תפארת יעקב חושן משפט חלק א רכה

דהוי כמו אנוסים שאין נאמנים ומבואר הוא הטעם משום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד דהוי כמו שנחקרה בב"ד ולפי זה פשיטא דאפילו במיגו לא מהימני' דהא בלא"ה אית להו מיגו דפרוע וכמו שכתבו התוספות שם דלכך אין נאמנים אנוסים במיגו דפרוע דהוי מיגו במקום עדים וכדמוכח מדברי התוס' הנ"ל דדוקא ברישא לא הוי מיגו במקום עדים שהם חוזרין תכ"ד כיון דליכא קייום אחר אבל אי נימא דהרי"ף מודה דהוי כמו שנחקרה בב"ד כבר רק דנאמנין לומר אינן זוכרין במיגו דכביש ליה לשטרא א"כ תקשי הא הוי מיגו במקום עדים וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ולא מהני מיגו בזה כמבואר בדברי התוס' הנ"ל גבי אנוסים והרמב"ם מדמה אין זוכרין לאנוסים ומזה דייק הב"י דסובר הרי"ף דכל שיוצא מתחת יד העדים לא הוי כלל כמי שנחקרה בב"ד ולכך לא הוי מיגו במקום עדים כמו שתרצו התוס' דיכולין לחזור תכ"ד לומר שאינן זוכרין כיון שהקייום הוא עכשיו ולא מאז אפילו בכתב ידן יוצא ממקום אחר א"כ שפיר דייק הב"י דלהרי"ף אף כאן ביוצא מתחת יד העדים צריך שיהא מוחזק כתב ידו בב"ד דכיון דעיקר העדות הוא עכשיו והרי הוא חתנו ואי אפשר להוציא ממון על פיו עכשיו:

(מו) אין קורעין אותו ואי תפס לא מפקינן מניה. הש"ך ס"ק צ"ט דייק מדברי הרא"ה דמפרש כפי' התוספות בשם הרשב"א דברייתא מיירי בשובר ולכך לא קרעינן ליה ומעמידין השובר בחזקתו והיינו כיון דדעתו דאפילו ברישא באין כתב ידן יוצא ממקום אחר לא קרעינן ליה שמא ימצא עדים לקיימו אם כן לפירש"י מאי נפקא מינה בין רישא לסיפא וע"כ דמפרש כפי' התוס' בשם הרשב"א אבל באמת אין ראייתו מוכרחת דפשיטא דגם הרא"ה מודה דאי טעין יהבינן ליה זימנא אבל אי עבר הזמן שקבעו לו ולא קיימו מודה דקרעינן ליה הרי דגם דעת הרשב"א כהרא"ה ומ"מ כתב ומיהו אי טעין דנקבע ליה זימנא לקייומו שטרי' יהבינן לי' ואי מקיים לי' לא קרעינן ליה וגדולה מזו דעת הרשב"א דאי לא טעין קרעינן ליה א"כ אף שלא משמע כן דעת הרא"ה אבל פשיטא שאי עבר הזמן שקבעו לו מודה דקרעינן ליה משא"כ בסיפא לעולם לא קרעינן ליה שמא היום ומחר יוכל לתפוס מטלטלין ומהני תפיסה כנ"ל. ועש"ך ס"ק ק"א דה"ה בשטר שנים אומרים פרוע ושנים אומרים אינו פרוע לא מגבינן ולא קרעינן ונסתייע מתשובת הרשב"א. ובתומים תמה היאך העלים עין מדברי התוספות דמוקי ברייתא לדעת רשב"א בשובר והיינו שנים אומרים פרוע ושנים אינו פרוע ובאמת אין זה מוכרח דשאני התם דכנגד השטר יש שובר ויש להעמיד השובר ובחזקתו אבל בשטר גרידא מי שמעת ליה ואפשר דמעמידין השטר בחזקתו וזה פשוט (מז) ויש חולקין כו' שם בשם אביו הרא"ש. משמע מדבריו בהדיא דלדעת הרא"ש אפילו העדים חיים והם פוסלים אותם כשר השטר ותמהני אנה מצא כן ברא"ש דהא הרא"ש קאי שם בברייתא דקתני בהדיא ומתו ועל זה הביא דעת התוס' דדוקא בפוסלים אותם מכבר ועכשיו הם כשרים אבל בפוסלים עכשיו ג"כ נאמנים והיינו אפילו מתו ועל זה השיג הרא"ש על דבריהם דכמו בפוסלים מכבר אין נאמנים דאנן סהדי דהשטר כשר א"כ ה"ה בפוסלים גם עכשיו וכוונתו כיון דהעדים מתו הרי אינן מעידין על גוף העדים רק על גוף השטר לכך הוי תרי ותרי דאנן סהדי דהוא כשר אבל בעדים חיים והם פוסלים אותם היאך יעלה על הדעת שיהא השטר כשר כיון דהעדים בוודאי פסולים דתרי יכולין לפסול למאה ולפי זה לק"מ על הרא"ש מה שהקשה הש"ך ס"ק ק"ב [ואולי יש לומר דאפילו חיים מ"מ אם אין עדי השטר לפנינו אין יכולין לפסול עדים שלא בפניהם כיון דלענין זה הוי הם בעלי דברים ואין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין רק לענין השטר מקבלין א"כ הוי תרי ותרי ודו"ק] אכן הש"ך הכריע כדעת התוספות דאפילו מתו יכולין לפוסלם בגזלנותא וכן נראה והנה עיקר כוונת הרא"ש נראה דאזיל לשיטתו דפי' תרי ותרי היינו דאנן תרי שלא היו אנוסים ולכך הקשה דבמתו אינן יכולין לפסלו ודס"ס כיון דאינן מעידין על גוף העדים רק על השטר ואנן סהדי על השטר דכשר איברא צ"ע על זה דלפי דבריו מה ס"ד דר"ש דקרי לה שלא בפניהם כיון דאנן סהדי ולעומת זה הוי תרי א"כ הרי היא בפניהם:

(מח) אנוסים היינו מחמת נפשות. עיין תומים שנסתפק באומרים אנוסים מחמת גזירת העברת דת בפרהסי' דהדין יהרג ואל יעבור אם הם נאמנים וכתב דתליא במתלוקת הרשב"א והריב"ש דלהריב"ש דלא נפסלו לעדות כשעברו באונס א"כ נאמנים אבל הרשב"א סימן אלף רל"ז פסק דאינו נאמן בזה והקשה בתומים על הריב"ש דהא בש"ס קאמר טעמא דר"מ עדים שאמרו להם חתמו שקר יהרגו ואל וחתמו שקר ש"מ דאינו נאמן אם עבר באונס במה שחייב למסור עצמו וע"ש מה שדחק ליישב דבהדיא מבואר בריב"ש דאין כאן פסול כלל. גם בתשובת נודע ביהודא סימן ע"ד האריך להשיג על הרא"ש וריב"ש מסוגיא הנ"ל. וע"ש מה שביקש ליישב ומלבד הדוחק שיש שם בדבריו נעלם ממנו מה שכתבו הראשונים דקשיא להו מה ס"ד דר"מ ותירצו לפי שמצאנו בברייתא חיצונית ר"מ אומר אף הגזל אם כן ר"מ אית ליה ג"כ דרשה וחי בהם רק גזל ג"כ חייב למסור עצמו כמו הג' עבירות:

ואני תמה על האחרונים הנ"ל דאדרבא מסוגי' דהתם מבואר כהריב"ש דכבר תמהו כל הפוסקים הובא בא"ז לכתובות דמה ס"ד דר"מ ואי סובר באמת דחייב למסור עצמו מאי פריך עלי' רבא השתא אילו אתי קמן לאימלוכי הא זהו לרבנן אבל לר"מ באמת אמרינן להו יהרגו ואל יחתמו שקר וכמעט רובם כתבו ליישב דר"מ ג"כ מצד מידת חסידות קאמר ואין אדם משים עצמו שאינו חסיד ועל זה מקשה לי' רבא כיון דאילו אתי קמן מורינן להו שלא ליהרג ועכשיו אין אתה מאמינן ואמרינן להו אמאי חתמיתו והשתא לדעת הרשב"א תקשי היאך יעלה על הדעת דנהי דס"ד דאין אדם משים עצמו שאינו חסיד מ"מ פשיטא דמי שאינו חסיד ועושה על פי הדין דלא נפסל לעדות וכיון שאינו נפסל נאמן אף שעושה עצמו רשע כמו שכתבו המחברים הנ"ל ובע"כ צריך לומר דלר"מ באמת ס"ד כן דאף שלא נפסל לעדות אינו נאמן לומר שעשה שלא כהוגן א"כ מאי קושיא על הריב"ש דקאי לדידן. אך באמת עדיין לא נח דעתי בזה דאכתי תקשי דהוי ליה לרבא להקשות כן דמ"מ לא נפסלו לעדות וקושית רבא נראה דוקא משום דאילו אתי קמן מורינן להו התירא אבל אי אתי קמן ואמרינן להו איסורא אף דלא נפסלו לעדות שפיר אמרינן אמאי חתמיתו לכן נראה לפע"ד ברור שמה שאמרו אין אדם משים עצמו רשע אין הכוונה דוקא רשע שהוא פסול לעדות ברשעתו אלא כל כמה שהוא אומר על עצמו דבר עולה ורוצה באותו דיבור להעיד אינו נאמן וראיה לזה מעדים שאמרו אמנה וברור שלא נפסלו לעדות בזה כדמוכח מדברי הר"ן שם דאל"כ הוא סותר עצמו למה שכתב פ"ק דר"ה כמו שהוכחתי לעיל סימן מ"ג באריכות ע"ש וכן משמע בגוף לשון הר"ן שם גבי אמנה ע"ש ודו"ק והיינו דוקא לרבא אבל לר"י פשיטא דלית ליה הא סברא דאפי' רשע גמור נאמן לומר על עצמו ודו"ק היטב] והשתא פשיטא דלק"מ על הריב"ש דוודאי אם ידוע שעברו באונס על ג' עבירות לא נפסלו לעדות דאין כאן רק עשה דונקדשתי אבל פשיטא אם אומר על עצמו שעבר על עשה ורוצה להעיד בזה אינו נאמן אם לא במקום דשייך פלגינן דיבוריה ולפי זה ממילא גם הרשב"א סי' אלף רל"ז לא פליג על הרא"ש וריב"ש הנ"ל דשם מיירי בהדיא במעיד על עצמו ובזה אינו נאמן על עצמו אבל מודה דבעדים מעידין עליו דכשר לעדות וכבר הארכתי בזה בסי' מ"ג ולעיל סימן ל"ד באריכות ע"ש גם מדבר הרשב"א גופא הנ"ל יש להוכיח כמו שכתבתי שהרי חילק בין אני רבעתי את פלוני לפלוני רבעני דבזה אם תסלק תיבת אני רבעתי לא נשאר שום עדות ויש להבין דכפי הנראה מפירש"י סנהדרין ד"ט דפלגינן דיבורי' אין הפי' שאנו מחלקין הדיבור רק כל המאמר מקבלין נגד חבירו ולא נגד עצמו וכן משמע ברמב"ם סוף נדרים וצריך לומר דרש"י לשיטתו פי' כן דכפי הנראה שם משמע דסובר דאינו נאמן רק ברשעות הפוסלת אותו לעדות והשתא שפיר יש לומר פלגינן דיבורו כהנ"ל דכיון דגזירת הכתוב הוא דלא נפסל לעדות א"כ נאמן להעיד על חבירו כיון שהמעשה אמת אבל הרשב"א סובר כמו שהוכחתי מקודם דאפילו אי לא נפסל לעדות אינו נאמן לעשות עצמו רשע א"כ פשיטא דאי אפשר לפרש פלגינן דיבורי' כהנ"ל שהיאך יעיד על חבירו דאם אמת הוא רשע ואינו נאמן והוא שני הפכים דהמעשה אמת ורשע אינו וע"כ דכך הפי' פלגינן דמחלקין הדיבור הילכך באני רבעתי לא שייך לחלק ודו"ק היטב כי קצרתי מאוד ועל דרך זה יש ליישב הסוגי' פ"ב דכתובות דלא נזכר בדברי רמב"ח בס"ד אין אדם משים עצמו רשע רק רבא הוא דמסיק לה בלישנא בתרא ובאמת גם בלישנא קמא לכאורה צריך טעם זה ולפי הנ"ל ניחא דרמב"ח ורבא פליגי בהנ"ל דלרמב"ח דוקא אם הוא פסול לעדות ולרבא כל שהוא רשע אינו (נאמן ודו"ק היטב והראה שהוא נכון רק הואיל ואינו ענין לדין זה קצרתי ולעיל סימן נ"ד הארכתי בזה ע"ש:

(מט) או תנאי היה בדבר משמע דבתנאי ג"כ אין נאמנים רק באין כתב ידן יוצא ממקום אחר אבל דעת רבינו האי ושאר פוסקים דאפילו בכתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנים עלי כתב בשם הרא"ש ג"כ כרבינו האי ותמהו האחרונים מנין לו