תפארת יעקב חושן משפט חלק א רלב

לומר וימצא כתב בקמץ רק הכוונה דהיה לו לכתוב וימצא כתב בשוא תחת הכף וקמ"ץ תחת התי"ו וזה מורה שמצא כתב מכבר. אבל כתוב מורה שעכשיו נכתב מעצמו ולק"מ ומ"מ אינו מוכרח כ"כ להגיה כי וכתב ג"כ פעמים מורה שכבר כתב וגם כוונת הסמ"ע כן רק דרצונו לומר דכתוב בא לאפוקי לכתחילה משא"כ וכתב דמורה על לכתחילה ג"כ:

(ה) מאחר שלא הוחזקו עיין סמ"ע וש"ך מה שדחקו ליישב לשון המחבר וקאי אסיפא. והנה הב"ח כתב דהכוונה דטוען דהוא צוה לעדים לכתוב שטר ליב"ש והלך איש אחר ואמר שהוא יב"ש וכתב לו השטר ובאמת הוא אינו חייב רק ליב"ש האמת וכתב דמהאי טעמא באמת מצריך הרמב"ם הכרת המלוה והלוקח מחשש זה ע"כ:

ודבריו תמוהין לפע"ד דא"כ אכתי תקשי מה זה שכתב הרמב"ם מאחר שלא הוחזקו אפילו הוחזקו ג"כ אינו נאמן בזה ואדרבא בזה כ"ש דאינו נאמן דוודאי העדים לא כתבו לו רק ביודעין שלזה צוה הלוה כיון שיש שנים ששמותיהן כן גם מה שכתב דמהאי טעמא מצריך הרמב"ם הכרת המלוה הוא תמוה ג"כ דלפי זה לא שייך טעם זה רק באין הלוה והמלוה ביחד לפני העדים אבל אם הם ביחד והלוה צוה שיכתבו לזה יכתבו בלי הכרה וזה מבואר ברמב"ם להיפך וכן מה שסיים וכתב ושמא יבואו שנים וישנו שמותיהן ויעשו קנוניא לחייב איש אחר מבואר דלא כהב"ח ולפעד"נ בכוונת הרמב"ם בפשיטות דוודאי בהוחזק ג"כ אינו נאמן בטענה זו דשני יב"ש מוציאין על אחרים אבל מ"מ נראה דיש נ"מ בזה אם יכול להשביעו והיינו שיטעון דבאמת פרע לשני והי' השני ירא לתבעו ממנו מחמת השבועה ולכך מסר השטר לאחר ששמו כך וידע בו שהוא לא יטעון שקר לעוות הדין ויאמר שאינו חייב לו ולא נאמן א"כ יוכל להשביעו אבל בלא הוחזקו רק שיאמר שהוא העלה שמו כך לתבוע ממנו אינו נאמן אפילו להשביעו כיון דלא הוחזקו ודו"ק:

ובספר גי"ת שער ל"ג הקשה על מה שכתב ה"ה בשם הרמב"ן שהקשה שם למה אין חוששין שמא יש בעיר אחרת ששמו כשמו כיון דאין כותבין שם המקום בשטרות משמע דבגט שכותבין שם המקום אין לחוש ובאמת בש"ס מקשה וליחיש דילמא אזיל למתא אחריתי גבי גט ע"ש שהאריך. ובאמת לק"מ דהתם הקושיא דבאמת לא יהא שמו יב"ש רק שהוא ילך לעיר אחרת ויחזיק שמו כך ויכתוב שם גט בשם המקום ואח"כ ישוב לביתו וימסרנו לאשתו של יב"ש האמת והיא תאמר שנתגרשה הימנו בגט זה באותו המקום שכתוב בגט ושם אין יב"ש כלל ויהא הגט כשר ואי משום דיברר שלא היה אז שם רק בעיר זה הא ליתא חדא דבאמת יהא איש עובר ושב מעיר לעיר ואפשר שהיה שם באמת ומ"מ כתבו לזה גט ששם היב"ש באמת לא נתחזק שם שלשים רק שמו של זה שהערים שהוא יב"ש ועוד דתוציא לאחר זמן רב ולא יוכל לברר אבל הרמב"ן מקשה דניחוש דבאמת הוא יב"ש וילך לעיר אחרת א"כ נצטרך להקשות לפי שאין כותבין שם המקום בשטרות שאילו היה כותבין לק"מ שאם יכתוב שטר בעיר אחרת וילך לתבוע יב"ש שבעיר זו א"כ כיון שכותבין שם שם המקום הרי יש שם שני יב"ש ולא יוכל לגבות כלל וכן מוכח בש"ס דמקשה שילך ויחזיק שמו יב"ש ולמה לא פריך דהוא יב"ש האמיתי וילך לעיר אחרת ובזה לא שייך תירוץ הש"ס וע"כ משום דכותבין שם העיר אין לחוש לזה וזה ברור:

(ו) מי שהוחזק בשם כינוי בעיר וכו' עד סוף הסעיף דין זה צריך בירור היטב כי הרב המחבר עירבב הדברים כי לא ראה מקור דין זה בתשובת הרא"ש שהרי בב"י כתב שמצאו כתוב בספר חזה התנופה ובאמת הוא מבואר ג"כ בתשובת הרא"ש כלל ס"ח בשאלה לפני סופו] בד"ה עוד מה שכתבתי וצריך להעתיק לשון הרא"ש שם ויתבאר הכל על נכון. והנה השאלה היתה על מי שהיה מוחזק בכינוי אחד ויצא עליו שטר באותו כינוי ולבסוף נודע לו שהיה לו בארץ מולדתו כינוי אחר וצוה הרא"ש לכתוב שטר אחר ושאל השואל היאך הכשיר כיון שלא נעשה שלוחו אז על זה הכינוי ודוקא היכי דטעו וחוזרין ועושין שליחותן אבל הכא לא טעו כלל שכך נתחזק הכינוי כאן וא"כ למה יחזרו ויכתבו מה שלא נצטוו כלל והשיב הרא"ש וז"ל תשובה מה שאמרת דלא אמרינן כותבין ואפילו מאה פעמים אם לא היכי שטעו בו היינו דוקא בענין גט שליחות וצריך שיאמר הבעל לסופר כתוב ולעדים חתמו הילכך אי לא טעו אמרינן כבר עשאו שליחותן וצריך שיאמר להם הבעל פעם אחרת אבל בשטרות לא שייך למימר הכי עכ"ל הרא"ש ומעתה יש לתמוה בדברי הרא"ש שהרי מתוך תשובתו אתה למד דסובר כדעת הרשב"א שהביא הרב בהגה' דלא אמרינן עשו עדים שליחותן רק בגט ולא בשטרות אפילו לא טעו ואולם באותו הכלל סי' ל"א מוכח בהדיא דאפילו גם בשטרות אמרינן עשו עדים שליחותן רק שחילק שם בין טעו ללא טעו והביא ראיה מההוא דנפאתה וטפאתה דגיטין ואמת שסיים שם הרא"ש וז"ל לא מבעי זה שנכתב בטעות אלא אפילו נכתב כדין ובא ליד המלוה וידעו העדים שנקרע ולא נפרע כותבין שטר אחר וכו' ולא אמרינן עשו עדים שליחותן עכ"ל ולפי זה יש לומר דהכא נמי כוונתו דלא דמי לגט שצריך שיאמר הבעל לסופר כתוב כמו בהך תשובה הנ"ל דין כ"א אך לפי זה יש לתמוה על המחבר שהעתיק דברי הרא"ש כאן ומשמע בהדיא דדוקא אם טעו אמרינן דעדיין לא עשו עדים שליחותן וכן הרב בהגה' כתב וה"ה בשאר טעות ובאמת בדברי הרא"ש מבואר דלאו משום טעות נגעו בה רק דלא דמי לגט כלל ואפילו לא טעו לא אמרינן עשו שליחותן וביותר יש לתמוה על הרב בהג"ה שכתב על זה שני' וי"א ובאמת גם הרא"ש מודה להרשב"א שהרי כתב בהדיא ממש כלשון הרשב"א כנ"ל וגם בטור צ"ע דמעיקרא הביא דינו של הר"אש בכינוי דלא אמרינן עשו עדים שליחותן ואח"כ כתב וכן אם טעו בשם הלוה והמלוה וקשה הא אין ענין זה לזה דמעיקרא לא הוי טעות כלל רק הטעם דלא דמי לגט ואח"כ הוא משום טעות ואפילו בגט הדין כן והיאך כתב וכן הא כ"ש הוא כיון דאפילו בלי טעות כותבין כ"ש בטעות דאפי' בגט מותר:

לכן נראה ברור דוודאי בלא טעו וכתבו כינוי שבאותה העיר נהי דלא דמי לגט מ"מ כמו שכתב הרשב"א שהביא ב"י דאף דלא דמי לגט מ"מ ה"מ לענין החוב והענין בעצמו אבל לענין אחריות מודה הרשב"א דלא שהרי כתב וכן נמי בשטר מכר כל שחוזרין וכותבין אחריות עכשיו משתעבדים נכסיו בשטר זה והם כבר עשו שליחותן והתם הרשב"א בהרשאה מיירי לכך לא דמי לגט ולפי זה גם כוונת הרא"ש כן דשם אף שלא היה טעות כלל הכשיר לכתוב פעם שנית היינו בלא אחריות אבל שם סי' ל"א מיירי בשטר באחריות לכך הכשיר מטעם טעות אבל בלי טעות לא דעשו שליחותן ומה שכתב לא מבעי אם טעו היינו דאפילו לא טעו רק אבד כותבין לדעתו דנאבד ונקרע הוי לדעתו כמו טעו כיון שלא הגיע לתועלת המצטרך אליו כמו שכתבתי לעיל סימן מ"ג ס"ק באריכות ע"ש אבל בלא טעו וישנו לפנינו אין כותבין שטר אחר לענין אחריות אבל בלי אחריות כותבין ואפילו לא טעו דלא דמי לגט וזה ברור וזהו כוונת הטור דמתחלה זכר דעת הרא"ש בכינוי דהוא בלא טעות דלא אמרינן עשו עדים שליחותן דלא דמי לגט וזהו מדברי הרא"ש כלל ס"ח דין כ"א הנ"ל אח"כ כתב וכן אם טעו בשם הלוה בזו ג"כ לא אמרינן והיינו אפילו לענין משעבדי והם שני דינים מחולקים לא ראי זה כראי זה ולפי זה דברי המחבר מגומגמין בזה שעירבב שני התשובות ביחד ובאמת אין דינם שוה ודברי הרב בהגה' יותר תמוהין שעשה מחלוקת בין הרשב"א והרא"ש והלא דברי הרא"ש הם דברי הרשב"א ובתומים רוצה לומר דהרב בקנין מיירי ואזיל לשיטתו לעיל סימן מ"ג וכבר השגתי עליו לעיל שם גם בלא"ה המעיין בד"מ יראה להדיא שכתב דלהרשב"א אין מקום לדינים אלו בשאר שטרות הרי להדיא שהבין כפשוטו דהרשב"א סובר דכל הדין דעשו עדים שליחותן לא שייך בשטרות ויפה השיגו הש"ך אך כולם לא ראו תשובת הרא"ש שהבאתי ואילו הוי חזי לה פשיטא שלא היו כותבין כן גם הש"ך לא ראה אותו שהרי לא חילק בין כינוי לטעות השם גם לא השיג על הרב מדברי הרא"ש אלו ומה שכתבתי הוא ברור ומה שכתב המחבר ויש מי שאומר שאפילו לא כתבו אחר ברור דהוא דוקא לענין עצמותו של שטר שלא יוכל לכפור בו ולטעון פרעתי ואפילו טעו אבל לגבות משעבדי בעינן מוכח מתוכו וכל שאין יכולין לכתוב אחר לא גבי משעבדי ולק"מ קושית התומים בזה:

(ז) אם יש בו קנין וכו' דבריו סותרין זה את זה. כל האחרונים האריכו ליישב דברי המחבר וכל דבריהם אינם נכונים לפע"ד והוא כי מה שכתב הש"ך ותורף דבריו דבקנין יכול לטעון שהחזיר לו השטר וסמך שלא יוכל לגבות בו דכותבין שטר ללוה בלי מלוה ומתחלה לקח שטר זה דהיה סובר כתנא דברא דאין כותבין כיון דפלוגתא דתנאי הוא [ובספר נ"מ תמה עליו דתנא דברא לא פליג רק בלי קנין משא"כ בקנין ודבריו תמוהין דפשיטא דלדידן דקיימא לן אין כותבין רק בקנין פשיטא דהמחלוקת בקנין דאל"כ הא קיימא לן כתנא דמתניתין וזה ברור) אבל בלי קנין דלכ"ע אין כותבין אינו יכול לומר סמכתי שאוכל לטעון החזרתי א"כ מעיקרא היאך לקח שטר כזה ובמאי טעה זהו תורף דבריו ואינו נכון כלל כי מה שכתב דמעיקרא היה סובר כתנא ברא קשה במה נפשך אי דלא היה מקודם עם הלוה