תפארת יעקב חושן משפט חלק א רכד

התוספות דלא הוכיחו מכח זה דמיידי בשריטות ע"כ דסבירא להו ג"כ דיש לומר שאין רגילין לכתוב חובתו אחר חתימת העדים והא לימא דמ"מ יש להוכיח דמיירי בשריטות כהנ"ל ודוחק לומר דהקושיא הוא מ"מ גבי עדים נמי נהי דטישטוש לא מהני מ"מ נשרטי' בשריטות כמו שכתב הש"ך בעצמו ס"ק פ"ח דהא לאו קושיא הוא] איברא לענין עיקר הדין לפי פירוש הש"ך ס"ק פ"ח דהא דקאמר סהדי אטיוטא חתימי היינו שמא הי' כתוב דבר חובה א"כ שפיר יש לקיים פי' רשב"ם אבל הרשב"ם גופא צ"ע כנ"ל (מג) שטר הבא הוא ועדיו על המחק וכו' שריטות דיו זהו מה דפריך בש"ס ונחוש דילמא גייז לעילא ומחק לטיוטא וכתיב מאי דבעי ומשני כל כי האי אין מקיימין רק מעידי השטר ולא מהקייום והיש מכשירין סבירא להו דקיימא לן כר' יוחנן דשריטות לא מהני א"כ לא חיישינן לשריטות. והנה כבר תמהו כל הפוסקים בזה דמאי פריך בש"ס לרב הא אפילו לרב כהנא דמתני לה משמיה דשמואל קשה בשטר הבא על המחק דימחוק השטר עם העדים ויכתוב מה שירצה. והנה הרשב"ם כתב להדיא דה"ה דהוי מצי להקשות בכל שטר ודבריו תמוהין מאוד דא"כ לרב כהנא נמי תקשי והיאך קאמר הניחא לרב כהנא וצריך לומר דסבירא ליה לרשב"ם ג"כ כתירוץ התוספות דלא חיישינן שימחוק אותיות ומ"מ לרב ליכא למימר הכי מהא דקאמר לקמן וא"ת מוחק וחוזר ומוחק ומ"ש התוס' דהוא למסקנא לא שמיע לי' כמו שכתב הש"ך אבל לרב כהנא שפיר יש לומר חילוק זה ובהך מיושב ג"כ דלתירוץ התוספות יקשה מאי פריך לרב לוקמא ג"כ דכותבין בחלק אותיות דבלא"ה פי' ר"ת טיוטא נקודות או שורות א"כ יכול לכתוב אותיות ולק"מ ובע"כ דלרב ליכא למימר הכי כנ"ל ושפיר פריך אבל לרב כהנא לק"מ ולכך כתב רשב"ם דה"ה דהוי מצי להקשות לרב בכל שטר. איברא כל זה דוחק והעיקר כמו שכתב הש"ך דבכל שטר לא חיישינן שיפסיד שטרו ויעשה שטר מזוייף ובתומים תמה על דבריו דהא הדיינים חותמין אף שלא קראוהו והעדים דוקא בקראוהו א"כ בכל שטר ג"כ יש לחוש שהעדים יאמרו לא חתמנו על שטר זה כלל וכ"ש להרמב"ם שהעדים צריכין לזכור ענין השטר ע"כ ודבריו תמוהין חדא דוודאי דיינים חותמין אף על פי שלא קראוהו מ"מ מהאי טעמא גופא לא יזייף דהם לא יזכרו ענין השטר רק הא וודאי ידעו שלא חתמו על מחק מעולם כי זה וודאי ראו שהי' נייר ולא מחק וא"כ יפסיד שטרו לגמרי משא"כ גבי עדים אף אם יבואו ויזכרו ענין השטר מ"מ לא יפסיד שטרו כיון. שהם אומרים שהוא חתימתן וזוכרין שכך הי' כתוב בשטר ומשנתנו היא זו מי שנמחק שטר חובו בא לפני ב"ד ומעמיד עליו עדים ועושין לו קייומו והא וודאי ליכא למימר דקנסינן לי' שלא יגבה כלום דלא מצינו בשום מקום קנס זה א"כ אין לחוש לשטרו כלל ואם לא יבואו העדים בעצמן רק שיקיים חתימתן או שיבואו ולא יזכרו ענין השטר רק שחתמו על מחק ולהרמב"ם מהני זה ג"כ כמו שכתב בקצה"ח ובנ"מ לעיל ס"י ע"ש] א"כ יגבה בשטר המזוייף ועוד דבעדים כיון שחתמו מקודם על מחק והוא אינו מוחק חתימתם רק גוף השטר א"כ קודם שיוציאו בב"ד יוכל לחקור אם העדים זוכרין ענין השטר ואם באמת זוכרין כמה הלוה וכל מה שכתוב בשטר יכול לחזור ולמחוק ולכתוב כמו שהי' בתחלה ולא יפסיד שטרו משא"כ בדיינים פשיטא דלעולם זוכרין דהשטר הי' על הנייר ולא על מחק לכך לא חיישינן וזה ברור ובתומים כתב ליישב כיון דקייום דרבנן לא חיישינן לב"ד טועין ויכול למחוק הקייום ולדמות נמחק פעם אחת לנמתק שני פעמים ואין זה נכון דפשיטא דשטר הבא הוא ועדיו על המחק לעולם כשר ואפילו נמחק שני פעמים כדמוכח להדיא בש"ס א"כ יש לחוש לקיימו מדייני הקייום שמא באמת נמחק שני פעמים ואם נמחק הקייום ולא תדמה מ"מ אין לפסלו בשביל זה והפוסקים לא חלקו בזה כלל לכן נראה עיקר כהש"ך בזה כנ"ל:

(מד) אפילו לא ראוהו עד שנעשה חתנו. כתב הש"ך ס"ק צ"ב דהטעם משום שאינו חשוד לזייף רק גזירות מלך הוא ולפי זה ה"ה בשני עדים נעשו אח"כ חתניו כן הוא בתוספות ופשוט הוא ע"כ. ומאי דפשיטא לי' להש"ך לדידי מבעי טובא וז"ל התוספות שם בד"ה ואעפ"י שלא הוחזק כתב ידו בב"ד מכאן יש ללמוד שאם היו שנים מעידין ואח"כ נעשו קרובים שאחר מעיד על כתב ידן שמכירין אותו ולא חיישינן שמא היום חתם עכ"ל. והנה יש להבין אי כוונתם על אחד הוא הוא דין הברייתא ואי על שנים זה לא מוכח מברייתא ואי פשיטא להו שאין חילוק בין אחד לב' א"כ לא הוי להו לומר כלל רק לומר מסברא דלאו דוקא אחד דה"ה שנים ומה זה שכתבו מכאן יש ללמוד לכן נראה דכוונת התוספות כך דוודאי יש להבין אי הטעם כיון דקייום שטרות דרבנן לא הקפידו על קרוב כלל א"כ למה לא יוכל קרוב להעיד על גוף חתימתו דהא מדאורייתא אינו צריך קייום רק מדרבנן וקרוב אינו פסול רק מצד גזירות הכ' ולמה לא יעיד בעצמו על חתימתו כמו שמעידין עליו אף שלא הוחזק בב"ד מהאי טעמא דלא חשיד לזייף רק מצד גזירה לכן נראה דעיקר הטעם הוא כך דוודאי כל ע"א שאינו נאמן אפילו בקייום דרבנן היינו משום דאחד יש לומר שהוא משקר משא"כ כשיש עוד אחר עמו שנים אינן חשודין לשקר והשתא בשלמא אילו היה אחד פסול מצד שגזל או גנב א"כ זה יצא מן הכלל ואין כאן רק אחד וחשוד להעיד שקר וזהו בפסול גזילה אבל בפסול מצד גזירה א"כ נהי דאין לסמוך על זה מצד גזירת הכתוב מ"מ על השני הכשר יש לסמוך עליו כשנים דמ"מ ליכא למיחשד אותו בשקר כיון שגם חבירו מעיד כן ולא נגרע חזקתו של זה כמו בשנים כשרים ובפרט בקייום דרבנן נאמן וזהו דוקא חד כשר אבל בשנים פסולים דלא שייך האי טעמא שפיר יש לומר דאין לסמוך עליהם כלל כל שלא הוחזק בב"ד רק דהתוספות דייקי מהך דה"ה בשני עדים ונעשו קרובים והיינו שהעדים נעשו קרובים זה לזה ג"כ הדין כן דאף ששניהם קרובים מ"מ אחד כשר בוודאי רק שאין לסמוך עליהם בעלמא כשנים אבל אחד פשיטא דנאמן הילכך ממילא כאן נאמנין כמו באחד פסול דנעשה חתנו ולפי זה בשניהם נעשו חתניו לא מוכח מדברי התוספות כלל דלא שייך טעם הנ"ל וצ"ע:

(מה) אבל אם יוצא מתחת יד העדים לא. זהו דעת הרי"ף פ' ד"א דהקשה אהא דאמרינן התם זומנין דחזי בכתבא ואתי מסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם דהא תנן נאמר אדם לומר זה כתב ידו של אבא ותירץ דהתם הטעם משום דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה בב"ד וזהו דוקא כשהשטר ביד הלוה אבל ביד עדים לא ודייק הב"י דלפי דבריו כיון דהכא עיקר הטעם דהוי כנחקרה בב"ד בשעת חתימה ואז לא היה קרוב דאינו חשוד לזייף] א"כ היינו ביוצא מתחת יד הלוה אבל מיד עדים לא הוי כמו שנחקרה בב"ד רק עכשיו דנין על פיהם [דאל"כ הוי מפי כתבם] והם קרובים ואינן נאמנים ובתומים השיג על זה וביאר דעת הרי"ף על דרך אחר דהוא ממש כדעת הרמב"ם דבעינן שיזכרו העדות רק בכתב ידן יוצא ממקום אחר אינן נאמנים ובאין כ"י יוצא ממקום אחר נאמנין במיגו א"כ כשהשטר ביד עדים אפילו כ"י יוצא ממקום אחר כל שאינן זוכרין גוף העדות אינו מועיל הקייום דנאמנין לומר שאינן זוכרין במיגו דכבשי' לי' או שרפוהו והוי ממש כמו אין כתב ידן יוצא ממקום אחר ודברי הרמב"ם והרי"ף רבו אחת הן ולפי זה כמו לדעת הרמב"ם במתו העדים יכולין אחרי' להעיד עליהם אף שאינן מעידין על גוף הענין ה"ה בנעשו קרובים דאחרים מעידין עליהן אפילו יוצא מתחת יד העדים זהו תורף דבריו בזה וכדי לברר דברי הרי"ף צריך אני להאריך קצת בביאור דברי התוס' פ"ב דכתובות על משנת העדים שאמרו והש"ס שם דהקשו שם בד"ה הרי אלו נאמנין מיגו במקום עדים הוא דאנן סהדי שלא היו אנוסים דהא לקמן אמרינן תרי ותרי נינהו וכוונתם מבואר דלקמן מוכח דעדים שמתו נחשבין כתרי א"כ התם דעדים אחרים מכחישין הוי תרי ותרי אבל כאן דהם בעצמן חוזרין ואומרי' אנוסי' כיון שחתימתם נחשב כתרי שוב אינן חוזרין ומגידין והיינו דס"ד בקושיא דאף דרבנן אצרכי קייום מ"מ כל שנתקיים איגלאי מילתא למפרע שלא היו אנוסים ואינן יכולין לחזור לאחר כדי דיבור ועל זה תירצו התוס' דמ"מ כיון דרבנן אצרכי קייום הא לא חשיב כלל קייום דעיקר הקייום הוי עכשיו בשעת הגדה וכיון שהם חוזרין תכ"ד אין כאן קייום כלל זהו ביאור דברי התוס' ודלא כמהרש"א שדחק בכוונת דבריהם ובחידושי הארכתי לסתור דברי מהרש"א בזה. ומעתה לפי זה דברי הרב ב"י נכונים וברורים דהא בהדיא כתב הרמב"ם דלכך בכתב ידן יוצא ממקום אחר אינן נאמנין לומר שאנן זוכרין