשש דיחתוך ויעשה ב' שטרות ולפי הנ"ל ניחא כיון דקיימא לן כרבי דבמחק לבד אינו ניכר גם קיימא לן דלא כהרשב"א א"כ אין לחוש לכלום שהרי אם יעשה כך יפסלו שניהם מטעם הנ"ל ובזה יש מקום לכאורה ליישב מה שכתבו שם התוס' והיכן יש לחוש שיכתבו אנחנו סהדי על הנייר אם חתמו שניהם וגם נחנו סהדי בחד ולכאורה הוא תמוה דהא אכתי יש לחוש שיחתוך השטר לארכו בתוך הכתיבה וימחוק למעלה ויעשנו שני שטרות בכל אחד ע"א על המחק ולפי הנ"ל ניחא דכוונת התוס' דאז יכול לכתוב הכל בסוף השטר למטה ואז אם יחתוך יהי' שניהם בלי גליון ויפסלו מטעם דהא שניהם על הנייר כנ"ל. אך אכתי קשה לי דמ"מ אם השטר על המחק ואין שום גליון תחת החתימה שני' ויש ריווח בין עד לעד יש לפסלו מטעם דשמא היה כתוב על הנייר שאז אין לחוש שיחתכנו לשנים דלא יהא שום גליון בשני השטרות תחת החתימות ועוד קשה כיון דמודים התוס' דאם שניהם חתוכים פסול א"כ ממילא גם באחד חתוך נהי דאין לחוש דהיה על הנייר מ"מ יותר יש לפסול שטר זה משנפסל נחנו סהדי על הנייר כמו שכתבו התוס' שם וזו הוא עיקר קושיתם שם דטפי יש לפסול במקום שיש חשש זייוף לפנינו משנפסל במקום שאין זייוף רק שמא יעשה זייוף. גם בלא"ה כבר השגתי לעיל סימן מ"ה על דין זה לכן העיקר דבכל גוונא אין מצטרפין בזה ואפילו חלק נייר תחת החתימות יש לפסלם אם השטר רק שני שיטין דשמא חתך למעלה ועשה שטר במקום נחנו סהדי אבל שטר גדול ויש חלק נייר תחת החתימות נראה דאין לחוש כלל ומצטרפין ודו"ק היטב:

(ג) מחוייב שבועה. ה"ה הקשה על הרמב"ם בזה דהא בכתב ידו נאמן לומר פרעתי וע"כ משום דכל כמה דלא גבי מלקוחות חושש להניחו בידו דאי בעי מזבין נכסי ולא מצי לגבות א"כ ה"ה בשטר בע"א דכיון דלא מצי גבי מלקוחות למה לא יוכל לטעון פרעתי וגבי גט מוכח בהדיא דכתב ידו עדיף משטר בע"א ואמת שכן מוכח דאפי' לדעת הפוסקים דבכתב יד אינו נאמן פרעתי מ"מ חולקין בשטר בע"א כמבואר ברשב"ם אבל באמת נראה לפע"ד דדברי הרמב"ם נכונים דוודאי פשיטא דכתב יד עדיף לענין זה דבכתב יד מבואר יותר שהוא אמת שהרי הוא מקויים ובוודאי הוא כתבו אבל לענין פשיטא דע"א עדיף והכוונה כך דלא מבעי' אם כתוב בלשון שנים רק שחתם בו ע"א פשיטא דאינו נאמן דהא חזינן דע"א בכל מקום אינו נאמן והתורה לא האמינתו אף שהוא לפנינו ויש לו להעמידו בחזקת כשרות א"כ כ"ש זה שהניח בידו שטר זה דהיה לו לחוש דהא יש עד שקר בעולם [וכ"ש לחתום על שטר זה שהוא אמת] ושמא יחתמנו על השטר ויהא לו שטר בשני עדים והיאך נתן כל הנאמנות לכל העולם לכל אחד מהם והיאך לא ירא מקנוניא שיחתום אחד בשקר ודוקא שנים שהתור' האמינה אותם דוודאי לא יעידו בשקר א"כ אין לחוש אבל אחד דאפילו הוא לפנינו חוששין שמא משקר כ"ש שהיה לו לירא שיקח אותו שיש בעולם שהוא משקר ולא שייך חזקה בזה כלל ובזה אמת דוודאי לא פרע עד שהיה מוציאו ממנו אבל בכתב יד לעולם אינו טורף אם לא שירא שמא יעשה שטר בשני עדים שקרים לזה אין לחוש הגם שלא ינצל מזה לעולם ואפילו בשטר שאין כתוב רק בלשון יחיד מ"מ כיון שהוכחתי דעת הרמב"ם דשני עדים כן שטרות מצטרפין ואינו נאמן לומר פרעתי וגובה משועבדים אם פשיטא דיש לו לירא שיעשה שטר שני בע"א שקר שיש בעולם והיאך סמך ליתן מעות על נאמנותו של איש אחד שלא יעיד בשקר ובפרט שאין איש ידוע רק יהא מי שהוא ולפי זה נראה דגם הרשב"א דחולק בזה אפשר דלא נחלק רק בכתב בלשון יחיד אבל בכתב בלשון שנים מודה דביחיד סובר כדעת הרא"ש דשני עדים אין מצטרפין אבל שנים מודה ועוד אפשר לומר דהרשב"א לטעמיה דלא חיישינן לע"א