תפארת יעקב חושן משפט חלק א ריח

והנה קשה מאי פריך ואי קתני רבי מאי קושיא לא זו אף זו קתני כמו אחיו ובע"כ דהקושיא כך דוודאי שייך למיתני לא זו אף זו היכי דבאחרון יש רבותא טפי אבל כאן אי נימא דברבו ליכא מעלה כלל רק לרבותא קתני לה א"כ יקשה אחיו למה לי דהא אחיו דומה ממש לרבו ונהי דקתני רבו משום לא זו אף זו אכתי אחיו דדומה ממש לרבו למה לי לכך קאמר דברבו יש מעלה אחרת דאית לי' אימת' והשתא קתני שפיר אחיו לא זו אף זו וזה ברור ולפי זה שפיר יש לומר דמה דנאמן על קרובו הוי גם כן מקולי קייום ומ"מ ליכא למימר דאי קתני רבו משום דהוא רחוק דמ"מ אכתי כיון דקתני אביו ושמעינן דאין לחוש לקרוב א"כ אחיו למה לי דליכא שום רבותא באחיו טפי מרבו דאי משום דהוא רחוק הרי כבר נשמע מאביו דאפילו קרוב מהני ובשלמא עכשיו אתי שפיר דבכל אחד יש מעלה משא"כ בחבירו הילכך לא נשמע אחיו מנייהו דאיכא למימר דוקא רבו אף דלא שכיח מ"מ כיון דאית ליה אימת' מכיר החתימה ואי משום דקתני אביו דלית ליה אימת' מ"מ הוא מכיר החתימה משום דשכיח משא"כ אחיו שאין לו שום עדיפתא להכיר חתימתו אבל עכשיו דגם ברבו ליכא שום עדיפותא שיכיר חתימתו ובזה דמי ממש לאחיו רק שיש לו מעלה שהוא רחוק וזה כבר נשמע מאביו דהא לא איכפת לן כלל לכך הוצרך לומר דברבו יש מעלה בהכיר החתימה גופא דהיינו דאית לי' אימת' אמנם בלא"ה כתב הר"ן שם דבהא לא צריכין לטעמא דקייום דרבנן וז"ל הר"ן שם וכי תימא א"כ היאך בן מעיד על חתימת אביו והרי שני קרובים מצטרפין לעדות אחת לאו קושיא הוא שאלו שתי עדיות הן שאביו כשחתם העיד על מנה שבשטר וזה מעיד על כתב ידי אביו וכל כי האי גוונא אעפ"י ששני העדות צריכין לגבות הממון לא מפסלי כדאמרינן בעדות חזקה דהרי אלו שלש עדיות ומצטרפין לקייום החזקה עכ"ל הר"ן שם וכוונתו הא דאמרינן ג' אחין ואחד מצטרף עמהן ולכאורה קשה על פירושו כיון דהוא מדמה הך לעדות חזקה ולכך סגי בקרובים א"כ קשה הא דלעיל סי"ב אמר אחד מן העדים זה כתב ידו והעיד אחיו או אביו על כתב ידו של השני לא נתקיים לפי ששלשת רביעי הממון יוצאין על ידי קרובים והוא בב"ב דף כ"ז ע"ש א"כ תקשי הא זה מעיד על מנה שבשטר וקרובו מעיד על כתב ידו השני והרי שתי עדיות חלוקות הן לפי סברת הר"ן וצ"ל דכך כוונת הר"ן דוודאי הך לא דמי לעדות חזקה כלל דאילו בעדות חזקה נהי דשלשתן מצטרפין לגבות הממון מ"מ כל כת בפני עצמה המעידה על שנה אחת שוב אינה צריכה לעדות שנה זו לשאר העדים על השנים האחרים שהרי אנו מאמינים אותם על מה שהעיד באמת אכל שנה זו רק דשנה אחת עדיין לא הוי חזקה אבל אין זה מחסרון אמונה לאותן העדים דהם באמת נאמנים הילכך כל כת עדות בפני עצמה היא כיון שאינן צריכין לעדותן על כת השני' משא"כ בהך דלעיל סי"ב נהי דהוא מעיד על כתב ידו הוי כמעיד על מנה שבשטר מ"מ וכי ע"א נאמן בעצמו על מנה שבשטר אין זה נאמן רק שיהא כע"א שאם היה מעיד על כתב ידו לבד אף ע"א לא הוי [ולענין זה בוודאי שוב אין מזיק לו במה שיעיד קרובו עליו כיון שהוא אינו צריך להיות כע"א לעדות קרובו] אבל מ"מ ע"א עדיין אינו נאמן כלל וצריך הוא עוד להעדים המעידין על חתימה שני' ואז יהא נאמן הילכך כיון שהוא צריך לעיקר עדותו לעדות השני כולה סהדותא חד הוא ואם הוא קרובו לא מהני שיוצא שלשת רביעי הממון על פי קרובים וזהו דוקא אם קרובו מעיד על חתימה שניה דבזה הוא צריך לעדות קרובו לכך הוי חד עדות משא"כ בהך דספ"ב דכתובות דקרובו מעיד על חתימה שלו א"כ על חתימה שלו כשחתם העיד על מנה שבשטר ואינו צריך כלל לעדות קרובו בזה דבלא"ה נאמן הוא כע"א כיון שמעיד על מנה שבשטר רק אנן הוא דאין מכירין חתימתו צריכין אחרים להעיד עליו אם כן שפיר לא איכפת לן בקרובים דעדות חלוקות הם דזה שחתם על מנה שבשטר חתם ואלו היה לפנינו הי' מעיד ענין אחר על מנה שבשטר וזה מעיד על כתב ידו ודו"ק היטב. ולפי זה צריך לומר הא דאמרינן גבי עד ודיין מה דמסהיד האי לא מסהיד האי אין הפי' כמו שכתב הריטב"א דהא לא איכפת לן במה שיש על חתימה שניה רק אחד דכיון דקייום דרבנן סגי בזה רק דקושיא דעדות חלוקות הן ולפי הנ"ל הא ליתא דאי חשבינן לה לעדות חלוקות הוי סגי בקרובים על חתימה שניה כמו בעדות חזקה וע"כ דבהא הוי חד עדות כנ"ל ומאי קושיא וברור דהר"ן מפרש כמו שכתבתי לעיל ס"ק כ"ו דבס"ד הוי סבירא ליה דהדיין הוא כמעיד על גוף החייוב ולכך לא בעינן ב' על חתימה שניה ועל זה פריך דהדיין אינו כעד כלל על החייוב רק על החתימות א"כ ממילא לא מהני משום שאין כאן רק אחד על חתימה שניה וזה ברור ולעיל ס"ק כ"ז השגתי על הש"ך מדברי הר"ן הללו ושם קצרתי במובן ומכאן תלמוד לשם] והנ"מ שיש בין אם נאמר דהטעם משום מקולי קייום או מדינא הוא כך דמשום מקולי קייום היה צריך אחר גדול עמו שאינו קרוב אבל עכשיו דמדינא אפילו שניהם קרובים סגי כמו שכתבו הסמ"ע והש"ך ודו"ק:

(כט) קרובים לעדי השטר. עיין תומים ס"ק כ"א שהקשה לשיטת הרז"ה שהביא הר"ן ספ"ב דכתובות דלכך קרובים מהני על פי הירושלמי משום דהוא עיקר הטעם בעדים קרובים זה לזה פסולין דאין העדים ניזומין עד שיזומו כולם הילכך גבי שטר דלא שייך בי' הזמה קרובים כשרים ועל זה הקשה בתומים דא"כ גבי שטר יהיה שני אחין יכולין לכתוב ולחתום שטר כיון דלא שייך בי' הזמה וע"ש מה שדחק ליישב ולפעד"נ דלק"מ דהא בלא"ה הקשה הר"ן על הרז"ה דהא הך טעמא דהזמה נדחה בש"ס דילן פרק זה בורר דף כ"ח דפרכינן על הך טעמא מהא דג' אחין ואחד מצטרף עמהן והן עדות אחת להזמה אלמא דהזמה מעלמא קאתי והכי נמי הזמה מעלמא קאתי פי' שאין זה אלא גורם ולא על פי קרובו הוא ניזם לכך לא איכפת לן בהא לכך תפס הר"ן טעמא דש"ס דילן דגזירת הכתוב הוא ע"ש. ולפי זה יש לתמוה באמת על הרז"ה היאך תפס טעם הירושלמי מה דבש"ס דילן פריך עלה ונקטי טעמא אחרינא וצ"ל דכוונתו כך דבלא"ה נסתפק הר"ן שם אי נימא כיון דאידחי בגמרא טעמא דהזמה א"כ בטיל הך טעמא לגמרי או נימא דוקא בכהאי גוונא דג' אחין הנ"ל שאין קרוב מעיד על חבירו שום דבר ואין הזמה על פיו רק בסבתו שהוא מעיד עמו ולכך שפיר אמרינן מעלמא קאתי אבל היכי דהקרוב מעיד על קרובו דאז הזמה על פי עדותו בא א"כ שפיר שייך טעמא דהזמה והר"ן ז"ל מסיים כלשון ראשון דכיון דירושלמי משתמש בטעם זה ובגמרא דילן אידחי נדחה לגמרי ע"ש ובזה סבירא ליה להרז"ה דלא כהר"ן והוא דהא רמב"ח קאמר התם להך טעמא דירושלמי וקאמר סברא הוא דתנן אין העדים נעשין זוממין אלמא דס"ד דאפילו לא מוכח מקרא מידי מסברא יש לומר הך טעמא דהזמה א"כ נהי דנדחה סברתו משום הזמה מעלמא קאתי אבל כל היכי דלא אתי מעלמא דהיינו שהבן מעיד על חתימת אביו דאז אלו היה שייך הזמה בשטר פשיטא דסברת רמב"ם נכונה דיש לחוש להאי טעמא כיון שעל פי עדותו שהעיד על אביו הוא ניזם [והא לא סבירא ליה להרז"ה טעם הר"ן דעדות חלוקות הן דמ"מ הזמה על פיו באה] ולכך נתן הרז"ה טעם משום דבשטר לא שייך הזמה אבל כל היכי דהזמה מעלמא קאתי פשיטא דמודה הרז"ה דליתא לטעם הירושלמי כדמוכח בש"ס דילן בהך דג' אחין הנ"ל וא"כ הטעם כדאמרינן בש"ס דילן דא"כ בן על אבות אי נמי הן על אבות מאי בנים דאפילו בנים לעלמא ולפי זה פשיטא דמודה הרז"ה דעדי השטר שהן קרובים זה לזה פסולין מטעם הנזכר בש"ס דילן מגזירת הכתוב דלא כהירושלמי רק בבן המעיד על חתימת אביו דבזה לא שייך גזירת הכתוב כמו שכתב הר"ן שם דעדות חלוקות הם דבזה כיון דהזמה לא אתי מעלמא היה ראוי לחוש לטעם הנ"ל כסברת רמב"ח דבהא לא קשיא מנ' אחין לכך הוצרך ליתן טעם משום דבשטר לא שייך הזמה ולק"מ קושית התומים על הרז"ה אך על הירושלמי גופא היה מקום להקשות כן אבל בלא"ה הקשו בגמרא דילן טפי מהך דג' אחין דמבואר בהדיא דכל היכי דהזמה מעלמא קאתי אין לחוש ועל הרז"ה לא קשיא כנ"ל ועל פי זה יש מקום להקשות על הר"ן שאחר שהשיג על הרז"ה על טעמא דהזמה רק דהטעם דגזירת הכתוב הוא כתב וכי תימא היאך בן מעיד על חתימת אביו וכו' פי' בשלמא להרז"ה לטעמא דהזמה בשטר לא שייך הזמה אבל לטעם דגזירת הכתוב הוא א"כ הכי נמי ולפי זה יקשה נהי דאידחי טעמא דהזמה היינו היכי דהזמה מעלמא קאתי אבל כאן דהזמה על פיו באה לא אידחי טעמא דהזמה כלל ועדיין אנו צריכין לטעמו של הרז"ה דבשטר לא שייך הזמה ואי משום דהר"ן סובר דאידחי טעמא דהזמה לגמרי מ"מ עדיין לא אסיק אדעתיה דהר"ן הא שהרי אח"כ התחיל להסתפק בזה וכתב וז"ל ומ"מ צריך לעיין כיון דאידחי טעמא דהזמה וכו' ע"ש וכתב סברות לכאן ולכאן ואח"כ כתב ואין כל זה נוח לי וכו' אבל מעיקרא לא היה לו להחליט הך טעמא לבר רק בצירוף טעמו של הרז"ה כנ"ל וצ"ע בזה וע"ש היטב:

(ל) ויש אומרים דדוקא אלו שרגיל עמהם. זהו מה שכתב הרא"ש פ"ב דכתובות אבל הש"ך הביא בשם הריטב"א דמה דקאמר אבל אחיו דלית ליה לא הא ולא הא משמע דאפילו באינש דעלמא נאמן והנה אי משום הא לא אירי' דוודאי יש לומר דאחיו ג"כ רגיל ושכיח גבי' רק דלא שכיח ורגיל כמו אביו ורבו קמ"ל דבהכי מהני אך יש להוכיח מהא דקאמר התם אבל אחיו דלית לי' לא הא ולא הא אימא לא קמ"ל כיון דקייום שטרות דרבנן הימניהו רבנן בדרבנן ויש להבין דמשמע דבאביו ורבו דשכיח ורגיל גבייהו לא צריכינן להך טעמא דקיום דרבנן ובאמת הא ליתא דפשיטא דאפילו באביו ורבו הטעם משום דקייום דרבנן דהא כל שתחילתו בפסלות פסול מדאורייתא וצ"ל כך דוודאי בהך יש שני מיני ריעותא חדא מצד גזירת הכתוב שכל שאין תחילתו וסופו בכשרות פסול ועוד דסברא גם כן יש שלא להאמינו דקטן לא אסיק אדעתיה כלל שידע ויתן דעתו על החתימה שיכירה